ישראל פיינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישראל פיינברג
פניה וישראל פיינברג
לידה 1865
סימפרופול, חצי האי קרים, האימפריה הרוסית
פטירה 1911 (בגיל 46 בערך)
חדרה
תאריך עלייה 1882
מוכתר חדרה
19041911
(כ־7 שנים)

ישראל ("לוליק") פיינברג (18651911) היה מחלוצי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון, חדרה ואחוזת בית, היא תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסימפרופול, בירת פלך טאורידה (חצי האי קרים) שבדרום האימפריה הרוסית למשה ולובה, שמוצאם מליטא, בשנת 1865. בילדותו עברה המשפחה לסבסטופול. בשנת 1882, בגיל 17, עלה לארץ ישראל עם שניים מאחיו – יוסף ובוריס) – כמה חודשים לפני עליית הביל"ויים, המסמלת את ראשית העלייה הראשונה. היה ממיסדי המושבה ראשון לציון. בראשון לציון הכיר את פאני בלקינד, חברת ביל"ו (אחיה ישראל היה מייסד ביל"ו, ובן אחיה השני, שמשון, היה איש ניל"י נעמן בלקינד. אחותה אולגה נישאה ליהושע חנקין, ועל שמה גבעת אולגה), ונישא לה ב-1884. על תקופת מגוריו בראשון לציון נכתב:

עם בואו, והוא בן 17 שנים, התפרסם כבעל שרירים וגיבור עשוי ללא חת שהטיל את חיתתו על השכנים הערביים שהציקו לבני המושבה. מחד גיסא, החל מתקרב אל הפלחים והבדואים, רכש את שפתם ואת מנהגיהם והיה לרוכב זריז. כינויו בפיהם: "לולו" (מרגלית). מאידך גיסא, כאשר התרבו מעשי הביזה והשוד שעשו בבני המושבה ובהולכים בדרכים, נלחם בהם בגבורה. "באחד הימים", כך מספר תדהר (אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ה', עמ' 2338), "הביא מן השדות, יחידי באין איש אתו חמשה בחורים ערביים אסורים בחבלים". סיפור נוסף מביא ד. חביב לובמן (ספרית ארץ ישראל של הקק"ל לנער, כרך ד', ראשון-לציון): קם לוליק, רתם שני סוסים לקרון בעל סולמות גבוהים. הושיב בתוכו עשרה בחורי חיל מבני המושבה ואת הסולמות כיסה במחצלאות. הוא עצמו התיישב על מושב העגלון, ואת העגלה הוביל אל החולות, אל המקום המועד לפורענות. משכתרוהו השודדים ודרשו ממנו לרדת אליהם, הוציא את מקטרתו מפיו, הכניס שתי אצבעות אל בין שפתיו והשמיע שריקה עזה וממושכת, "ולפתע פתאום התרוממה המחצלת ומתוך העגלה קפצו עשרה שדים משחיתים ובמגלבים אשר בידיהם התחילו מצליפים פנים ואחור, ימין ושמאל, תפשו את המתנפלים כלם, אסרום בחבלים והביאום אל המושבה בתרועת ניצחון...". מאז, פחד יהודי ראשון לציון נפל על השכנים הערביים וההתנפלויות חדלו. כשפרץ במושבה מרד האיכרים כנגד פקידי הברון, נמנה לוליק פינברג על העומדים בראשו. וכאשר הביא הפקיד שוטרים טורקיים מיפו ומפקדם הקצין צועד בראשם וחרב שלופה בידו, זינק לוליק מולו, תפש את החרב ושבר אותה.

פינברג ישראל לוליק, אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

בני הזוג נאלצו לעזוב את המושבה יחד עם משפחות בלקינד וחנקין, עקב סכסוך עם פקיד הברון יהושע אוסוביצקי, ועברו לגדרה, שגם אותה נאלצו לעזוב כיוון שישראל נקם את דמו של השומר רוזמן שנרצח על ידי ערביי הכפר קאטרה הסמוך. באתר "מצבות מדברות" מסופר על עזיבת משפחת פיינברג את גדרה בעקבות רצח ישראל רוזמן (מוגילביץ):

