יוסף ויניצקי
 | |
| לידה |
13 ביולי 1914 פתח תקווה, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 1965 (בגיל 51) רמת גן, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| שם עט |
י. נץ, יוסף לוי |
| שפות היצירה |
עברית |
  | |
יוסף ויניצקי (13 ביולי 1914 – 6 בספטמבר 1965), שנודע גם בשמות העט י. נץ או יוסף לוי, היה עיתונאי, פובליציסט, עורך, סופר ומתרגם ישראלי. נודע ככתב העיתונים "הירדן", "המשקיף" (בו היה גם חבר מערכת), "חרות" ו"ידיעות אחרונות" (גם בו היה חבר מערכת). חבר אגודת העיתונאים בתל אביב.
מוותיקי הפיליטוניסטים בישראל, נודע בשל הפיליטונים השנונים שלו נגד השלטונות הבריטיים בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה העיתונאי היחיד שנעצר לתקופה ממושכת על כתיבתו והוגלה לאריתראה, סודאן וקניה. ערך במחנות המעצר את עיתוני הגולים והוחזק שם במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד ליציאת הבריטים מהארץ והקמת המדינה. במדורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" בשם "הצד השני של המטבע" וכן באמרות הכנף היומיות הסאטיריות הקצרות שלו, ביקר ויניצקי בחיוך תופעות שונות במדינה. כמו כן כתב מערכונים ביידיש לדז'יגאן ושומאכר, טור בשבועון "לאשה" ומאמרים ביידיש ל"לעצטע נייעס". פרסם ארבעה ספרים, מהם שני קבצים של פיליטונים ושניים הסוקרים את תקופת גלותו באפריקה. כן ערך ספר נוסף. ויניצקי שלט בשפות עברית, יידיש, גרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ותרגם מאמרים מהעיתונות הזרה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסף ויניצקי נולד בפתח תקווה למרים בת משה לישבסקי ולליפא ויניצקי,[1] יליד רוסיה, שעסק בחקלאות במושבה הצעירה והיה מעסקניה הבולטים, סגן ראש ועד המושבה ופעיל ציבור, ממייסדי שכונת מאה שערים שהוקמה בסוף שנות ה-20 בתל אביב. ליוסף ויניצקי היו שישה אחים, בהם ברוך ויניצקי. הוא קיבל חינוך דתי ותיכוני, ובצעירותו הצטרף למפלגת הצה"ר והיה פעיל במוסדות המפלגה כחבר הוועד העליון של הצ"ח. הוא החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הירדן" ולאחר מכן היה לחבר מערכת בעיתון "המשקיף". בשנת 1934 נשא לאישה את יוכבד בת דוד וביילה וקסלר. לזוג נולדו ארבעה ילדים.
ויניצקי כתב פיליטונים סאטיריים שבהם הושמעה ביקורת חריפה על ממשלת המנדט ועל המשטר הפנימי ביישוב העברי. על מאמריו וספריו חתם בשם י. נץ. בשנת 1938 פרסם חיבור סאטירי קצר בשם "רוויזיוניסט בעד "חלוקה"! (וידוי פומבי)", בו טען כביכול, בעזרת טיעונים מופרכים, בעד רעיון חלוקת הארץ.
בשל קשיים כלכליים והפסדים לא יצא עיתונו, "המשקיף", בשבועות הקריטיים של פרוץ מלחמת העולם השנייה, ורק לאחר מאמצים הופץ מחדש ב-1 בנובמבר 1939; עם שובו פרסם ויניצקי מאמר הומוריסטי בשם "אנו ממשיכים להשקיף", ובו טען כי סגירת העיתון בעת כה מכרעת היא דווקא "אצבע אלוקים", שכן לולא כן היה העיתון מפרסם ידיעות שגויות, כפי שעשו מתחריו. לאורך שנות המלחמה עמד העיתון על סף סגירה מפאת מצוקה כלכלית ומינהלית, ובאפריל 1940 הפסיק ועד המורשים של הצ"ח את ההקצבה לעיתון. חודש לאחר מכן, בעקבות שינויים פרסונליים בהנהלת העיתון, כתב ויניצקי ליו"ר ועד המורשים של הצ"ח כי "העיתון אינו זקוק עתה לגאונים פיננסיים לשם המשכתו – הוא זקוק אך ורק ל'בעל-בתיות' – לאדם שישגיח על הדברים הפעוטים לכאורה, המצטרפים בסופו של דבר לחשבון גדול כגון: הופעה מוקדמת של העיתון בכל הנקודות (ולא בשעה 10...), פיקוח על בזבוז נייר, הגדלת מספר מנויים וכדומה".[2] בהמשך המכתב הציע את אחיו כמנהל.
ב-17 באפריל 1944, עם שובו של ארגון האצ"ל לפעולות אלימות כנגד השלטון הבריטי, נעצר ויניצקי על ידי הבריטים ליד שולחן עבודתו במערכת ה"משקיף", לאחר שנעצרו שישה חברי מערכת נוספים. הוא הועבר לבית הסוהר ביפו ומשם למחנה המעצר בלטרון. ב-19 באוקטובר הוגלה יחד עם כ-250 עצורים, ביניהם שניים מששת אחיו, ברוך ודב, מהארץ בדרך האוויר לאריתראה, משם למחנה קרתגו בסודאן[3], חזרה לאריתראה, ואחר כך לקניה. בשנות המעצר המשיך בעבודתו העיתונאית; ארבעה ימים בלבד לאחר הגעת העצירים לאריתראה, הוציא עיתון ראשון, כתוב בעיפרון על נייר טואלט,[4] תוך שהוא מתרגם מידיעותיו של עיתון מקומי שהוברח למחנה. ויניצקי היה עורך העיתון היומי של מחנה הגולים, שהופיע בשמות שונים: "ידיעות אסמרה", "בגלות סודאן", "בגלות אסמרה" ו"בגלות קניה". כמו כן היה חבר בוועדות פעולה שונות במחנה. בסך הכל היה עצור ארבע וחצי שנים עד לחיסול מחנה המעצר וחזרת הגולים, לאחר הקמת המדינה, ב-13 ביולי 1948. לאחר חזרתו המשיך ויניצקי בפעילותו העיתונאית והיה מזכיר מערכת העיתון "חירות" ועורך המדור הערבי בו.
