קאוס
| בימוי |
פאולו טביאני, ויטוריו טביאני  |
|---|---|
| הופק בידי |
ג'וליאני ג. דה נרי |
| תסריט |
טונינו גוארה, לואיג'י פיראנדלו |
| עריכה |
רוברטו פרגינאני |
| שחקנים ראשיים |
מרגריטה לוזאנו גיוליאנו טביאני Enrica Maria Modugno Franco Scaldati Laura De Marchi Salvatore Rossi Laura Mollica Pasquale Spadola Regina Bianchi Anna Malvica Claudio Bigagli Omero Antonutti Tony Sperandeo Ciccio Ingrassia Massimo Bonetti Franco Franchi Carlo Cartier |
| מוזיקה |
ניקולא פיובאני |
| צילום |
ג'וזפה לאנצי |
| מדינה |
איטליה, צרפת |
| חברה מפיצה |
נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
27 בפברואר 1986 |
| משך הקרנה |
188 דק' |
| שפת הסרט |
איטלקית |
| סוגה |
סרט דרמה, סרט המבוסס על יצירה ספרותית, סרט קומדיה |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
קאוס (באיטלקית: Kaos) הוא סרטם של האחים ויטוריו ופאולו טביאני על פי סיפורים קצרים מאת לואיג'י פיראנדלו, מתוך הקובץ Novelle per un Anno (סיפורים לשנה אחת). הסרט נוצר באיטליה בשנת 1984. הצלם היה ג'וזפה לאנצ'י ואת המוזיקה הנפלאה לסרט כתב ניקולא פיובאני, שחיבר גם את המוזיקה לסרט "הלילה של סן לורנצו", גם הוא של האחים טביאני, וכן לסרטים של פדריקו פליני ולסרטו של רוברטו בניני "החיים יפים". הסגנון המוזיקלי שלו קשה מאוד לסיווג או לאפיון: יש בו שילוב יפהפה של מוזיקה עממית סיציליאנית "מחוספסת" עם מוזיקה כעין-קלאסית, לעיתים בעלת אופי דמיוני מרחף, המזכיר מעט את המוזיקה האימפרסיוניסטית.
הסרט נקרא "קאוס" על שם כפר הולדתו של פירנדלו (שהיום כבר נקרא Villaggio Pirandello, "כפר פירנדלו"), ושמו קשור לאל התוהו היווני כאוס. אזור האגריג'נטו, שבו נמצא הכפר, מצולם בקטעי הקישור שבין הפרקים, בתמונות נוף עוצרות נשימה, הכוללות צוקים פראיים, עמקים, הרים, שדות, חופים ושרידי עתיקות. קטע הצילום הארוך ביותר הוא זה שבפתיחה, מיד לאחר הפתיח המילולי הקצר, שם השילוב בין הנופים למוזיקה הייחודית מביא לעוצמה מהפנטת כמעט.
כל הסיפורים מתרחשים בסיציליה במחצית השנייה של המאה ה-19 או בראשית המאה ה-20. בין הסיפורים השונים מקשר עורב, שאיכרים לוכדים בקטע הפתיח הקצרצר שבראשית הסרט, קושרים פעמון לצווארו ומשחררים אותו, והוא מתעופף מעל ראשיהם ומצלצל כמבשר, אם רעות ואם טובות, בלוויית מוטיב מוזיקלי חוזר (לייטמוטיב). העורב גם מסמל את החריג והדחוי בחברה, שכן באותו קטע פתיח הוא נתפס כשהוא דוגר על ביצים, למרות היותו זכר, ולכן בתחילה האיכרים מתעללים בו ורק לאחר מכן משלחים אותו לחופשי עם הפעמון לצווארו. אנשים דחויים (או חריגים או מודרים) עומדים ביסוד שלושת הסיפורים הראשונים של הסרט. בסוף הסיפור הראשון ישנה השלמה כאובה של האדם הדחוי עם מצבו, בסוף הסיפור השני הוא כבר זוכה לעדנה ולנחמה, ובסוף הסיפור השלישי הוא יוצא גיבור מנצח. הסיפור הרביעי איננו עוסק בדחוי או בחריג, אך הוא סוגר את המעגל משום שדמויות האיכרים מקטע הפתיח מופיעות בו שוב.
