כאירמון מאלכסנדריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כאירמון[1] (Chaeremon, ביוונית: Χαιρήμων[2]; חי במאה ה-1 לספירה) היה כהן מצרי, פילוסוף יווני סטואי[3], גרמטיקוס[4] (Grammatikos, מבאר הספרים הישנים[5]) והיסטוריון אנטי יהודי[6][7].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו כהן מצרי ופילוסוף סטואי, ייצג כאירמון את התרבות המצרית והיוונית גם יחד. יש יסוד סביר לזהותו עם כאירמון בן לאונידאס, הנזכר במכתב של קלאודיוס אל האלכסנדרונים[8] משנת 41 לספירה כאחד הנציגים היוונים של העיר אלכסנדריה שהופיעו בפני הקיסר. לפיכך, ייתכן שנמנה גם עם המשלחת היוונית בראשות אפיון, ששוגרה בחורף שנת 40/39 מאלכסנדריה לרומא כדי להשתדל בפני הקיסר והתנצחה עם המשלחת יהודית בראשות פילון האלכסנדרוני.[9][6][7] לא ניתן לזהות אותו עם כאירמון האלכסנדרוני הנזכר אצל סטראבון[10], שליוה את הנציב הרומי של מצרים אליוס גאלוס במסעו בשנת 25/26 לפנה"ס לפנים ארץ מצרים, הים האדום וחצי האי ערב. אותו כאירימון מתואר אצל סטראבון כשחצן וחסר דעת, מה שאינו הולם את תיאורו במקורות האחרים.[7] על פי הסודא, כאירמון היה מנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה ומורו של דיוניסיוס מאלכסנדריה, שהחליף אותו בתפקיד זה,[11] והיה גם מחנכו של הקיסר הרומי נירון בצעירותו (אחרי שנת 49 לספירה[7]), יחד עם אלכסנדר מאגאי.[12]

הפילוסוף פורפיריוס מכנה את כאירמון בתואר "סופר קודש", כנראה בגלל עיסוקו בכהונה וכתבי הקודש המצריים. הוא מכנה אותו גם "אוהב אמת" ו"סופר מדויק" ומזכיר את כתביו על הכהנים המצרים והאסטרולוגיה המצרית. בחיבורו "על הימנעות ממאכל חיות", מתאר פורפיריוס בפירוט את חייהם של הכהנים המצריים ומציין כי המידע שלו מבוסס על תיאורו של כאירמון, שסיפר שהכהנים נחשבו על ידי המצרים כפילוסופים.[13][14] גם הירונימוס מציין שכאירמון כתב חיבור על חייהם של הכהנים העתיקים של מצרים ומוסיף ומציין שהיה אדם רהוט מאד.[15]

על פי הסודא, חיבור נוסף של כאירמון נקרא "הירוגליפיקה" (כתב חרטומים).[16] חיבור שלישי, על כוכבי השביט, נזכר על ידי אוריגנס[17], שעשה שימוש בספרים נוספים של כאירמון, מהם למד טכניקה של משל שהיא חלק בלתי נפרד מפירוש פולחנות המסתורין היווניים.[18][19]

בספרו "נגד אפיון", מספר יוסף בן מתתיהו, שכאירמון כתב "אגיפטיאקה" משלו, כלומר ספר על ההיסטוריה של מצרים, בדומה למנתון. באמצעות ספר זה השתדל כנראה לפאר ולרומם את מצרים וההיסטוריה שלה בעיני הקוראים היוונים והרומים, ובדומה למנתון, הייתה גם לכאירמון גרסה משלו על יציאת מצרים, שמבוססת גם היא על עלילת המצורעים. יוספוס טוען[20] שהסופר המצרי ליסימכוס לקח ממנתון וכאירמון "את יסוד שקריהם" על דבר המצורעים ובעלי המומים. ממשפט זה וגם מכך שליסימכוס נזכר אצלו אחרי כאירמון, מתקבל הרושם שעל פי יוספוס פעל ליסימכוס מבחינה כרונולוגית אחרי כאירמון. אך מכיוון שידוע כי כאירמון חי ופעל בזמן קרוב מאד לזמנו של יוספוס עצמו, רוב החוקרים סבורים כי ליסימכוס קדם בזמן לכאירמון ולא להפך, ויוספוס הזכיר אותם לא בסדר כרונולוגי, אלא על פי סדר הנושאים שנגעו לתוכן עלילותיהם.[7]