ב-1938 ערך ויניצקי את הספר "קו לקו", הכולל גזרי קריקטורות של יהושע אדרי, שפורסמו בעיתון "הירדן". בהקדמה לספר כתב ויניצקי "...לכן מיותר להרבות בדברים על ערכו ומקומו של ספר זה במערכת הכוחות הלוחמים לטיהור האווירה במחננו ולבעור השחיתות והקורפורציה. ואם יעורר הספר אי אלו מחשבות והרהורים בלב אחד ה'רובוטים' מאנשי התנועה המתנוונת – והיה זה שכרו".
ב-1950 פרסם ויניצקי את ספרו "מאתיים חמישים ואחד", מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטיים באפריקה. בספר זה ובספר ההמשך "משבי לשבות" אשר פורסם ב-1952, תיאר ויניצקי את קורותיו וקורות חבריו הגולים בארבע שנות שהייתם באפריקה. מנחם בגין כתב דברי הקדמה לכל אחד מהספרים. בנוסף לתיעוד גלות אפריקה, פרסם ויניצקי ב-1951 את הספר "הנצו הרימונים", שכלל מבחר מערכונים מפרי עטו כפי שהתפרסמו בעיתונים בהם כתב.
ויניצקי כתב מאמרים ביידיש לעיתון "לעצטע נייעס" וכן קטעי מערכונים לצמד הבדרנים דז'יגאן ושומאכר. ב-1961 היה ויניצקי בין כותבי הקטעים הסאטיריים בהצגה "אל תמשכני בלשון", בבימויו של שרגא פרידמן, שהועלתה בחודש מרץ של אותה שנה. ההצגה כללה פזמונים ביידיש ובעברית ומערכונים.
כן כתב ויניצקי פיליטון שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות" בימי שישי, תחת שם העט יוסף הלוי.
ב-1963 פרסם ויניצקי את הספר "נץ או פלסטיין", שהיה לספרו המוכר ביותר. הספר כולל מערכונים העוסקים בכל קשת החיים במדינה הצעירה.
ויניצקי נפטר ב-1965 ברמת גן. לאחר מותו הנציחה עיריית רמת גן את זכרו וקראה רחוב על שמו (רחוב נץ) בשיכון ותיקים, סמוך לביתו.
יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מצפון - פנימי לחברי התנועה הלאומית. תש"ד 1943
- מאתיים חמישים ואחד - מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטיים באפריקה. הוצאת ידידים, תל אביב תשי"א 1950. הקדמה מאת מנחם בגין.
- הנצו הרימונים - מבחר פיליטונים. הוצאת ידידים, תל אביב תשי"ב 1951. דברי ברכה מאת פרופסור יוסף קלאוזנר, הקדמה מאת מנחם בגין.
- משבי - לשבות - מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטיים באפריקה. הוצאת ידידים, תל אביב תשי"ב 1952. הקדמה מאת מנחם בגין.
- נץ או פלסטין - הצד השני של המטבע הישראלי, מבחר פיליטונים. הוצאת עי"ן תל אביב תשכ"ג 1963. ציורים של ג'קי ג'קסון.
- קו לקו (עריכה) - אוסף קריקטורות של יהושע אדרי שהופיעו בעיתונות העברית בארץ. הוצאת תעמולה, תל אביב תרצ"ט 1938. הקדמה מאת יוסף ויניצקי.
מאמרים נודעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנו ממשיכים להשקיף, המשקיף, 1 בנובמבר 1939
- רוויזיוניסט בעד "חלוקה"! (וידוי פומבי), המשקיף, 1938
מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אל תמשכני בלשון (יידיש). מכותבי ההצגה לדז'יגאן ושומאכר. במאי שרגא פרידמן, 1961
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שאול אבישי, תעמולה במחתרת, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2008
- שולמית אליאש, גולי אצ"ל ולח"י, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
- יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1956
- יוסף כרוסט ויהודה בורוכוב, ללא כבלים - גולי אריתריאה-סודאן-קניה, תל אביב, 1968
- דב הלוי מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה במחנות אריתריאה סודאן וקניה, הוצאת כותרות, תשס"ה
- שלמה המאירי (בנימין),בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה וחזרה, הוצאת מלוא בע"מ, תשנ"ג
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "יוסף ויניצקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1969
- שולמית אליאש, השבת גולי קניה לארץ ישראל בהיבט הבריטי, "קתדרה"
- גלות אפריקה, באתר האצ"ל
- רשימת הפרסומים של יוסף ויניצקי, בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד תדהר (עורך), "ליפה ויניצקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 174.
- ^ יוסף ויניצקי, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- ^ Page 1 Advertisements Column 3, המשקיף, 9 ביולי 1945
- ^ שאול אבישי, תעמולה במחתרת, עמ' 155