הסרט הוא בעיקרו ריאליסטי אך בכל אחד מן הפרקים משולב כמעט תמיד קטע סוריאליסטי קצר, עדין ומפתיע. כמו כן, במרבית הקטעים יש רמזים דקים לפרקים אחרים, רמזים, שאליהם אפשר לשים לב בעיקר לאחר צפייה שנייה או שלישית בסרט. חלק מן המימד הסוריאליסטי הדק שבסרט מתבטא בקטעים שבהם מכניסים הבמאים שקט מוזר ומאופק אל תוך העלילה הדינמית, לעיתים דווקא במקומות שבדרך כלל בני אדם נוטים להיות קולניים. סצנות כאלה מופיעות בכל הסיפורים שבסרט. כך, למשל, במשחק האכזרי של כנופיית רוקו טרופייה (בסיפור הראשון), בסצנת הריקוד סביב הכד (בסיפור השלישי) ובסצנת פיזור ההפגנה (בסיפור הרביעי).
עלילות הסיפורים המרכיבים את הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבן האחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפור מתחיל בדמותה של אישה זקנה המכתיבה לנערה מקומית מכתב לבניה, בו היא מגוללת את רצונה העז לקבל מהם מכתב, ארבע עשרה שנה לאחר שהיגרו וניתקו כל קשר. האשה היא אלמנה כפרית בודדה, שבניה היגרו זה כבר לאמריקה והותירוה לבדה בכפר הנידח בסיציליה. שוב ושוב היא שולחת להם מכתבים, אך הם אינם עונים לה. בני הכפר חושבים אותה למשוגעת. כאשר עוד קבוצת צעירים מבני הכפר מכינה עצמה לנסיעה, באה הזקנה אל מקום ההתכנסות כדי למסור להם מכתב אל בניה הרחוקים. היא מגלה שבשנים האחרונות הנערה הכותבת כביכול את מכתביה משטה בה ומשרבטת קווים חסרי פשר, לאחר שכל המכתבים האמיתיים שכתבה ממילא לא נענו. בהזדמנות זו מתוודע אליה הרופא, המשכיל היחיד במקום. האיש, ששמע כי היא בודדה לאחר שכל בניה עזבוה, תמה לגלות שהגבר הצעיר השומר את צעדיה מרחוק ומגלה כלפיה מסירות ודאגה - גם הוא בנה, אך היא מסרבת להכיר בו ומגרשת אותו מעל פניה. הרופא חוקר אותה בעדינות ושומע את סיפורה הטרגי. בנה זה נולד לה כתוצאה מיחסים שכפה עליה ראש כנופיה בשם רוקו טרופייה (Rocco Trupia), שרצח את בעלה בברוטליות בתקופת מאבקי העצמאות של ג'וזפה גריבלדי ושיחק בגולגולתו. עקב דמיונו הבולט לאביו, האם איננה יכולה לשאת את קרבתו ומרחיקה אותו מעליה בתקיפות עיקשת, אך זו אינה מפחיתה את מסירותו המתמשכת אליה. הבן, השומע את הסיפור, מבין כי ניסיונו לבנות את הקשר עם אמו אבוד. הוא פונה ללכת לדרכו, ומשאיר לאמו כמה פירות כמחוות פרידה. האם הדומעת מגלגלת לעברו דלעת, במה שנראה גם כדחיית המחווה של הבן אך אולי גם כניסיון אחרון להתגבר על המחסומים הנפשיים וליצור עמו תקשורת כלשהי, אך קולה של הדלעת המתגלגלת מזכיר לה (ולצופים) את קולות הגולגולת שבה שיחקו הפורעים. היא מצטמררת ונסוגה, והבן, המבין זאת, ממשיך בדרכו. האם והבן מתייסרים בבדידותם, כבולים בזכרונות העבר המחרידים שאין להם מרפא ואין להם פתרון. בסוף הסיפור, האם מתחילה שוב להכתיב את המכתב בעל פה, אותו מכתב שהיא מנסה להכתיב כבר ארבע עשרה שנה. הפעם היא מכתיבה אותו לרופא, בתקווה שיגיע ליעדו, ממשיכה להעדיף את הקשר חסר התוחלת שבדמיונה על פני הקשר הבלתי-אפשרי שבמציאות.