כאירמון ככל הנראה מת זמן ניכר לפני שנת 96 לספירה, שנת פרסום הספר ה-11 של האפיגראמות של מארטיאליס[21]. המשורר הרומי לועג בו בין היתר גם לכאירמון, ובדרך כלל מארטיאליס לא לגלג על אישים שעדיין היו בחיים או שמתו רק זמן קצר לפני כן.[6]

כל חיבוריו של כאירמון לא שרדו.

כאירמון על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבריו של כאירמון על היהודים לוקטו מספרו על ההיסטוריה של מצרים ונשמרו בספר "נגד אפיון".[22] יוסף בן מתתיהו כותב בספרו שכאירמון התיימר לכתוב ספר על ההיסטוריה של מצרים כמו זה של מנתון והוסיף בו גם את השמות שנתן מנתון למלך מצרים ובנו - "אמנופיס" ו"רעמסס". לסיפורו של מנתון, הוסיף כאירמון שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש", שגם כאירמון עצמו השתייך אליהם[23]) בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מהאוכלוסייה הטמאה, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים חולים ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. היו להם גם שמות מצריים: משה נקרא "טיסיתֶן" ויוסף "פֶטֵסֶף". כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. אבל אמנופיס לא חיכה למתקפה, אלא מיהר לברוח אל אתיופיה כשהוא משאיר את אשתו ההרה. היא הסתתרה במערה וילדה בה את בנה רעמסס, שכאשר בגר גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה, והשיב את אביו אמנופיס (שמת כבר) מאתיופיה למצרים.

ההבדלים בין גרסאות מנתון וכאירמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי התאמה מנתון כאירמון
סיבת גירוש הטמאים רצון המלך אמנופיס לראות את האלים חלום המלך אמנופיס על איזיס
שם האיש שיעץ למלך לטהר את הארץ אמנופיס בן פפיאס פריטיבאוטס (Phritibautes)
המונח היווני "טמאים" "מגואלים"
מספר הטמאים/חולים 80,000 250,000
המקום אליו הוגלו בהתחלה אל המחצבות ואחר כך ניתן להם להתיישב באווריס מחוץ למצרים, ליד עיר הגבול פלוסיון
בני בריתם בצאתם למלחמה על מצרים החיקסוס תושבי ירושלים 380,000 איש שהותיר אמנופיס על יד פלוסיון בגבול מצרים
שמו המצרי של משה אוסרסיף טיסיתן
רעמסס בן אמנופיס בחור צעיר שיצא למלחמות אביו ויחד אתו יצא לגלות באתיופיה תינוק שנולד רק לאחר מות אביו ולאחר מכן ניצח את היהודים במלחמה וגרש אותם לסוריה

תגובת יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו טוען[24] כי דברי כאירמון הם שקר ובמידה והיה בהם יסוד כלשהו של אמת, הם לא היו סותרים בפרטים רבים כל כך את אלה של מנתון. לדידו של יוסף, כל אחד מהם "בודה שקרים כטוב בעיניו". הוא מאשים את כאירמון בכך שבדה את סיפור המצורעים ואת דבר החלום על איזיס, לא טרח להסביר מי בדיוק היו "אנשי הצבא האלה לרבבותיהם" שחיכו ליד פלוסיון - ילידי מצרים או שהגיעו מארץ זרה, וגם לא הסביר מדוע לא רצה המלך לתת להם להיכנס לתוך מצרים. הוא מביע פליאה צינית מכך שמספרי המגורשים אצל שני הסופרים כל כך "קרובים" וגם לועג לתבונתו של כאירמון: בהתחלה לא סיפר מאין באו 380 אלף, ואחר כך לא הסביר גם את החשבון שעשה. אם ל-380 אלף הצטרפו 250 אלף מצורעים וחולים ובסופו של דבר גורשו רק 200 אלף, כיצד אבדו 430 אלף? האם נספו במלחמה, או עברו לצד רעמסס? ולאיזו משתי הקבוצות התכון בשם "יהודים"? ל-250 אלף המצורעים או ל-380 אלף היושבים ליד פלוסיון?

