לדלג לתוכן

יש אלוהים?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש אלוהים?
The God Delusion
מידע כללי
מאת ריצ'רד דוקינס
שפת המקור אנגלית
סוגה ספרות מדעית, ספרות פילוסופית עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא ביקורת על הדת, אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה Bantam Press, Qanun, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 2006 (ארצות הברית)
2008 (ישראל)
מספר עמודים 560 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
הוצאה ספרי עליית הגג
תרגום עדי מרקוזה-הס
סדרה
ספר קודם סיפור האבות עריכת הנתון בוויקינתונים
הספר הבא ההצגה הגדולה בתבל עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002624684
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

"יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" (באנגלית: The God Delusion; מילולית: אשליית האל) הוא ספר מאת הביולוג הבריטי ריצ'רד דוקינס, שיצא לאור באנגלית בשנת 2006 והיה לרב-מכר.

בספר טוען דוקינס שהאמונה באלוהים ובקיומו של אלוהים, ישות על טבעית שבראה את העולם, היא כמעט בוודאות אמונת שווא, וכי האמונה באל אישי מתערב זהה להזיה, המוגדרת על ידו כאמונת שווא חסרת בסיס ועיקשת, לנוכח ראיות חזקות לסתירתה.

נכון לינואר 2010, הגרסה האנגלית של "יש אלוהים?" נמכרה ביותר מ-2 מיליון עותקים ותורגמה ל-31 שפות, בהן עברית. המהדורה העברית לספר, בתרגומה של עדי מרקוזה-הס יצאה לאור בשנת 2008 בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"ספרי עליית הגג".

בספריו הקודמים, שעסקו במגוון נושאים הקשורים באבולוציה, טען דוקינס כנגד כל הסברי הבריאתנים להיווצרות החיים. בין היתר הסביר, בספרו "השען העיוור", כי לדעתו יכולה האבולוציה להסביר בצורה המיטבית את מה שעלול להיתפס על ידי אנשים כ"תכנון תבוני". ב"יש אלוהים?" מתמקד דוקינס במגוון רחב יותר של טיעונים התומכים בקיומו של האל, או שוללים אותו, ובמהותה של הדת.

דוקינס הסביר כי זה שנים אחדות רצה לכתוב ספר המבקר באופן גלוי את הדת, אבל המו"ל שלו נחרד מהרעיון, וידידים בארצות הברית יעצו לו כנגד כתיבת הספר, בטיעון כי בארצות הברית לא ניתן לבקר את הדת. בשנת 2006 השתנתה דעתו של המו"ל, שינוי אותו מייחס דוקינס ל"ארבע שנות בוש".

עד לאותו הזמן, כותבים אחדים, ובהם סם הריס וכריסטופר היצ'נס, שתויגו במשותף עם דוקינס כ"שילוש הלא קדוש" על ידי רוברט וייצל,[1] החלו בכתיבת ספרים התוקפים באופן גלוי את הדת. ספרים אלו זכו להצלחה ברשימות רבי המכר החשובות, והביאו לגל של תגובות נגד מצד סופרים התומכים בדת.

הספר מכיל עשרה פרקים. חמשת הפרקים הראשונים מציגים באופן מובנה את הטיעונים הגורסים שכמעט באופן ודאי אין אלוהים, בעוד שחמשת האחרים דנים במוסר ובדת ובהשפעת האבולוציה עליהן. הספר מוקדש לזכרו של חברו הטוב של דוקינס, הסופר דאגלס אדמס, ומלווה בהקדשה בדמות ציטוט מספרו של אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": "האם לא די בכך שנראה כי גן פרחים הוא יפה בלי שנצטרך להאמין שיש גם פיות בתוכו?"

דוקינס כותב ש"יש אלוהים?" מכיל ארבעה מסרים שיש להביא לתודעת הציבור:

  1. אתאיסטים יכולים להיות אנשים שמחים, מאוזנים, מוסריים ומסופקים אינטלקטואלית.
  2. הברירה הטבעית ותאוריות מדעיות דומות הם הסברים ראויים יותר, ועולים בחוזקם ובאמינותם על הטענה כי ישות על-טבעית בראה את העולם, ובתיאור העולם והיקום.
  3. אין לקטלג ילדים באופן אוטומטי בהתאם לדת הוריהם. מונחים כמו "ילד קתולי" או "ילדים מוסלמים" צריכים לגרום לאנשים להתכווץ בחוסר נעימות, ויש להחליפם במונחים כגון: "ילד להורים יהודים", או "ילד להורים נוצרים פרוטסטנטים".
  4. אתאיסטים רשאים להיות גאים, ולא להתנצל על היותם אתאיסטים באופן תדיר, מכיוון שאתאיזם הוא הוכחה לקיומו של מוח בריא ועצמאי.

פרק 1- בלתי מאמין אדוק מאד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבוד שראויים לו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת הספר דוקינס מציג את עצמו כמי שגדל ברקע דתי מתון אך איבד את אמונתו והפך לאתאיסט. הוא מדגיש כי למרות היעדר אמונה באלוהים, הוא רואה את עצמו כמי שמעריך עמוקות את העולם הטבעי, את המסתורין המדעי ואת תחושת הפליאה מהיקום. הפרק מציג את אחד הרעיונות המרכזיים של הספר: ניתן להיות אדם מוסרי, סקרן, אינטלקטואלית פתוח ואף "רוחני" במובן של התפעלות מהעולם – מבלי להאמין בישות על־טבעית. בכך הוא מבקש לשבור את ההנחה הרווחת שלפיה אתאיזם משול לחוסר משמעות, לריקנות או לציניות.

דוקינס טובע את הביטוי "דת איינשטיינית", בהתייחסו לשימוש שעשה איינשטיין במושג "אלוהים", כמטאפורה לטבע ולמסתורי היקום.[2] בכך, דוקינס מבדיל בין "דת איינשטיינית" זו, לבין והמושג התיאיסטי הרווח - דת על-טבעית עם אלוהים כבורא העולם שיש לסגוד לו. דוקינס מביא מדענים נוספים כמו סטיבין הוקינג, חוקרת הביולוגיה של התא אורסולוה גונדיף ומבהיר שהמונח שלהם להתפעמות מהיקום אינה מגיעה לאמונה בעל טבעי. המונח "חוקרי טבע" מובא כניגוד לאדם שמאמין ב"על טבעי". דוקינס מצטט את גוליאן בגיני (אתאיזם: מבוא קצר מאד) המביא את מחויבות האתאיזם לנטורליזם - למרות שיש בעולם רק חומר אחד והוא פיזי, מתוך החומר הזה נולדים מוחות, תודעות, יופי, רגשות, ערכי מוסר - בקיצור כל מרחב התופעות המביא עושר לחיי אדם" - מחשבות ורגשות אנושיים מגיחים מתוך קשרי גומלין מסובכים במוח ולא בגלל נשמה או דבר על טבעי אחר.[3]

דוקינס מצביע על כך שיש הרואים באיינשטיין או הוקינס אנשים כתומכים בתאיזם אולם עיון עמוק יותר בדברים מבהיר שאין זה כך. הוא מצטט את איינשטיין לדוגמה באומרו "אני בלתי מאמין אדוק מאד, זוהי דת מסוג חדש משהו", וכן באומרו כי "אני לא מאמין באלוהים אישי ומעולם לא הכחשתי זאתאם יש בי משהו שניתן להיקרא דתי, הרי זו ההתפעמות חסרת הגבולות שלי ממבנה העולם ככל שהמדע יכול לגלותו". דוקינס מעיר כי מאז מותו של איינשטיין אפולוגיטים דתיים שונים מנסים לשייך אותו לתומכי התאיזם, אולם הוא מביא כמה דתיים בני דורו של איינטשין שכתבו לו מאחר שהתאכזבו מעמדתו הלא דתית. דוקינס מגדיר את איינשטיין כפנאתיסט- מי שמזהה את היקום עם אל שאינו מתערב, רחוק מאד מהמושג הדתי של אל מתערב, קורא מחשבות, מגיב לתפילות ומחולל ניסים ועונשים.

כבוד שאין ראוים לו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתת־הפרק "כבוד שאין ראויים לו" דוקינס טוען כי החברה המערבית מעניקה לדת יחס של חסינות מביקורת, יחס שאינו מוענק כמעט לשום מערכת רעיונות אחרת.

דוקינס חוזר על הטענה שמופיעה בספר "סלמון הספק" של דאגלס אדמס. אדמס מציין שאנשים מתווכחים בחופשיות על דעות פוליטיות, כלכליות או מוסריות. אם אדם תומך בהעלאת מיסים, בהפרטת שירותים או בכל עמדה אחרת, מקובל לחלוק עליו ואף לנסות לשכנעו שטעות בידו. לעומת זאת, כאשר אדם אומר "אני מאמין באלוהים" או "זו אמונתי הדתית", מקובל להגיב בכבוד ולהימנע מערעור על עצם האמונה.[4] לדברי דוקינס אין הצדקה להבחנה זו. אמונות דתיות הן טענות על העולם, ולכן ראוי לבחון אותן באותם כלים ביקורתיים שבהם בוחנים כל טענה אחרת.