מחלת ירח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרק זה מופיע בטא (Batà), איכר צעיר שזה עתה נשא לו לאישה נערה מכפר סמוך בשם סידורה (Sidora) והביאה אל ביתו המבודד. הנערה, שנישאה לו משום שאמהּ העדיפה אותו על פני בן דודה, סארו (Saro), הולכת אחריו, אך אינה יודעת, שבעלה מוכה ירח. מדי חודש, בליל ירח מלא, הוא נתקף טירוף שאין לו שליטה עליו. כאשר מתקרב הלילה הגורלי בפעם הראשונה מאז נישואיהם, בטא מורה לסידורה להסתגר בבית ולא להניח לו להיכנס ויהי מה, אך עדיין אינו מגלה לה את הסיבה לדרישתו. רק כאשר היא שומעת את יללותיו ודפיקותיו הפראיות בדלת הבית, ולאחר שבטא בטירופו מנפץ את החלון ומושך בשערה, היא מבינה למה נכנסה בבלי דעת. בבוקר היא נמלטת אל בית אמהּ. בטא בא לשם, מתייצב ברחוב ועומד שם זמן רב עד שסידורה, שרחמיה נכמרים עליו, מוציאה לו כיסא. הוא מגולל לראשונה את סיפורו באוזני בני הכפר. הוא מספר, כי כאשר היה תינוק נאלצה אמו לעבוד בשדות בליל ירח מלא, והניחה אותו בעריסה אל מול הירח, שכישף אותו. מאז נעשה מוכה ירח, ומחלתו משתלטת עליו כל אימת שהירח מגיע למילואו. הוא מתנצל על כך שלא סיפר על מחלתו לפני כן אך מסביר, כי אילו עשה כך אף בחורה לא הייתה רוצה אותו. הוא מציע, שאשתו תשוב עמו הביתה וכשיתחדש ליל ירח מלא בחודש הבא, תבוא אמה לשהות אתה בבית. סידורה משתכנעת לחזור רק לאחר שהאם מבטיחה לבוא עם בן-דודה האהוב, כשבסתר לבה היא מקווה לממש עמו את אהבת נעוריה, שאותה לא זכתה להגשים. ואולם סארו, שבתחילה היה גם הוא נלהב לבלות עם סידורה לילה לוהט, רואה את בטא בשעת ההתקף, ולבו נכמר אליו. בן הדוד הצעיר והמתולתל, שעד לשלב זה נראה כבעל רוח קלילה ו'זורמת', מגלה רגישות ואמפתיה כלפי הבעל המתעוות אל מול הירח, ומאבד את החשק לבילוי הלילי. לסידורה ההמומה הוא מסביר: 'אני לא יכול... הוא סובל'. (ברגע זה מתרחש מהפך גם בגישת הצופה כלפי בטא, מאדם חביב אך בעיקר מפחיד לסובייקט מיוסר ומעורר הזדהות). סידורה עושה ניסיון אחרון לפתות את אהוב נעוריה, אך סארו עומד על צו מצפונו. הוא מצליח להתגבר על אימת מוכה הירח, ניגש אל בטא, עוצר את עויתותיו ומסייע לסידורה להתגבר על פחדיה ולהתקרב מחדש אל בעלה.