התלות בין גרסת כאירמון לגרסת מנתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו לא הביא אף ציטוט ישיר מכתבי כאירמון, אלא רק התייחס בדרך פרשנית אל מידע שנשאב מכתביו בעקיפין. עובדה זו יכולה להתפרש כעדות לכך שספרו של כאירמון לא עמד לנגד עיניו וכי הוא שאב את המידע שלו מכלי שני, או שעשה כך רק על סמך ידע אישי, בהנחה שכאירמון היה מוכר לו היטב. למעשה הוא לא עמד על עדותו של כאירמון לפרטיה, אלא רק על אי ההתאמות בינה לבין גרסת מנתון.[7]

תיאורו של כאירמון אינו שונה באופן כללי מזה של מנתון, אולם יש בו שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון. מסורות אלו משתקפות באזכורו של פריטיבאוטס ובהופעתה של איזיס בחלום.[25] למרות טענתו של יוספוס על כך שכאירמון המציא את סיפור החלום על איזיס, ייתכן ומדובר במסורת עממית נפוצה. יש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובה מתנבא הקדר באוזני המלך אמנופיס וחוזה פלישה של נכרים למצרים. בפפירוסים אלה לא נזכרו היהודים, אולם פפירוס אחר מאותה תקופה, הקרוב להם ברוחו ובלשונו, מכוון בעיקרו נגד היהודים ובהקשר דומה מסופר גם בו על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".[26][27][28]

ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שגרסת כאירמון לא הייתה תלויה במנתון: הסיבה השונה לגירוש, השימוש במונח היווני שמשמעותו "מגואלים" להבדיל מ"טמאים" והמספרים השונים מאלה של מנתון וגם מאלה המופיעים אצל ליסימכוס ואפיון. כאירמון לא מזהה את בעלי בריתם של ה"טמאים" עם החיקסוס תושבי ירושלים שבגרסת מנתון[29], אלא מספר על שבטי נוודים על גבולה של ממלכת מצרים, שנמנעה כניסתם אליה. המגורשים ממצרים מכונים אצלו "יהודים", ללא כל הסבר אם זהו שם כולל לטמאים המגורשים וגם למסורבי הכניסה.[30] כאירמון גם מעניק למשה שם מצרי שונה מזה שאצל מנתון - "טיסיתֶן", המרמז בבירור על המילה המצרית "אִיתֶן" - גלגל השמש[31], ואף מוסיף לסיפור את יוסף.[28] את הסמיכות הכרונולוגית האנאכרוניסטית של יוסף ומשה ניתן למצוא גם במקורות אחרים. אצל פומפיוס טרוגוס[32] משה הוא בנו של יוסף ואילו אצל אפולוניוס מולון[33] משה הוא נכדו. בהתייחסות לשני המנהיגים הללו מהדהדת חדירת המסורת המקראית לחוגים לא יהודים.[34]