כדי להמחיש את האבסורד שבגישה זו לדעתו. הוא מציין כי בעבר התבקש להגן על סלמן רושדי שהוצא נגדו גזר דין מוות בגלל ספרו "פסוקי השטו" הוא הציע ניסוי מחשבתי - אילו התמיכה באפרטהייד לא בטיעונים פוליטיים או מוסריים, אלה כאמונה דתית, רבים היו חוששים למתוח עליה ביקורת מחשש לפגיעה ברגשות הדתיים של מאמיניה. כל כוחה ותהליתה של האמונה הדתית הוא בכך שהיא אינה תלויה בצידוק רציונילי. לדבריו, עצם עטיפתה של עמדה בלבוש דתי אינה הופכת אותה לראויה יותר לכבוד או לפחות לביקורת. מאוחר יותר, בתלילת המאה ה־21 דוגמה תאורטית זהו הפכה למעשית כאשר קבוצות דתיות נוצריות השתמשו בטיעון של "כבוד לאמונה הדתית" כדי להגן על עמדות שמפריעות להן להפלות או לרדוף הומוסקסואלים בקמפוסים בארצות הברית.[5]

הוא מזכיר גם את פרשת הקריקטורות של מוחמד שפורסמו בעיתון הדני Jyllands-Posten. הוא הזכיר כי אנשים נהרגו בגלל ההפגנות נגד הקריקטרות, ושלטים עם קריאות לנהוג באלימות הוצגו גם במערב, אך מנהיגים מערביים מיהרו להגיד שהאסלאם היא דת של שלום. סר איקבל סכריני שרואין כמוסלמי מתון באנגליה, עדיין סבר כי מוות הוא עונש קל מידי לסלמן רושדי. דוקינס מציין כי אנשים רבים הבחינו בניגוד בין העלבון המוסלמי לבין הנכונות של עיתונים מוסלמים לפרסם קריקטורות אניטישמיות. לדבריו, רבים במערב התמקדו בגינוי עצם הפרסום בטענה שיש לכבד רגשות דתיים, במקום להגן על הזכות לבקר רעיונות דתיים או לפרסם קריקטורות כפי שנהוג לעשות כלפי אידאולוגיות אחרות או כלפי פוליטיקאים. מבחינתו, זכותם של אנשים שלא להיפגע אינה כוללת זכות למנוע ביקורת על אמונותיהם הדתיות.[6]

פרק 2- ההשערה בדבר קיומו של אלוהים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הפרק פותח דוקינס בביקורת חריפה על דמותו של אלוהים בתנ״ך:

אלוהים של התנ"ך הוא, ככל הנראה, הדמות הכי פחות נעימה בכל הספרות הבדיונית: קנאי הגאה בקנאותו; חולה-שליטה קטנוני, לא הוגן וחסר מחילה; מטהר אתני נקמן וצמא דם; בריון מרושע וגחמני, שונא נשים, הומופוב, גזען, רוצח תינוקות, מבצע רצח עם, רוצח את ילדיו, ממיט מגפות, מגלומן וסאדו-מזוכיסט.

דוקינס טוען כי מי שחונכו מילדות על ספרות דתית עלולים לפתח קהות חושים לכל הזוועות המתוארות בתנ"ך, אבל אנשים מודרניים שנחשפו לספר בגיל מבוגר, כמו רנדולף צ'רצ'יל (בנו של וינסטון צ'רצ'יל) פיתחו גישה שסולדת מאלוהים כדמות מוסרית. הוא מצטט גם את תומאס ג'פרסון שמתאר את אלוהים כ"יצור בעל אופי איום ונורא- אכזר, נוקם ונוטר, גחמני ולא צודק".[7]

דוקינס טוען שאינו רוצה לתקוף את אלוהי התנ"ך אף שהוא מטרה "קלה כל כך". דוקינס אינו כופר בקיומו של אל מסוים - כמו האל המתואר ביהדות או באסלאם, אלא בקיומו של אל בגרסה הכללית - בין אם מדובר באל אחד או בהרבה אלים. מאחר שקיימות מספר הנחות תאיסטיות בנוגע לטיבו של אלוהים, דוקינס מגדיר את המושג "אלוהים" בצורה רחבה. הוא מנסח את קיום האל כהשערה בעקרון להגן עליה: "קיימת אינטליגנציה על-אנושית ועל-טבעית אשר בכוונת מכוון תכננה ובראה את היקום ואת כל מה שבו, ובכלל זה גם אותנו" - נושא זה הופך מרכזי לכל אורך הספר, ואותו הוא מכנה "השערה בדבר קיומו של אלוהים". מול השערה זו הוא מניח השערה אחרת: "כל אינטליגנציה יוצרת, שהיא מורכבת מספיק כדי לתכנן דבר כלשהו, מגיעה לכלל קיום רק כתוצר סופי מתמשך של אבולוציה מדורגת"[8]

דוקינס גורס שהשערה בדבר קיום האל היא אשליה, ומכאן גם שמו ש הספר באנגלית. בהמשך הוא מתאר אותה כ היפותזה הניתנת לבדיקה, מאחר שאמורות להיות לה השלכות ומופעים בעולם הפיזיקלי, ולכן ניתן גם להפריכה.

דוקינס מצביע על כך שדתות מונותאיסטיות, כמו הנצרות, שלכאורה מאמינות באל אחד - בעצם מכילות פוליתאיזים - בין אם מדובר ברעיון הלא ברור של "השילוש הקדוש" ובין אם מדובר בצמיחה של מאות קדושים, מלאכים, כרובים ועוד שקיימים בנצרות.

הספר מתאר את כיצד לפחות חלק מהאבות המייסדים של ארצות הברית היו אנשים עם עמדות ספקניות כלפי הדת על גבול הדאיזם, אגנוסטיות או אתאיזם. הוא מציין כי בכל מקרה הם היו חילונים מאד. דוקינס מנגיד את הדברלארצות הברית של היום שהיא מדינה דתית מאוד ושחלק מההנהגה שלה - לדוגמה ג'ורג' בוש רואים באתאיסטים, אנשים לא מוסריים או שאינם ראויים להגנה פוליטית. הוא מתאר גם כיצד שוטרים בארצות הברית סירבו להגן על אדם אתאיסט שביקש להפגין נגד שרלטן רפואי.

דוקינס מכיר בכך שאין ראיה מדעית כלשהי לשלילת קיומו של אלוהים כל שהוא, וטוען "שלעולם לא תהיה לנו אפשרות להוכיח את אי-קיומו של דבר כלשהו". אבל הוא מציין כי דבר זה נכון גם לגבי פיית השיניים. לא ניתן להוכיח את אי-קיומה של ישות כמו פיית השיניים, או אי קיומה של מפלצת הספגטי המעופפת או קנקן התה השמיימי של ברטראנד ראסל. מצד שני דוקינס טוען כי לא הרבה אנשים יגידו שהסיכוי לקיומה של פיית השיניים הוא 50%, או שלא כלל לא ניתן לבחון דבר זה בכלים מדעיים. ולכן הנושא הוא האם יש סבירות וצורך בקיום אלוהים בעולם, וזה לטענתו ודאי עניין מדעי.

דוקינס יצא בספר גם נגד העמדה האגנוסטית כלפי אלוהים (אם כי לימים יחזור בו מכך ויגדיר עצמו אגנוסטי-אתאיסטי). הוא טען בספר שעמדה אגנוסטית זמנית כלפי דברים היא תכונה רצויה למדען. לדוגמה אנחנו לא יודעים את הסיבה להכחדה המונית בסוף תקופת הפחם, ועמדה מדעית סבירה היא להגיד שאין לנו מספיק ראיות. לעומת זאת יש דברים שלגביהם לעולם לא נדע אם הם נכונים או לא. דוקינס מראה כיצד במדע היו דברים שחשבו שלעולם לא נדע לגביהם דבר אבל התבררו כדברים שניתן לברר אותם - לדוגמה בעבר חשבו פילוסופים שלעולם לא נדע את ההרכב הכימי של כוכבים מרוחקים. אבל כבר באותו זמן שהדברים נכתבו פותחה הספקטרוסקופיה - בחינת הרכב כימי על ידי ניתוח ספקטרום קווי בליעה של אור כוכבים.

דוקינס טען בספר שניתן להחזיק ברצף של 7 עמדות - מתאיזם שטוען שמדובר בעובדה שאין כל צורך להוכיח, דרך אגנוסטיות נייטרלית לגמרי ועד אתאיזם שמניח שקיומו של אל הוא דבר שהוא עובדתי ולא נדרש להוכחה, הוא טוען שרוב התאיסטים נמצאים קרוב לעמדה 1 לפי קיומו של האל לא דורש כל הוכחה. לעומת זאת יש מעט אתאיסטים שטוענים שאי קיום האל הוא עובדה שלא דורשת כל הוכחה. הוא עצמו נמצא בדרגה 6 - לפיה מאוד לא סביר שאלוהים נמצא - כלומר בעמדה שקיומו של האל סביר בערך כמו קיומה של פיית הגינה. לדעתו אין זה הגיוני להניח שיש סיכוי של 50% 50% לכאן או לכאן כשם שרוב האנשים לא מרגישים באופן כזה לגבי קנקן התה השמיימי של ראסל או קיומו של חד-קרן בלתי נראה.