הכד[עריכת קוד מקור | עריכה]
דון לולו (Don Lolo), בעל אדמות עשיר, אכזר ורודני, מזמין כד חרס ענק לאצור בו את השמן מיבול הזיתים המבורך שזכה לו. הג'ארה (כד ענק) מגיעה בשלום ליעדה ומוצבת על במה במרכז החצר לגאוותו הגלויה של דון לולו. ואולם, בלילה קורה אסון - הכד החדש וכביר המידות נשבר לשניים בדרך בלתי נודעת. דון לולו המום וחסר אונים, אך אשתו ועובדיו מזמינים את מתקן הכדים הטוב ביותר בסיציליה - רב אמן גיבן, יחיד במינו, שבידו דבק פלאים סודי שהמציא ואת סודו אינו מגלה. האמן אמנם מתקן את הכד השבור, אך לדרישת דון לולו הוא נאלץ לחזק אותו גם בתפרים, נוסף לדבק הפלאים שלו, ולצורך התיקון עליו להיכנס אל תוך הכד לפני חיבורו ואין הוא לוקח בחשבון, שהגבנון ימנע ממנו לעבור בפי הכד לאחר שיתוקן. בעלי הכד מסרב לשבור אותו כדי לשחרר את המתקן אם זה לא יסכים לפצותו על שבירת הכד, והאומן הגיבן נשאר כלוא וחסר אונים. ואולם, במשך הלילה הוא מקהיל סביבו את אנשי דון לולו, הששים להזדמנות למרוד באדוניהם הנוגש. הם מביאים מזון ומשקה לאמן הכלוא ומקיפים אותו בשירה ובריקודים פראיים, ההופכים לחיזיון סוריאליסטי פגאני-למחצה, בעוד הדון מסתגר עם אשתו בביתם המפואר וחושש לצאת. הסיפור מסתיים כאשר דון לולו הרתחן והמושפל בועט בג'ארה, מגלגל אותה עד שהיא נשברת ללא תקנה והאומן הגיבן משתחרר ללא תנאי והולך לדרכו, גא, מנצח ומסתורי כלעומת שבא.
רקוויאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי מרגרי (Margari), כפר זעיר ונידח בהרים, באים לדרוש בית קברות משלהם. הזקן שייסד את הכפר נוטה למות ומסרב להיקבר, כמו קודמיו, בבית הקברות של עיירת המחוז לרגלי ההרים, שם יושב הברון, בעל האדמות שעליהן הוקם הכפר מרגרי. לטענת הברון, הזקן ואנשיו השתלטו על אדמותיו ללא רשותו, ואם כי הוא איננו מונע מהם את הישיבה עליהן בחייהם, הוא מסרב בתוקף להתיר למתים להשתלט על אדמותיו מתחת לפני הקרקע. שוטרים מלווים את משלחת הכפריים בדרכם בהרים, אך בהגיעם אל הכפר הם מוצאים, שכל אנשיו מכונסים סביב הקבר, שנכרה לזקן הגוסס, היושב לפניו בכורסתו וממתין למותו. לפי צו הברון מתחילים השוטרים להרוס את ראשית בית הקברות הנבנה והולך, אך הזקן מערים עליהם כשהוא מתחזה למת. אל מול המוות נכנעים השוטרים ועוזבים את המקום, והזקן מוצא מארונו ומושב אל כורסתו, להמתין עם כל בני הכפר למותו האמיתי אל מול קברו הפתוח. בתמונה המוזרה של ההמתנה השקטה והמאופקת למוות מסתיים הקטע.