בניגוד למנתון, בגרסה של כאירמון לסיפור הגירוש נעדרת עוינות גלויה כלפי היהודים. הכפירה (אתאיזם) אינה מיוחסת ליהודים ואין שום זכר לשני המוטיבים הקיימים כבר בסיפור הגירוש של מנתון: שנאת אדם (מיזנתרופיה) ועוינות כלפי זרים (Misoxenia).[35] אולם גם עלילת המצורעים של כאירמון, כמו זו של מנתון, נערכה בהתאם למסורת הטיפולוגית של הספרות האתנוגרפית, שמטרתה "לחשוף" את עברו האפל של העם היהודי כדי לשלול את דמותו גם בהווה.[28]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, לב. עלילת המצורעים בגירסת כאירימון, לג. הסתירות בין מאנתון לכאירימון, הערות 303-288, עמ' 269-262.
  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXIV. Chaeremon, pp. 417-421
  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, חלק חמישי, נבואה מצרית-יוונית והמסורת על גירוש היהודים ממצרים בהיסטוריה של כאירימון, עמ' 535-531, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"א (1991).
  • פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, כאירמון, עמ' 50-49; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • Pieter Willem van der Horst, Chaeremon, Egyptian Priest and Stoic Philosopher: The Fragments Collected and Translated. Brill, 1984 – הספר לצפייה מוגבלת ברשת (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חירימון בתרגום שמחוני, כאירימון בתרגום אריה כשר ומנחם שטרן, כאירמון בתרגום להד לזר.
  2. ^ הגיית השם ביוונית: כאירמון, במלעילהטעמה בהברה הלפני אחרונה).
  3. ^ הוא מכונה "כאירמון הסטואי" ברוב המקורות העתיקים: אצל אוריגנס, פורפיריוס, אוסביוס והירונימוס.
  4. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 535.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק א, הערה 1 מאת המתרגם שמחוני: "מבאר הספרים הישנים. מעין מורה הספרות בזמננו".
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Pieter Willem van der Horst, Chaeremon, Egyptian Priest and Stoic Philosopher, Introduction: The Man and his Work, pp. IX-XI
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, תרגום אריה כשר, פירוש לספר ראשון, פרק לב. עלילת המצורעים בגירסת כאירימון, הערה 288, עמ' 264-262.
  8. ^ Letter of the Emperor Claudius to the Alexandrians
  9. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 8: אלכסנדריה, עמ' 202.
  10. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 17, פרק 1, פסקה 29.
  11. ^ סודא, דיוניסיוס מאלכסנדריה - Suidas, s.v. Διοηύυςιος Aληεανδρύς
  12. ^ סודא, אלכסנדר האגאי - Suidas, s.v. 'Aλέεαδρος Aἰγαῖος
  13. ^ פורפיריוס, De Abstinentia, ספר 4, פרקים 8-6.
  14. ^ אוסביוס, Praeparatio Evangelica, ספר 3, פרק 4; ספר 5, פרק 10.
  15. ^ הירונימוס, Adversus Jovinianum, ספר II, חלק II, פרק 13.
  16. ^ סודא, כאירמון – Suidas, s.v. Xαιρήμωυ
  17. ^ אוריגנס, Contra Celsum, ספר 1, פרק 59.
  18. ^ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 6, פרק 19, סעיף 8.
  19. ^ סודא, אוריגנס – Suidas, s.v. 'Ωριγένης
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לד, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  21. ^ מארטיאליס, אפיגרמות, ספר 11, LVI. TO CHAEREMON.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  23. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 421, Sec. 290
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לג, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  25. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 417
  26. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 420, Sec. 289
  27. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, נבואה מצרית-יוונית והמסורת על גירוש היהודים ממצרים בהיסטוריה של כאירימון, עמ' 533-531.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, תרגום אריה כשר, פירוש לספר ראשון, פרק לב. עלילת המצורעים בגירסת כאירימון, הערות 290-289, עמודים 265-264.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד.
  30. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 421, Sec. 291-292
  31. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 9: מצרים, עמ' 242.
  32. ^ פומפיוס טרוגוס אצל יוסטינוס, Historae Philipicae, XXXVI, Epitoma 2: 11
  33. ^ .Eusebius, Praeparatio Evangelica IX, 19: 1-3
  34. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 418
  35. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1: גירוש ממצרים, כאירמון, עמ' 50.