מרחבי עיון לא חופפים (NOMA)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתת־פרק זה מבקר דוקינס את רעיון "מרחבי עיון לא חופפים" (Non-Overlapping Magisteria, או NOMA), שהציע הפליאונטולוג סטיבן ג'יי גולד. לפי עיקרון זה, המדע והדת עוסקים בתחומים נפרדים שאינם מתנגשים: המדע עוסק בעובדות על העולם הטבעי, ואילו הדת עוסקת במשמעות, במוסר ובערכים. גרסה אחרת של הרעיון גורסת כי המדע עוסק בשאלות של "איך", ואילו הדת עוסקת בשאלות של "מדוע".[9] לכאורה הדת חסינה בפני ספקנות מדעית - ואילו דוקינס שואל אם הדבר נכון - האם הדבר נכון גם לגבי מפלצת ספגטי מעופפת או קנקנן התה של ראסל? לדעתו יקום שבו יש יוצר ומנהל שונה באופן מהותי מיקום ללא מנהל כזה ודבר זה ניתן לבחינה מדעית, כמו כלתאוריה אחרת. כמו כן הוא טוען שיש שאלות "למה" שהן פשוט חסרות משמעות - כמו השאלה "מדוע החדקרן הבלתי נראה חלול?".

דוקינס מבקר את הטענה שלפיה לאנשי דת יש סמכות מיוחדת לעסוק בשאלות מוסר ומשמעות. הוא שואל מה מקנה לכהן דת סמכות לקבוע עמדה בשאלות אלה יותר מאשר לפילוסוף, לגנן או לטבח. לדבריו, בני אדם מסוגלים לדון בשאלות מוסריות באמצעות שיקולים רציונליים, אמפתיה, ניסיון אנושי והבנת השלכות המעשים, ללא צורך בסמכות דתית. עוד הוא מציין כי גם בין ובתוך הדתות עצמן קיימות מחלוקות מוסריות עמוקות, ולכן הטענה שיש לקבל את סמכותה של הדת מבלי להפעיל שיקול דעת אישי מביסה את עצמה: ממילא יש להכריע תחילה באיזו דת לבחור, או באיזה קריטריון מוסרי לבחור כדי להבחין בין צווים דתיים סותרים. הוא מרחב על נושא זה בפרק השביעי של הספר.[9]

דוקינס כי ההבחנה בין מרחבי העיון אינה מתארת נאמנה את אופיין של רוב הדתות, משום שהן מעלות טענות עובדתיות רבות על העולם, ובהן קיומו של אל, ניסים והתערבות אלוהית במציאות. טענות כאלה, שייכות לתחום שבו ניתן לבחון ראיות, ולכן אינן מחוץ לתחום המדע. לדוגמה כי השאלות האם מרים הייתה בתולה, האם לישו היה אב ביולוגי או האם הוא קם מין המתים, הן שאלות מדעיות - גם אם אין לנו תשובה אליהן. אילו במקרה היו לנו ראיות בנושאים אלה היינו בוחנים אותן באמצעות שיטות מדעיות. כדי להמחיש זאת מציע דוקינס ניסוי מחשבה - נניח שיום אחד אריכאולוגים המתמחים בזיהוי פלילי יצליחו לגלות DNA שמראה שלישו אכן לא היה אב ביולוגי. האם זה סביר שבמצב זה תאיסטים יגידו שאין להם שום עניין בנושא בגלל שראיות מדעיות הן לחלוטין בלתי רלוונטיות לשאלות תאולוגיות. או יטענו כי "זה לא המגיסטריום הנכון, אנחנו מתעניינים רק בשאלות מוסר"?[9] לדבריו זו הנחה מגוכחת ודתיים לא ינהגו כך[10]:

הרעיון של NOMA הוא פופלארי רק משום שאין שום ראָיה לטובת ההשערה בדבר אלוהים. ברגע שתעלה האפשרות לקיומה של ראָיה זעירה ביותר התומכת באמונה הדתית, האפולוגיטסים התאולוגיים לא יחכו אפילו רגע אחד לפני שיעיפו את NOMA החוצה דרך החלון

— יש אלוהים?, 2008, עמוד 92

דוקינס מוסיף כי ניסים הם אחד היסודות המרכזיים של הדתות, אולם מעצם הגדרתם הם מהווים חריגה מחוקי הטבע ולכן הם טענות מדעיות. הוא מציין כי אף שהכנסייה הקתולית מציגה לעיתים עמדה הקרובה לעקרון NOMA, בפועל היא דורשת הכרה בניסים כתנאי להכרזה על קדושים. כדוגמה הוא מביא את הניסיון להעלות לדרגת קדוש את מלך הבלגים, שבמסגרתו נעשה מאמץ לאתר מקרים של ריפוי פלאי שיוחסו לתפילות שהופנו אליו לאחר מותו.[9]

לבסוף מציין דוקינס כי לדעתו, אילו ניתן היה לשאול את גולד כיצד יש להתייחס לטענות בדבר ניסים, הוא היה מסכים כי ברגע שדת טוענת לניסים - כלומר להתערבות על־טבעית בעולם – אין עוד הפרדה בין תחום הדת לתחום המדע. דוקינס מוסיף כי דת שאינה כוללת ניסים או תפילות המשנות את מהלך העולם אינה מייצגת את עמדתן של רוב הדתות התאיסטיות, ומתאימה יותר לדאיזם. עם זאת, גם ביחס לדת דאיסטית כזו הוא טוען שקיימת הבחנה אמפירית בין יקום המתפתח אך ורק מכוח חוקי הטבע לבין יקום המכוון בידי גורם תבוני. לדעתו, אילו הייתה קיימת הכוונה כזו, היה הדבר אמור להותיר סימנים הניתנים לזיהוי, גם אם קשה לגלותם.[9]

ניסוי התפילה הגדול - יעילות של תפילות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק זה מתאר דוקינס את "ניסוי התפילה הגדול" כדוגמה להפרכת הרעיון כי תפילה מסייעת להטבת מצבו של מישהו על ידי התערבות אלוהית כלשהי. בשנת 2006 נערך מחקר "מחקר התפילה של קרן טמפלטון". שמו הרשמי הוא Study of the Therapeutic Effects of Intercessory Prayer (STEP) והוא נוהל על ידי Herbert Benson. המחקר בדק מעל 1,800 מטופלים שעבורו ניתוח מעקפים בשישה בתי חולים. תוך שימוש בפרוטוקול סמיות כפולה, חולקו החולים לשלוש קבוצות. הנבדקים בקבוצה 1 השתתפו בניסוי וקבוצת הבקרה הייתה קבוצה 2. למטופלים בקבוצות אלה נמסר כי ייתכן ויתפללו למען בריאותם. רק מטופלים בקבוצה 1 באמת זכו לתפילות לשלומם. קבוצה 3 הייתה קבוצת בקרה להשפעה פסיכו-סומטית אפשרית (כדי לנטרל את ההשפעה שיש להרגשת המטופל שיודע שמתפללים עבורו). למשתפי קבוצה זו נאמר שיתפללו עבורם ואכן התפללו עבורם.

בניגוד לחלק ממחקרים אחרים דומים, המחקר רצה לבצע סטנדרטיזציה של שיטת המחקר, ולשם סמיות הנבדק לא ניתנו למתפללים השם המלא של המטופל אלא רק שמו הפרטי והאות הראשונה של שם משפחתו. לבריאות המטופלים התפללו קתולים וכן מאמינים של New Thought church. הם נתבקשו להתפלל לפי המקובל אצלם אבל להוסיף את המשפט האחיד "להצלחת הניתוח, עם החלמה מהירה ובריאה וללא סיבוכים". סיבוכים מהניתוח התרחשו בקרב 52% מאלו שהתפללו עבורם בקבוצה 1. בקרב 51% בקרב אלו שלא התפללו עבורם בקבוצה 2, ו-59% בקרב המטופלים בקבוצה 3 שידעו שיתפללו עבורם. לא היו הבדלים משמעותיים בסיבוכים גדולים או באחוזי התמותה בתום 30 יום מהניתוח.[11] דוקינס מעיר כי ייתכן שהיו יותר סיבוכים בקרב מי שידעו שמתפללים עבורם בגלל לחץ גדול יותר לעמוד בצפייה של המתפללים או בגלל שהדבר עורר בהם מחשבה "האם אני חולה עד כדי כך שמתפללים עבורי" וזה יצר לחץ שגרם הרעה בסיבוכים.

דוקינס סוקר בקצרה את הטיעונים העיקריים בעד קיומו של אלוהים. מתוך הרעיונות הפילוסופים השונים בהם הוא דן, הוא בוחר להתמקד ולהרחיב ביתר שאת בנוגע לטיעון המשמש כיום בריאתנים ברחבי העולם, הגורס שהטבע נראה כאילו עוצב על ידי מתכנן תבוני. בספרו מגיע דוקינס למסקנה שאבולוציה וברירה טבעית מהווים הסבר מבוסס וחזק לקיומו של מה שנתפס על ידי אנשים כ"עיצוב בטבע".

הוא מרחיב ואומר שאחד האתגרים הגדולים ביותר לתבונה האנושית היה להסביר "איך העיצוב המורכב והבלתי סביר ביקום נוצר", ומציע שישנם שני הסברים נגדיים לכך:

  1. תאוריה המכילה בורא לעולם, משמע, ישות מורכבת שתסביר את העולם המורכב שבו אנו חיים.
  2. תאוריה המסבירה כיצד, מתוך מקורות ועקרונות פשוטים, יכול לצמוח משהו מורכב בהרבה.