אפילוג - שיחה עם אמא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרק המסיים את הרצף מופיע לואיג'י פיראנדלו עצמו, החוזר אל כפר הולדתו הסיציליאני לראשונה מאז מות אמו. החיים ברומא היו עליו למעמסה והוא חש שמשהו קורא לו ודוחק בו לחזור אל בית ילדותו. הוא יורד בתחנת הרכבת של הכפר (כנראה קאוס, על שמו נקרא הסרט), ורואה מראות דמיוניים של ילדים, שעתידים להתגלות לאחר מכן כדמויות אמו ודודיו בימי ילדותם. כל תחילתו של קטע זה רצופה בתמונות הלקוחות מארבעת הסיפורים הקודמים ובשלל רמזים המתייחסים אליהם, באופן המרמז על טשטוש הגבולות שבין דמיון למציאות (הבולט ביותר, אך לא היחיד: נהג הכרכרה הלוקח אותו אל בית משפחתו אינו אלא סארו, גיבור הסיפור השני). גם המוזיקה המלווה את ירידתו מן הרכבת בכפר הולדתו נעשית שונה, כמעט מפחידה, ומשווה לדמויות ולשאר המראות מימד חלומי משהו. בבית אמו המנוחה מדמה פירנדלו לראותה יושבת ומשוחחת עמו, בדמות שנראית לרגע כאילו היא חלק מן המציאות. פירנדלו מבקש מאמו שתחזור על סיפור שסיפרה לו שנים קודם לכן; לדבריו, משום שזה כבר הוא רוצה להיזכר בו ולהעלותו על הכתב, אך קטע מסוים בו נשכח ממנו. (המוזיקה הנשמעת כעת ברקע היא מתוך האריה - "L'ho perduta, me meschina" ("איבדתי את זה, מסכנה שכמותי!") מן האופרה נישואי פיגרו מאת מוצרט, קטע שאמו נהגה לשיר, כפי שהוא נזכר). האם מתחילה לספר את הסיפור, והמצלמה עוברת לפרק מן העבר, כשקולה של האם מלווה אותו. הסיפור הוא זיכרון מימי ילדותה של האם, כאשר הפליגה בסירה עם אמה, אחיה ואחיותיה אל האי מלטה, כדי לבקר את אבי המשפחה, הגולה שם בצו השלטונות לאחר שהיה מעורב במהפכת 1848. במהלך המסע הימי עוצרת המשפחה למנוחה באי אבן הגיר (הצילומים נעשו באי הסיציליאני ליפארי), והמלח המשיט אותם בסירתו ממליץ לאם להרשות לילדים לגלוש אל המים על פני הסלעים הלבנים, שאבק הגיר שעליהם יפה לבריאות העור. הילדים מטפסים בצהלה על הסלעים התלולים וגולשים מהם אל ים הטורקיז באחת התמונות היפות ביותר בקולנוע. לאחר מכן הם חוזרים לסירה וממשיכים לחתור לכיוון מלטה. כאן נקטע הסיפור, קולה של האם מפסיק להישמע ברקע והמצלמה חוזרת אל ביתו של פירנדלו בסיציליה, אלא שכעת נמצא שם הסופר לבדו, ודמות אמו נעלמה כלא הייתה.
היו שסברו כי עיקרו של סיפור זה איננו בעלילתו אלא באווירה, במוזיקה ובצילום, אך לא כך הדבר. למעשה יש כאן משחק מתוחכם בין דמיון למציאות מן הסוג החביב על פירנדלו בכל יצירתו. דמותה של האם, הממשית כל כך, כבר מתחילה לשכנע את הצופה כאילו היא חלק מן המציאות, אך העובדה שהסיפור נקטע רומזת לכך שזוהי כנראה הנקודה שממנה שכח פירנדלו את ההמשך. בכך מתחוור לו - ולצופה - כי הסיפור איננו מושמע באמת מפי האם, אלא מזכרונו הקטוע של הסופר, והוא זה שדמיין את אמו משוחחת עמו. הסצנה הקצרה של החזרה אל הבית הריק, שבה האם כבר נעדרת, מחדדת את ההבנה, כי הוא שב והבהיר לעצמו את הגבול שבין דמיון למציאות. הוא נעשה מודע לכך שאת הדברים האבודים אין להשיב - מסר המקרין הארה נוספת על סיפורי "קאוס".
התקבלות והערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
'קאוס' זכה בשעתו לתשומת לב מסוימת ולשבחים מאת המבקרים, וכן זכה לפרסי דויד די דונטלו וסרט הכסף האיטלקיים, אך לא עורר הדים נרחבים בציבור, ותוך כמה שנים נשכח במידה רבה. למרות זאת, יש הסבורים עד היום כי זהו אחד הסרטים הטובים, המיוחדים, המרגשים, העדינים והמתוחכמים ביותר שנוצרו אי פעם בתולדות הקולנוע.