לוליק לא וויתר ופניו לנקמה. הוא חזר לקטרא, תפס את אותו ערבי ורככ איתו שוב לרמלה, אלא שבפעם רכבו בעקבותיו רבים מצעירי הכפר. כשראו החיילים הטורקים את המצב, לא קיבלו את טענותיו של לוליק ומסרו את הערבי לחבריו. לוליק חזר לגדרה, הלך בין בתי המושבה וקרא לאיכרים לבוא ולקחת נקם מערביי קטרא, אבל האיכרים כנראה ביקשו להתרחק מסכסוכים מיותרים, או שידעו גברים אחרים, סירבו לצאת למסע הנקם. יש המספרים כי לוליק הנזעם אף הרים ידו על אחד המסרבים. לוליק נותר לבדו.בערב התגודדה קבוצת איכרים מול ביתם של פאני ולוליק "המשוגע", ודרשה מהם לעזוב את המושבה. בלילה השני הושלכה על חלון הבית אבן עטופה בנייר. השמשה נשברה ובנייר היה כתוב: "צא צא איש הדמים". אכן יודעי תורה היו איכרי גדרה.לא היה צריך יותר מזה, משפחת פיינברג ארזה את חפציה, עלו על העגלה ונסעו צפונה.

רוזמן (מוגילביץ), ישראל (קאלוגר) – הקרבן הראשון של השמירה בגדרה, סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850

ב-1887 נולדה בתם שושנה, שנישאה לימים למהנדס נחום וילבוש, ממייסדי בית החרושת "שמן". ב-1889 נולד בגדרה בנם, אבשלום וב-1894 נולדה בתם השלישית, צילה, שנישאה לזאב שוהם.

ב-1891 נרכשו אדמות חדרה על ידי גיסו של ישראל, יהושע חנקין, וישראל, שהעביר את מגורי משפחתו ליפו, הפך לאחד מראשוני השומרים ומייבשי הביצות באזור. ישראל חלה בקדחת, ועל כן נאלץ לעבור ולגור עם משפחתו ביפו. ב-1898 עברה המשפחה לבית פיינברג בחדרה, אך חזרה עד מהרה ליפו לאחר שכל בני המשפחה חלו בקדחת.

ישראל חבר לאגודת אחוזת בית, השתתף בהגרלת קרקעות תל אביב העתידית והגריל את הבית בפינת רחוב הרצל ויהודה הלוי. בנוסף, היה מבין מקימי הגימנסיה העברית "הרצליה". בתו הצעירה, צילה (לימים אמה של חברת הכנסת תמר אשל), הייתה בוגרת המחזור הראשון של הגימנסיה (יחד עם דב הוז, אליהו גולומב ומשה שרתוק (שרת)).

אולם ישראל לא ראה עצמו כאיש עירוני, ועד מהרה חזר לחדרה, שם כיהן כראש ועד המושבה בין השנים 1904 ל- 1909, תוך שהוא מחלק את זמנו בין חדרה ויפו. הוא נפטר בחדרה והוא בן 46 בלבד.

על שמו של פיינברג נקרא רחוב בגדרה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאיר בֶּלְקִינְד
(חלוץ הוראת העברית)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה פיינברג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהושע חנקין
(גואל אדמות העמק)
 
אולגה חנקין (בלקינד)
(מנשות העלייה הראשונה, מיילדת)
 
שמשון בֶּלְקִינְד
 
ישראל בֶּלְקִינְד
(מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה)
 
סוניה (אלכסנדרה) בלקינד
(רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל)
 
 
 
 
 
פאני פיינברג (בלקינד)
 
ישראל ("לוליק") פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב)
 
 
 
 
 
יוסף פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון)
 
ברטה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איתן בלקינד
(איש ניל"י)
 
נעמן בלקינד
(איש ניל"י)
 
רעיה בלקינד
 
נחום וילבוש
(ממייסדי בית החרושת "שמן")
 
שושנה
 
אבשלום פיינברג
(מייסד ניל"י)
 
צילה פיינברג שוהם
 
זאב שוהם
 
דורה בלוך
(נרצחה כחטופה באנטבה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוזי בלקינד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תמר אשל
חברת כנסת
 
דוד שוהם
מנכ"ל בנק
 
דניאל בלוך
(עיתונאי ועורך)
 
אילן הרטוב
(ראש מועצת קריית שמונה)