זוהי הגדרת הבסיס לטיעונו כנגד קיומו של אלוהים כפי שהוא מתואר בדוגמת "בואינג 747", כאשר דוקינס מפרט שהטיעון הראשון הוא הקשה לוגית שגויה המזינה את עצמה, בעוד הגישה השנייה היא הצורה הנכונה בה יש לבחון את העולם.[12]

דוקינס כאמור אינו טוען שניתן להפריך את קיומו של אלוהים בוודאות גמורה. במקום זאת, הוא מציע את העיקרון הכללי שהסברים פשוטים עדיפים (ראו תערו של אוקאם) ושאל יודע-כל חייב להיות ישות מורכבת ביותר בפני עצמה. ככזאת, הוא טוען שהטיעון בדבר יקום נטול אלוהים, עדיף על התאוריה של יקום המכיל אלוהים.

פרק 3 - טיעונים בזכות קיומו של אלוהים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השלישי של הספר מוקדש להצגת טיעונים בזכות קיומו של אלוהים, והפרכת טיעונים אלה על ידי דוקינס ואחרים.

הפרק השלישי של הספר מוקדש לסקירת הטיעונים הפילוסופיים והתאולוגיים המרכזיים שהוצגו לאורך ההיסטוריה בזכות קיומו של אלוהים, ולבחינתם הביקורתית. בין היתר דן דוקינס בטיעון של תומאס אקווינס על "חמש הדרכים", בטיעון האונטולוגי, בטיעון מן היופי, בטיעון מן החוויה הדתית, בטיעון מן הכתובים ובההימור של פסקל. הוא טוען כי אף אחד מטיעונים אלה אינו מספק הצדקה מספקת לאמונה בקיומו של אלוהים, ומקדיש תשומת לב מיוחדת לטיעון מן התכנון, המשמש בסיס מרכזי לתנועת התכנון התבוני ולבריאתנות, כהכנה לדיון המורחב בו בפרק הבא.

ההימור של פסקל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון אחד שדוקינס מזכיר בפרק הוא "ההימור של פסקל" - אם אלוהים אינו קיים ואתה מאמין בו - הנזק הוא קל, אבל אם הוא קיים ואתה לא מאמין בו - הנזק הוא כבד - נקמת זעמו של האל- מכאן שמשתלם יותר להאמין.

דוקינס דוחה טיעון זה על בסיס כמה סיבות. אחת מהן היא שלא ניתן להאמין במשהו בכוח. לכל היותר ניתן להעמיד פנים שאתה מאמין - ולקוות שהאל הוא לא באמת יודע כל. הוא טוען כי ניתן פשוט להחליט להאמין במשהו כרעיון מגוחך - וכי הגיחוך הזה מופיע בספר "סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי" של דאגלס אדמס, בדמות נזיר רובוטי חשמלי שתפקידו להאמין במקומך.

דוקינס מעלה את השאלה מדוע אלוהים כל כך מעריך תכונה של אמונה בו - האם הוא לא יעריך יותר תכונות כמו טוב לב, או צניעות או נדיבות? מדוע שאלוהים לא יתגמל אנשים על כנות? דוקינס מאזכר את המקרה בו ברטראנד ראסל נשאל מה יעשה אם ימות ויפגוש את אלוהים שישאל אותו מדוע לא האמין בו - התשובה שלו היא - "אין מספיק ראיות" דוקינס שואל מדוע שאלוהים לא יעריך את ראסל על הספקנות האמיצה שלו

דוקינס מעלה את השאלה מה אם אלוהים הוא בכלל האל הכנעני הבעל והוא אל קנאי? כיצד ניתן לדעת כי אנו מאמינים דווקא בגרסה הנכונה של האל? לדעת דוקינס פסקל התלוצץ כאשר הציע את ההימור הזה, כפי שדוקינס מתלוצץ כשהוא דוחה אותו.

דוקינס גם מערער על ההנחה לפי חיים עם אמונה באלוהים הם נטולי נזק בגלל בזבוז זמן או סיכון החיים במלחמות למען אלוהים הנכון.

פרק 4 - מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הרביעי של הספר, "מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים", מוקדש להפרכת הטיעון מן התכנון - הטענה שמורכבותם, סדרם והתאמתם של היצורים החיים ושל היקום מעידים על קיומו של מתכנן תבוני. דוקינס רואה בטיעון זה את הטיעון החזק ביותר בזכות קיומו של אלוהים, ולכן מקדיש לו את עיקר הדיון בספר.

לדבריו, השאלה המרכזית היא כיצד ניתן להסביר את הופעתה של מורכבות רבה. הוא מציג שתי אפשרויות: האחת מניחה קיומו של מתכנן תבוני שיצר את המורכבות, והשנייה מסבירה כיצד מורכבות יכולה להיווצר בהדרגה מתוך תנאי התחלה פשוטים באמצעות תהליכים טבעיים מצטברים. לפי דוקינס, ההסבר הראשון אינו פותר את הבעיה אלא רק דוחה אותה, שכן גם המתכנן עצמו חייב להיות מורכב במידה רבה ולכן דורש הסבר.

בהמשך הפרק דן דוקינס בכמה מן הטיעונים המרכזיים של תומכי התכנון התבוני והבריאתנות. הוא מתמודד עם מושג מורכבות שאינה ניתנת לפישוט, שלפיו קיימות מערכות ביולוגיות שאינן יכולות לתפקד אם חסר להן אחד ממרכיביהן ולכן לא יכלו להתפתח בהדרגה. דוקינס טוען כי טענה זו אינה עומדת במבחן הראיות האבולוציוניות, שכן מערכות מורכבות יכולות להתפתח באמצעות שינוי תפקידם של מבנים קיימים, שלבי ביניים בעלי תפקוד שונה ותהליכי ברירה טבעית מצטברים.

עוד הוא מבקר את גישת "אלוהי הפערים", שלפיה כל תופעה שטרם זכתה להסבר מדעי משמשת ראיה להתערבות אלוהית. לטענתו, ההיסטוריה של המדע מלמדת כי פערים כאלה נוטים להצטמצם עם התקדמות הידע, ולכן אין לראות בהם ראיה חיובית לקיומו של אל.

דוקינס מתייחס גם לעקרון האנתרופי, שלפיו עצם העובדה שאנו קיימים מחייבת שאנו נמצא ביקום המתאים להיווצרות חיים. לטענתו, אין להסיק מקיומו של יקום מתאים לקיומו של מתכנן, משום שצופים יכולים להתקיים רק ביקום המאפשר את קיומם; לכן אין בכך ראיה לתכנון מכוון.

נושא נוסף בפרק הוא יכולתה של הברירה הטבעית ליצור מראית עין של תכנון מכוון. דוקינס מדגיש כי הברירה הטבעית היא תהליך עיוור וחסר כוונה, אך תוצאותיו עשויות להיראות כאילו תוכננו מראש. בכך היא מספקת, לדעתו, הסבר טבעי להופעתם של יצורים מורכבים, מבלי להניח קיומו של מתכנן תבוני.

הפרק נחתם בהצגת "טיעון בואינג 747 האולטימטיבי" (The Ultimate Boeing 747 Gambit). דוקינס טוען כי אם מורכבות מחייבת הסבר, הרי שישות המסוגלת לתכנן יקום תהיה מורכבת לפחות כמו היקום עצמו. משום כך, הנחת קיומו של אל אינה מפשטת את ההסבר אלא מוסיפה לו גורם מורכב עוד יותר. לדעתו, הסבר המבוסס על אבולוציה וברירה טבעית עדיף מבחינה הסברית על פני הנחת מתכנן תבוני.

בסיכומו של פרק 4, דוקינס כותב סיכום של 6 נקודות מדוע לדעתו דרווין סיפק עגורן שמאפשר לתאר סדר "מלמטה למעלה" בניגוד ל"וו-שמימי":[13]

  1. אחד האתגרים הגדולים לאינטלקטאולים בכל הדורות היה כיצד להסביר את מה שנראה כמו תכנון מורכב, מסובך ובלתי סביר של היקום.
  2. הפיתוי הגדול הוא להאמין כי מראית העין של תכנון לתכנון בפועל. במקרה של חפץ מעשה ידי אדם, כמו שעון, אכן יש מהנדס תבוני, ויש פיתוי רב להחיל הגיון דומה על דברים מורכבים כמו עין, כנף או אדם.
  3. הפותוי הזה הוא שקרי, משום שהשערת המתכנן מעלה בעיה גדולה יותר - מי תכנן את המתכנן. פתחנו בדבר שאינו סביר מבחינה סטטיסטית - ולא סביר לפתור דבר זה על ידי עוד פחות סביר. אנו זקוקים לעגורן ולא לוו-שמימי. שכן עגורן יכול לבצע בניה מדורגת והגיונית שמתחילה מתוך דברים פשוטים ומגיע בהמשך לדברים מורכבים יותר.
  4. העגורן רב העוצמה והמחוכם ביום שהתגלה עד היום הוא תאוריית האבולוציה של דרווין המוענת על ידי ברירה טבעית. הביולוגיה האבוציוליונית הראו איך יצורים חיים התפתחו באופן איטי ומדורג מצורות פשוטות והגיעו לצורות מורכבות מאד שיוצרות אשליה כאילו תוכננו.
  5. אין כיום עגורן דומה בפיזיקה. תאוריה של מולטי-יקום יכולה באופן עקרוני לספק הסבר דומה עבור הפיזיקה מה שהאבולוציה עשתה לביולוגיה אך זהו פתרון פחות אלגנטי ודורש יותר מזל. עם זאת העיקרון האנטרופי מקנה לנו את הזכות להניח כי יש לנו מספיק מזל כדי לקיים את היקום.
  6. אסור לנו לאבד תקווה שעגורן חזק יותר יופיע גם בתחום הפיזיקה, שיהיה חזק כמו העגורן האבולוציוני. עם זאת העגורנים החלשים יחסית, כשהם נעזרים בעיקרון האנרתופי עדיפים על השערת הוו השמימי בדמות מתכנן תבוני, שהיא השערה המביסה את עצמה.

פרק 5- שורשי הדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק חמישי של הספר, "שורשי הדת" כולל את השאלות מאיין באה הדת, למה דתות קיימות בכל התרבויות בעולם, ומתאר את החיפוש אחר ההסבר להופעה החוזרת שלה בקרב חברות אנושיות מרובות. בדומה להוגים אחרים שתומכים באבולוציה, טוען דוקינס כי הדת עצמה היא דבר נפוץ בגלל חוקים אבולוציוניים.

דוקינס בוחן תאוריות לפיהן דת היא דבר נפוץ בגלל היבטים כמו ברירת קבוצות - כמו הנחה לפיה קבוצות דתיות היו מוכנות להילחם באופן קיצוני ולהקריב חיילים באופן תוקפני יותר ודבר זה הקנה להן יתרון על פני חברות אתאיסטיות או עם דתות שלוות יותר. דוקינס דוחה סוג כזה של הסברים משום שלדעתו ברירת קבוצות היא כוח לא מספיק חזק באבולוציה.

דוקינס מתאר את הדת כ"תוצר נלווה של משהו מועיל". הוא משווה את הדבר למנגנון הניווט של עשים שגורם לכך שהם עפים לתוך נר ובכך נשרפים. העשים אינם מתאבדים בכוונה. במשך מיליוני שנה התפתח אצלם מנגנון ניווט מול מקורות אור מרוחקים כמו הירח והכוכבים, שמאפשר להם לטוס ישר בדומה לשימוש במצפן. המנגנון הזה לא עובד טוב מול דבר מודרני כמו נרות שהם מקור אור קרוב. במצב זה שמירה על זווית קבועה מול הנר הופכת למסלול ספיראלי שגורס לעש להתנגש בנר. עם זאת דבר זה הוא נדיר מספיק כדי לא להיות אילוץ אבלוציוני על עשים.

באופן דומה מתאר דוקינס, כיצד הקשבה לסיפורים והנחיות מצד ההורים הייתה מנגנון מועיל מאוד בחברות אנושיות קטנות של ציידים לקטים. בחברות אלה יש תועלת רבה מכך שילדים יקשיבו לסכנות מנהר עם תנינים לדוגמה. הדת לפי דוקינס היא תוצר לוואי של מנגנונים אלה - ההקשבה להוראות המסורת, שהיא במשך רוב האבולוציה הייתה דבר מועיל מאד, הולידה תופעת לוואי בדמות דת. דוקינס מציע שתאוריית הממים (שאותה יצר בשנת 1976 בספרו "הגן האנוכי"), ורגישותם של בני אדם לממים דתיים, יכולים להסביר כיצד דתות מתפשטות בצורה שהגדיר "וירוס תודעתי" בין חברות.

פרק 6 - שורשי המוסר - מדוע אנחנו טובים?

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק השישי של הספר דוקינס דן במוסר. הוא מסביר שאיננו זקוקים לדת על מנת להיות טובים. במקום זאת, למוסר שלנו יש הסבר דרוויניסטי: גנים אלטרואיסטים, שנבררו במהלך תהליך האבולוציה, מעניקים לבני אדם יכולת אמפתית טבעית. הוא שואל, "האם היית יכול לקיים רצח, אונס או שוד, לוּ ידעת שאלוהים אינו קיים?" הוא טוען כי מעט מאוד אנשים היו עונים "כן" לשאלה זו, ומפריך את הטענה שאנו זקוקים לדת על מנת להתנהג באופן מוסרי. כדי לתמוך בטענתו הוא סוקר את ההיסטוריה של המוסר האנושי, וטוען שישנו סולם ערכים שמתפתח באופן תדיר בתוך חברה. ככל שהוא מתפתח, מוסר זה משפיע על האופן בו מנהיגים דתיים מפרשים את כתבי הקודש שלהם. לכן, אומר דוקינס, המוסר אינו נובע מן התנ"ך, אלא מהתקדמות מוסרית המאפשרת לנו לדעת אילו חלקים אנו מאמצים מתוך כתבי הקודש, ואת אילו אנו זונחים.

דוקינס מעלה שאלות שאלות ביחס למוסר, ובשאלה מאיפה המוסר מגיע. הוא מעיר כי רתיעה של מדענים מלעסוק בנושא זה ולהפנות אותו לתחום הדת היא לא הגיונית. הוא שואל מדוע דווקא לכוהני דת יש הסבר יותר טוב ביחס למוסר מאשר למקצועות אחרים כמו גנן או טבח? דוקינס שואל איך אפשר להסביר את קיומו של המוסר בהינתן תהליך האבולוציה. הוא מסביר כי תהליך אבולוציה אין פירשו אנוכיות מוחלטת של הפרט. אדרבה, הוא מבהיר כי גם בספר "הגן האנוכי, הטענה היא כי היחידה שפועלת לפי עקרון האנוכיות היא הגן עצמו, ולכן יחידות גדולות יותר, כמו האורגניזם השלם, או קבוצה של בעלי חיים לא נוקטים באסטרטגיה של אנוכיות מוחלטת.

דוקינס מתאר קיומם של ארבעה מנגנונים שונים לקיומו של אלטרואיזם של היצורים החיים:

  • מנגנון אחד של אלטרואיזם כלפי צאצאים וקרובי משפחה. דבר זה מוסבר בספר הגן האנוכי כיצר סיוע לקרובים לשרוד משפר את סיכוי השרידה של הגן.
  • מנגנון שני הוא אלטרואיזם של שיווי משקל של "גרד את הגב שלי ואגרד את הגב שלך" סוג כזה של יחסים הוא בדרך כלל סימביוזה בין צורים עם תכונות שונות - סיוע של ציפור לגירית למצוא דבש לדוגמה. בשיווי משקל זה יש גם אפשרות לרמות אבל עם ענישה לרמאים נוצר שיווי משקל שבו לרוב לא מרמים ומשתפים פעולה. לשיתופי פעולה אלה יש ערך משמעותי בקרב יצורים רבים - יותר מאשר אנוכיות סתמית. שני הסברים אפשריים נוספים נובעים מהסברים אלה.
  • מנגנון שלישי הוא שמירה על שם טוב. הן בחברות אנושיות והן בקרב בעלי חיים (דג נקאי) יש חשיבות למוניטין.
  • מנגנון רביעי נוגע למנגנון אפשרי של קיומו של אפקט ההכבדה לפיה במצבים מסוימים, פרטים מסוימים יהנו מיתרון אבולוציוני על ידי מתן אות אמין של איכות על ידי סיוע לאחרים - אם במזון או על ידי שמירה בעמדה מסוכנת. מנגנונים אלה באים לידי ביטוי ביצורים חיים שונים - לא רק בקרב בני אדם על ידי תכונות כמו אמפתיה.

דוקינס ממשיך וטוען כי חלק מהתנהגויות אלטרואיסטיות אלה, הן הגיוניות יותר בקרב חברות קטנות של ציידים לקטים, שבהן עזרה הדדית, והגנה על שארים היא דבר חשוב לשרידה עוד יותר מאשר היום. החשיבות של מנגנונים אלה טבועה בנו גם היום, גם כאשר יש להן הגיון אבולוציוני חלש יותר. זוהי שוב "תופעת לוואי" של תכונות אבולוציונית. ניתן לראות דבר דומה גם בהתנהגויות אחרות של בני אדם - אנחנו יכולים להתאהב באדם עקר, אף שהמטרה האבולוציונית של מין ואהבה היא לשם הולדה וגידול צאצאים, ההנאה ממין שהיא שוב דבר שנובע מהגיון אבולוציוני, לא מונעת מזוג לקיים יחסים תוך כדי לקיחת גלולות למניעת הריון.

דוקינס מביא מחקרים של חוקרים אחרים המצביעים על כך שמוסר בנוסח "כלל הזהב" הוא דבר אוניברסלי בתרבויות שונות. לפי עמדה זו עקרונות המוסר טבועים בדרך כלל במוח האנושי באופן דומה לקיומה של מנגנון לימוד השפה. למרות קיומן של שפות שונות, שהפרטים לומדים אותן במהלך חייהם, הדבר מבוסס על מבנים מוחיים משותפים שקיימים כמעט בקרב כל בני האדם. באופן דומה עקרונות רבים של מוסר קיימים בקרב בני אדם מתרבויות שונות. הוא מזכיר קיומן דילמות שונות במוסר - כמו בעיית הקרונית- כדי להציל חמישה אנשים ממוות על ידי דריסה בקרונית, ניתן להסית אותה כך שתדרוס אדם אחר. רוב האנשים חושבים שכן, לעומת זאת רוב גדול של האנשים חושבים שלא מוסרי לזרוק אדם שיושב על גשר מעל המסילה כדי להציל חמישה אנשים אחרים, כמו שלא מוסרי להרוג אדם בריא שמחכה בחדר המתנה ולתרום את איבריו כדי להציל חמישה אנשים אחרים. קיימות דילמות שונות ברמות סיבוך עולות, ויש תשובות דומות לדילמות אלה בקרב רוב האנשים, גם כאשר הם מרקעים שונים. עקרונות אלה שבים ומופיעים בתרבויות שונות ומשונות כולל בשבטים שחיים ביערות הגשם, מנותקים משאר התרבות האנושית.

דוקינס מעיר גם שהסכמה על פתרון דילמות מוסר אלה לפי כללים מסוימים, היא זהה בקרב אתאיסטים ואנשים דתיים, וכן בקרב דתות שונות. לעיתים קרובות אנשים לא יודעים לתת הסבר מילולי ומנומק מדוע מוסרי להציל חמישה אנשים ולגרום למוות של אדם אחד במקרה מסוים בעוד לא מוסרי לעשות זאת במקרה אחר. דבר זה גם מצביע על כך שמוסר הוא מנגנון שחלקו לפחות מובנה בתוך רוב האנשים ולאו דווקא מנגנון שהוא כולו נלמד או מושפע רק מתהליכים חיצוניים לנו.

דוקינס יחד עם הוגים אחרים, טוען שהטיעון לפיו אנשים צריכים את אלוהים כדי לנהוג באופן מוסרי אינו נכון. ראשית הוא מעיר כי תאיסטים רבים מניחים שאתאיזם הוא לא מוסרי, או מוביל למעשים לא מוסריים, וכי הדבר מעודד מכתבים שטנה ואיומים שונים נגד אתאיסטים. למרות ערכי הנצרות המטיפים לאי אלימות הדבר גם מוביל למעשי אלימות. הוא טוען כי הנחה לפי אנשים חייבים קיומו של אלוהים כדי לשמור על כללי מוסר היא טענה מוזרה שמציגה את התאיסטים כאילו הם מאמינים שלולי קיומו של "שוטר בשמיים" הם היו מתחילים לרצוח ולאנוס ולגנוב באופן חופשי. זהו מוסר חלש יותר שמציג את שמירת המוסר רק כדבר שתלוי במנגנון של שכר ועונש.

כמו כן דוקינס מצביע על מחקרים שהשוו בין מדינות עם רוב רפובליקני (שהן יותר דתיות) לעומת מדינות דמוקרטיות יותר (יותר חילונים). לפי התאוריה שאמונה באלוהים שומרת על מוסר, היינו מצפים לשיעורי פשיעה נמוכים יותר בקרב מדינות מאמינות, המחקרים מצביעים על שיעורי פשיעה בתחומים שונים דווקא במדינות הרפובליקניות.

דוקינס טוען שאיננו זקוקים לדת על מנת להיות טובים. במקום זאת, למוסר שלנו יש הסבר דארוויניסטי: גנים אלטרואיסטים, שנבררו במהלך תהליך האבולוציה, מעניקים לבני אדם יכולת אמפתית טבעית. הוא שואל, "האם היית יכול לקיים רצח, אונס או שוד, לוּ ידעת שאלוהים אינו קיים?" הוא טוען כי מעט מאוד אנשים היו עונים "כן" לשאלה זו, ומפריך את הטענה שאנו זקוקים לדת על מנת להתנהג באופן מוסרי. כדי לתמוך בטענתו הוא סוקר את ההיסטוריה של המוסר האנושי, וטוען שישנו סולם ערכים שמתפתח באופן תדיר בתוך חברה. ככל שהוא מתפתח, מוסר זה משפיע על האופן בו מנהיגים דתיים מפרשים את כתבי הקודש שלהם. לכן, אומר דוקינס, המוסר אינו נובע מן התנ"ך, אלא מהתקדמות מוסרית המאפשרת לנו לדעת אילו חלקים אנו מאמצים מתוך כתבי הקודש, ואת אילו אנו זונחים.

פרק 7- הספר "הטוב" ורוח הזמן המשתנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק השביעי של הספר בוחן דוקינס את הטענה שלפיה מקורו של המוסר הוא בדת וכי האמונה באלוהים היא תנאי הכרחי להתנהגות מוסרית. הוא דוחה טענה זו, וטוען כי אין ראיות לכך שאנשים דתיים מוסריים יותר מאתאיסטים, וכי התנהגות מוסרית אינה תלויה בהכרח באמונה דתית.

כתבי הקודש כמקור למוסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדבריו, חלק מן הציוויים והסיפורים המוסריים המופיעים בתנ"ך ובהברית החדשה אינם עולים בקנה אחד עם תפיסות המוסר המקובלות כיום. הוא מביא כדוגמאות את היחס לעבדות, השמדת עמים במלחמות, מעמדן של נשים, הענשת הומוסקסואלים, ענישה קולקטיבית ועונשי מוות על עבירות דתיות שונות. לטענתו, מרבית בני האדם בני זמננו דוחים מעשים אלה מטעמים מוסריים, גם כאשר הם מוצגים בכתבי הקודש כמצוות אלוהיות. מכאן הוא מסיק כי אמות המידה המוסריות של החברה המודרנית אינן נובעות ישירות מן המקרא או מן הברית החדשה, אלא מתהליך היסטורי של שינוי מוסרי, שבעקבותיו גם מאמינים נוטים לפרש מחדש או להתעלם מציוויים שאינם מתיישבים עם ערכי זמננו.

כחלק מטיעון זה דוקינס דן גם בעקדת יצחק, ומציג אותה כדוגמה לבעיה מוסרית המתעוררת כאשר ציות מוחלט לצו אלוהי נתפס כמעלה. לדעתו, אילו היה אדם בימינו טוען ששמע קול אלוהי המצווה עליו להקריב את בנו, היה הדבר נתפס כסימן להפרעה נפשית ולא למעשה מוסרי. בכך הוא מבקש להמחיש את הפער בין האינטואיציה המוסרית המודרנית לבין הערכים המשתקפים בחלק מן הסיפורים המקראיים.

בהקשר זה הוא מזכיר את מחקרו של ד"ר ג'ורג' טמרין, שבחן את השפעת הוראת סיפור כיבוש יריחו על עמדותיהם המוסריות של תלמידים בישראל. במחקר התבקשו התלמידים להעריך את מעשי בני ישראל, כאשר אצל חלקם הוצג הסיפור כפי שהוא מופיע במקרא ואצל אחרים הוצג סיפור מקביל ללא זיהויו כסיפור מקראי. לפי דוקינס, תלמידים רבים נטו להצדיק את השמדת תושבי יריחו כאשר הסיפור הוצג כחלק מן התנ"ך, אך גינו את אותם המעשים כאשר הוצגו ללא ההקשר הדתי. המחקר עורר דיון ציבורי ומשפטי נרחב, שנודע בשם "פרשת טמרין", ומשמש את דוקינס כדוגמה לאופן שבו סמכות דתית עשויה להשפיע על שיפוט מוסרי.

רוח הזמן המוסרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקינס טוען כי כיום, למעט קיצונים דתיים כמו הטליבאן וקיצוניים דתיים בארצות הברית, רוב האנשים מאמינים באותו קונצנוס אתי ליברלי רחב שכולל דברים כמו לא לרצוח אנשים אחרים, להגן על חופש הביטוי, התנגדות לגילוי עריות, לא לגרום סבל מיותר לאחרים, לשלם מיסים, לא לרמות, ולא לעשות לאחרים מה שלא היינו רוצים שעישו לנו - חלק מזה נובע מכתבי הקודש אבל בספרי הקודש מופיעים עקרונות אחרים שרוב האנשים לא היו רוצים לקיים והספרים עצמם אינם מאפשרים להבחין בין הקבוצה הראשונה לשנייה.

מכנה תהליך זה "רוח הזמן המוסרית" (Moral Zeitgeist). לטענתו, ערכים כמו שוויון, זכויות אדם, סובלנות והתנגדות לעבדות התפתחו לאורך ההיסטוריה בעקבות שינויים חברתיים ותרבותיים, ולעיתים אף בניגוד לפרשנות המסורתית של כתבי הקודש. לשיטתו, גם כאשר מוסדות דתיים מאמצים ערכים אלה, הם עושים זאת בעקבות שינוי מוסרי רחב יותר בחברה ולא משום שהערכים נבעו מלכתחילה מן הדת.

מה עם היטלר וסטלין?

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הפרק מתמודד דוקינס עם הטענה כי אתאיזם מוביל בהכרח לחוסר מוסריות. הוא דוחה את הטיעון שלפיו פשעיהם של משטרים טוטליטריים, ובראשם אלה של אדולף היטלר ויוסיף סטלין, מוכיחים כי האתאיזם מוביל לרוע. לדבריו, מעשיהם של שליטים אלה נבעו מן האידאולוגיות הטוטליטריות שלהם ולא מעצם היעדר האמונה באלוהים. עוד הוא מציין כי היטלר אף השתמש לעיתים ברטוריקה דתית ובשפה נוצרית, וכי קיימת מחלוקת היסטורית באשר למידת אמונתו האישית. הוא מוסיף כי פולחן האישיות שנבנה סביב מנהיגים כמו סטלין נשא מאפיינים דמויי דת, כגון הערצה בלתי מסויגת, סמלים, טקסים ודרישה לנאמנות מוחלטת.

דוקינס מבחין בין מעשיהם של אנשים אתאיסטים לבין מעשים הנעשים בשם האתאיזם. לדבריו, אתאיסטים עשויים לבצע מעשים מוסריים או בלתי מוסריים, אך אין באתאיזם מערכת מצוות או דוקטרינה המעודדת אלימות. לעומת זאת, לטענתו, דתות כוללות אמונות בדבר אמת מוחלטת, סמכות אלוהית והבחנה בין מאמינים לכופרים, ובנסיבות מסוימות עשויות לשמש הצדקה למלחמות, לרדיפות ולאלימות בשם הדת.

פרק 8- מה רע בדת? למה להיות עוין כל כך?

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק שמונה עוסק בשאלה מה רע בדת? ובתלונה שמופנה אל דוקינס ואל אתאיסטים אחרים על כך שהם עוינים את הדת ללא סיבה מספיקת. דוקינס רואה את הדת כחותרת תחת המדע, מקדמת פנאטיות ודעות קדומות כנגד הומוסקסואלים, ומשפיעה לרעה על החברה בדרכים רבות.

הוא מציין בפרט את ההמרה האוטומטית של ילדים לדת הוריהם, ומתייחס להטמעה זו הנעשית על ידי ההורים או מוסדות הדת כסוג של התעללות נפשית. דוקינס רואה את התוויות "ילד מוסלמי", או "ילד קתולי" לא הגיוניות ממש כהגדרות "ילד מרקסיסט" או "ילד אתאיסט". לטענת דוקינס, ילדים הם צעירים מדי מכדי לגבש תובנות שכאלה על היקום שסובב אותם ועל מיקום האנושות בו.

דוקינס מציין מספר מדינות מוסלמיות כמו פקיסטן, אפגניסטן, ערב הסעודית אנשים עלולים להיות מוצאים להורג בשל "הרהורי כפירה". הוא משווה זאת לרעיון של "פשע-מחשבה" בספר 1984. הוא גם טוען כי מנהיג מוסלמי מקומי באנגליה מתקשה לגנות הוצאות להורג כאלה.

בהמשך הוא מצביע על מעשים ועמדות קיצוניות מצד נוצרים רבים בארצות הברית. דוגמה לנושא הזה היא שנאה להומואים והתנכלות למישהו בגלל מעשה שנעשה באופן פרטי, בלי לפגוע באדם אחר ומתוך הסכמה בין בגירים. הוא מביא לדוגמה את סיפורו של אלן טיורינג שתרם באופן משמעותי למאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית בפיצוח צופן האניגמה, אבל לאחר המלחמה אולץ לקבל טיפול הורמונלי בכפייה שהוביל בהמשך להתאבדותו.

דוגמה אחרת היא התנגדות גורפת להפלות שגורמת להתקפות ופשעי שנאה בארצות הברית. דוקינס טוען שטיעונים רבים של מתנגדי הפלות אינם נכונים - לדוגמה לא הגיוני להתנגד להפלה בטיעון לפיו אנו עלולים למנוע את הלידה של בטהובן, כאשר דבר דומה מתרחש בכל פעם שאנחנו מסרבים לקיים יחסי מין. הוא גם מדגים מדוע עוברים, בוודאי בשלב מוקדם של חייהם - כאשר מדובר רק בצבר תאים - שונים מבני אדם. דוקינס מדגים את השנאה היוקדת שיש בקרב חלק ממתנגדי ההפלות - שנאה שגוררת לעיתים מעשי רצח, הוא גם תוהה מדוע קדושת החיים חשובה כל כך ביחס לעוברים אבל אותם אנשים תומכים בעונשי מוות.

דוקינס טוען כי דת מהווה בסיס נוח לפעילות טרור. לפי דוקינס מעשי טרור בשם הדת - כמו פיגועי מגדלי התאומים- יסודם לא רק בקיצונים דתיים, אלא נטועה בהסברים דתיים פופולריים שקיימים גם בקרב דתיים מתונים. לדוגמה האמונה שאם תמות לאחר שעשית את הדבר הנכון בעיני אלוהים - תגיע לגן עדן. רוב הדתיים לא יהפכו לטרוריסטים, אבל לפי דוקינס החינוך הדתי, גם החינוך הדתי המתון, מכין יסודות שעליהם ניתן לקדם ביתר קלות פעילות אלימה נגד "כופרים", נגד דתות אחרות וסיבות אחרות. הדת מעודדת את האנשים לחשוב כי זה לגיטימי לא לערער על הנחות מסוימות. זה לא בסדר להטיל ספק. סוג כזה של מחשבה לפי דוקינס הוא בעייתי.

פרק 9 - ילדות, התעללות ומפלט מן הדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק תשע של הספר עוסק בסוגיות הנוגעות לגידול ילדים בצל הדתות. דוקינס מציין את הפרשה של חטיפת הילד אדגרדו מורטארה מידי הוריו היהודים, על ידי מוסדות נוצריים באיטליה של המאה ה-19. לפי דוקינס סיפור זה מדגים את הבעיות שיש גם בקרב דתיים מתונים - שכן הדת מאפשרת לאנשים כאלה לעשות מעשים איומים, בלי שיש להם כוונת מרושעות. למורטארה הייתה מטפלת נוצרית. בשלב מסוים הילד חלה והמטפלת חששה שהוא ימות ויגיע לגיהינום. מסיבה זו היא הטבילה אותו לנצרות בחשאי וללא הסכמת הוריו. לפי הדוגמה הקתולית באופן זה הילד הפך להיות נוצרי, וכאשר נודע הדבר הוא הוצא מידי הוריו בכוח על ידי המשטרה. לא עזרו לחצים של יהודים ושל גורמים נוספים מחוץ לאיטליה - הילד לא הושב להוריו.

דוקינס מבקר את הבעיות בסוג כזה של חשיבה - לדוגמה כיצד אקט סמלי של שפיכת מים על ראש של אדם ומלמול כמה מילים הופכת להיות דבר חשוב שמשנה את הזהות של אדם, דבר שני הוא שראשי הכנסייה ואף נוצרים קתולים רבים באותה תקופה, לא הצליחו להבין כלל את הבעיה במעשיהם. הדת אפשרה להם להצדיק מעשה נפשע של הפרדת ילד מהוריו. בעיה שלישית שדוקינס מזהה בדת בעקבות סיפור זה הוא האמונה היוקדת שדווקא האמונה והדת שלך הם הנכונות וכל השאר מוטעות. דבר זה מוביל לפטרונות – חלק מהנוצרים טענו שבעצם עשו לילד טובה, בכך שהוציאו אותו מבית יהודי, שהרי היהודים הם מיעוט נרדף ש"נושא כתם" מוסרי עקב רצח ישו.

דוקינס מתייחס לפרשיות של התעללות מינית של נזירים בילדים ומקרים של אלימות פיזית של אחיות בילדות - כמו שמתואר לדוגמה בסרט "האחיות מגדלנה". לדעת דוקינס בעיה לא פחות חמורה מהתעללות מינית כזו היא דוגמאות של התעללות נפשית בגלל סיפורי זוועה על גיהינום המצפה לנוצרים. הוא מזכיר עדות של אשה אשר בהיותה ילדה עברה ניצול מיני בידי כומר, אבל טענה כי הדבר כמעט לא השפיע עליה, לעומת זאת היא מעידה כי היא חוותה מצוקה נפשית גדולה על רקע זה שגרמו לה להאמין בעודה ילדה קטנה כי חברתה שהייתה פרוטסטנטית ומתה כילדה, נידונה לעיוניים תמידיים באש התופת. דוקינס מביא דוגמאות לשיטות של הפחדת ילדים על ידי נוצרים כדרך לחנך אותם – לדוגמה "חדרי גיהינום".

דוקינס מציין את ההמרה האוטומטית של ילדים לדת הוריהם, ומתייחס להטמעה זו הנעשית על ידי ההורים או מוסדות הדת כסוג של התעללות נפשית. דוקינס רואה את התוויות "ילד מוסלמי", או "ילד קתולי" לא הגיוניות ממש כהגדרות "ילד מרקסיסט" או "ילד אתאיסט". לטענת דוקינס, ילדים הם צעירים מדי מכדי לגבש תובנות שכאלה על היקום שסובב אותם ועל מיקום האנושות בו.

הספר מסתיים עם השאלה מדוע דת, למרות חסרונותיה הרבים, ממלאת "חסר בסיסי", ומעניקה נחמה והשראה לאנשים שזקוקים לה. לדברי דוקינס, צרכים אלה ממולאים בצורה טובה יותר בדרכים לא דתיות כגון פילוסופיה או מדע. הוא טוען שהשקפת עולם אתאיסטית היא מלאה, מעניקה משמעות, ומרוממת נפש יותר מכל דת, על כלל "תשובותיה" הבלתי מתקבלות על הדעת למסתורי החיים.

פרק 10 - פער נחוץ מאד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק העשירי של הספר דוקינס בוחן את הטענה שלפיה הדת ממלאת "פער הכרחי" בחיי האדם — פער של משמעות, נחמה, ביטחון, השראה ותחושת השתייכות. הוא מתייחס לכך שהרבה אנשים מניחים שאם תסלק את הדת, תישאר ריקנות פסיכולוגית או מוסרית.

דוקינס דוחה את ההנחה הזו וטוען כי כל אחד מהתפקידים המיוחסים לדת יכול להתקיים גם ללא אמונה באלוהים:

  • נחמה (comfort) – ניתן למצוא בחברה אנושית, במשפחה, במדע ובהבנת העולם.
  • משמעות (meaning) – נובעת מהחיים עצמם, מהיחסים ומהעיסוק האנושי, ולא מצריכה הסבר על־טבעי.
  • השראה (inspiration) – המדע, הטבע והיקום מספקים תחושת פליאה עמוקה לא פחות מדת.
  • מוסר וחיים חברתיים – אינם תלויים בסמכות דתית אלא מתפתחים באופן אנושי והיסטורי.

בהקשר זה הוא טוען כי הדת נתפסת לעיתים כ"ממלאת חלל הכרחי", אך למעשה מדובר בחלל שאינו באמת קיים — או כזה שניתן למלא בדרכים טובות יותר. הוא גם מבקר את הרעיון שדת היא מקור ייחודי לנחמה במצבי אבל, פחד או חוסר ודאות, ומציע שהבנה מדעית של המציאות עשויה דווקא להעמיק את תחושת הפליאה וההתפעלות במקום להפחית אותה. הפרק מדגיש את הרעיון המרכזי של דוקינס: אין צורך ב"פער הכרחי" (much needed gap) שהדת ממלאת, משום שכל הפונקציות שהיא ממלאת לכאורה אינן תלויות באמונה על־טבעית.

אם כל הבורקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתת הפרק "אם כל הבורקות" מתאר דוקינס את מגבלות התפיסה האנושית. לדבריו, החושים והדמיון האנושי חושפים בפנינו רק "חריץ" צר מתוך המציאות: בני אדם קולטים רק חלק קטן מן הספקטרום האלקטרומגנטי, ואינם חווים באופן ישיר קרינות רבות (כגון קרינה אולטרה־סגולה או קרני X), קולות ותחושות שחיות אחרות מסוגלות לקלוט, או היבטים פיזיקליים של היקום בקני מידה קיצוניים של גודל, מרחק או מהירות. גם הדמיון האנושי, לשיטתו, מוגבל בעיקר ל“עולם האמצעי” של עצמים בגודל יומיומי.

על רקע זה טוען דוקינס כי המדע מאפשר "לקרוע את הבורקה" – כלומר להרחיב את היכולת האנושית להכיר את המציאות מעבר למגבלות החושים הישירים. הרחבה זו מתבצעת הן באמצעות טכנולוגיה (כגון טלסקופים, מיקרוסקופים ומכשירי מדידה המזהים סוגי קרינה שאינם נראים לעין), והן באמצעות הרחבת החשיבה המדעית וההמשגתית, המאפשרת להבין תופעות שאינן נגישות לאינטואיציה הישירה.

דוקינס מציין בהקשר זה מהפכות מדעיות כגון המהפכה הקופרניקאית, ששינתה את תפיסת מקומו של כדור הארץ ביקום, ותורת האבולוציה, המספקת הסבר להיווצרות המורכבות הביולוגית מתוך תהליכים טבעיים הדרגתיים. לשיטתו, המדע אינו רק מקור לידע נוסף, אלא גם כלי שמרחיב את גבולות הדמיון וההבנה האנושית, ומאפשר התקרבות הדרגתית לתיאור מדויק יותר של המציאות.

ביקורת על הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צאתו לאור הספר עורר תגובה מיידית, חיובית ושלילית כאחד, הן ממקורות דתיים והן ממקורות אתאיסטיים. הספר קיבל בעת פרסומו תמיכה ממדענים כגון ג'יימס ווטסון, שזכה בפרס נובל על עבודתו בגילוי מבנה הדנ"א, והפסיכולוג סטיבן פינקר, אך קיבל תגובות מעורבות ממבקריו. כתב העת "London Review of Books" מתח ביקורת על דוקינס על כך שלא עשה מחקר ראוי על נושא ספרו, הדת, והעמיד איש קש כדי לבסס את טיעוניו כנגד התיאיזם. הספר הועמד לתואר הספר הטוב של השנה בבריטניה.

התאולוג אליסטר מקגארת', שכתב את הספרים "אשליית הדוקינס" ו"האלוהים של דוקינס", טוען שדוקינס הוא בור בכל הנוגע לתאולוגיה נוצרית, ועל כן הוא איננו יכול לעסוק בנושאי דת ואמונה בצורה אינטליגנטית. בתגובה שאל דוקינס: "האם קראת על לפריקונולוגיה לפני שפסלת את האמונה בלפריקונים?". הפילוסוף הנוצרי קיית' וארד בספרו "האם הדת מסוכנת?" טוען כנגד אמירתו של דוקינס שהדת מסוכנת לחברה, ופילוסופית המוסר מרגרט סאמרוויל ציינה שדוקינס מגזים בהתקפה שלו על הדת, במיוחד בתיאורו את תפקידה של הדת בעימותים אנושיים ופוליטיים.

הרב ד"ר מיכאל אברהם מתייחס בספרו "אלוהים משחק בקוביות" בהרחבה לספרו של דוקינס, וסוקר את טיעוניו כנגד התאיזם ואת השגיאות הלוגיות שהוא מוצא בהם. כמו דוקינס, הוא איננו בא לעסוק באל או דת מסוימת, אלא להראות את הסבירות לקיומה של ישות אלוהית. טענתו העיקרית היא שההתקפה מהמדע על הדת בכלל, והתקפתו של דוקינס את הדת על ידי האבולוציה בפרט, נובעת מפרשנות שגויה של המדע וכשלים הנובעים מבלבול בין המישור הפילוסופי לזה המדעי. הוא כותב שדוקינס הוא אכן ביולוג מוכשר, אך חסר את המיומנות הפילוסופית הדרושה לטיפול בטיעונים הלוגיים בהם הוא עוסק. לטענתו אין כל ספק שהאבולוציה כעובדה מדעית אכן קרתה, אך הטענה שקיומה של האבולוציה מפחית את הסבירות לקיומו של אלוהים, שהיא טענה פילוסופית, היא טענה שגויה, ודווקא ההפך הוא הנכון. מיכאל אברהם מביא בספרו את מה שהוא מכנה "ההוכחה מן האבולוציה לקיומו של אלוהים", ואומר שעובדת היותו של התהליך האבולוציוני כמעט בלתי אפשרי מבחינה סטטיסטית לא מצביעה על כך שהוא לא קרה, שהרי, לדבריו, אנחנו הראיה החיה לכך, אלא שהעובדה שדבר כה בלתי סביר קרה היא שאמורה להצביע על קיומה של יד מכוונת.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יש אלוהים? בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ רוברט וייצל היצ'נס, דוקינס, הריס: השילוש הלא קדוש... תודה לאל!, באתר Atlantic Free Press
  2. ↑ רנדנסון ג'יימס, (13 במאי 2008), אמונות ילדותיות – מכתבו של איינשטיין מתאר את השקפתו על הדת בבהירות, באתר הגארדיאן. "במכתבו הוא רושם: "המילה אלוהים עבורי אינה יותר מדרך הביטוי והתוצר של החולשה האנושית. התנ"ך, אסופת אגדות ראויה להערכה, אך עדיין פרימיטיבית, ולמרות הכול ילדותית למדי. שום פירוש, מעודן ככל שיהיה לא יכול לשנות זאת עבורי."
  3. ↑ יש אלוהים, 2008, עמודים 25-29
  4. ↑ יש אלוהים, עמודים 38-39
  5. ↑ יש אלוהים, עמודים 41-42
  6. ↑ עמודים 43-48
  7. ↑ יש אלוהים? 2008, עמוד 51
  8. ↑ יש אלוהים? 2008, עמוד 52
  9. 1 2 3 4 5 יש אלוהים?, 2008, עמודים 85-95
  10. ↑ דוגמה לניסיון של גורמים דתיים לאמץ ראיה מדעית לנכונות הדת היא פרשת לוחית העופרת מהר עיבל כמו גם ויכוחים רבים בתחום של ארכאולוגיה מקראית
  11. ↑ Benson H, Dusek JA, Sherwood JB, et al. (April 2006). "Study of the Therapeutic Effects of Intercessory Prayer (STEP) in cardiac bypass patients: a multicenter randomized trial of uncertainty and certainty of receiving intercessory prayer". American Heart Journal. 151 (4): 934–42. doi:10.1016/j.ahj.2005.05.028. PMID 16569567. Lay summary (PDF) – John Templeton Foundation (April 5, 2006).
  12. ↑ פירוש זה של הטיעון מבוסס על סקירות מאת דניאל דנט ופ.ז מאיירס
  13. ↑ יש אלוהים, 2008, עמודים 232-233