כבוד המת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הלויה יהודית בפולין, 1939

בהלכה, כבוד המת הוא עיקרון הלכתי האומר כי יש לשמור על כבודו של אדם מת.

התעסקות בכבוד המת ובצרכיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבוד המת נחשבת למצווה חמורה, שכדי לקיימה נדחות רוב המצוות שבתורה. כך נפסק במשנה:

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה; נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שלפני המטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין ואלו ואלו פטורים מן התפלה; קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים

בקרב פרשני התלמוד הובאו מספר מקורות להלכות אלו. התוספות הביאו בשם הירושלמי את הטעם לפטור ממצוות קריאת שמע, שאודותיה כתוב "למען תזכור את יום ... כל ימי חייך", ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים[1]. הרא"ה מביא טעם הלכתי אחר הכתוב בתלמוד הירושלמי, שכבודו של מת הוא שפנה מכל ענייניו ועוסק רק בכבודו, ולכן כל עוד לא נקבר המת, פטור הוא מכל המצוות אפילו אם אינו עוסק בצרכיו אלא יושב ודומם, כך פוסק הרא"ה למעשה ומביא ראיות מהתלמוד בבלי שפסק כך, כראיה שזהו הטעם העיקרי[2]. הלכות אלו תקפות כל זמן ש"מתו מוטל לפניו" או כל זמן שמוטל עליו לקברו, שנחשב כמוטל לפניו מפני שמחויב לעסוק בצרכיו[3], אם אכן יכול לקברו וקיימת אפשרות כזו ולא נתפשה גופתו[4]. לעומת זאת, אלו שעומדים לעסוק בצרכי המת אך אינן קרובים למת, אינם פטורים אלו ממצוות תפילה שהיא מדברי חכמים.

כמו כן, לכבוד המת קבעו חז"ל כי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בחדר אחר כי בזיון המת הוא שהחי עושה דברים שהמת אינו יכול לעשותם, והרי זה נחשב כ"לועג לרש", כאדם עשיר המתעסק בצרכיו לעיני העני שאין בידו לעשות. כמובן, שלא גזרו חז"ל שירעב האדם לכבוד המת, אך עליו למעט בזלזול המת ככל שאפשר. לכן אם אין לו חדר אחר אוכל בבית חברו, ואם אין לו בית חברו עושה הלכה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות ממנו מחיצה הגבוהה עשרה טפחים, מחזיר את פניו לכיוון אחר ואוכל. גם אכילה זו, צריכה ליעשות באופן מוגבל וצנוע, לא בהסיבה בדרך נוחות וחירות, לא יאכל בשר או ישתה יין, ואף לא יברך ברכת המזון ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואף אסור לו להצטרף עם שני אנשים אחרים לזימון.

הולכת המת ממקום למקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מכבוד המת נפסק בתלמוד, כי המוליך עצמות של מת ממקום למקום לא יתנם בכלי עור על גבי חמור וירכב עליהם, שדבר זה הוא מנהג בזיון למת, אך אם זה נעשה לצורכי המת עצמו מפן ימצאוהו שודדים ויבזו את גופו, מותר לעשות זאת. בהלכה זו השווה המת לדבר הקדוש ביותר ביהדות - ספר תורה, שגם אודותיו נאמרו כללים אלו.

הלוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד מיוחד שנעשה לכבוד המת הוא מעמד ההלוויה. במעמד זה המשתתפים מכבדים את זכרו של המת ומראים כי קשה עליהם מותו וקבורתו ומתקשים להפרד ממנו. כמו כן, ההספד נעשה לכבוד המת, בו מספידים את המת, מעלים על נס את מעשיו הטובים ואת זכרו, ואם רוצה למחול על ההספד רשאי, שכן זה נעשה לכבודו בלבד (בשונה מהקבורה הנעשית כמצווה מהתורה)[5][6].

לא רק קרובי המת חייבים לבוא למקום, אלא אמר רחבה בשם סבו ורבו רב יהודה, כי "כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום "לועג לרש חרף עושהו"". אודות המלווה את המת התבטא רב אסי כי "עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל[7], ומכבדו חונן אביון[8]."

לצורך מצווה זו מבטלים מצוות תלמוד תורה, כדי צורכי המת, ומספר משתתפים סביר.

קבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבורה (יהדות)

כמו כן, חלה חובה לקבור את המת במקום כראוי לכבודו ומעמדו, אסור להלין את המת לחינם (אלא אם כן דבר זה נעשה כדי להרבות בכבודו, במספר המשתתפים בהלוויתו שיבואו ממקום רחוק ובזמן נוח, אך יש הדוחים טענות אלו ואומרים שיש לקבור את המת בסמוך למיתה ולא להלין אותו). לאחר הקבורה אסור לטלטל אותו מקברו לחינם.

כבוד המת הכרוך באיסורי שבת וחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כבוד המת בשבת

בהלכה קיים כלל כי "גדול כבוד הבריות שהוא דוחה לא תעשה שבתורה". בתלמוד[9] פירשו כי הכוונה היא על המצוות לא תעשה של "לא תסור", שדחו חכמים את דבריהם ותקנותיהם מפני כבוד הבריות החשוב עד מאוד. נחלקו הפוסקים האם כלל זה קיים גם בנוגע לכבוד המת, ויש הסוברים שאיסור זה נאמר לכבוד המת הנחשב גם הוא ל"כבוד הבריות". עם זאת, הותרו לצורך כבוד המת רק איסורים מדרבנן, ולא כולם. הותר איסור מוקצה באופן חלקי בלבד - על ידי הנחת כיכר או תינוק על גוף המת וטלטול שניהם ביחד, וכן הותר איסור טלטול בכרמלית. לעומת זאת, לא הותרה מלאכה שאינה צריכה לגופה גם לפי הדעה (המובילה הלכתית) שהוא איסור מדברי חכמים. כמו כן, לא התירו חז"ל אמירה לנכרי לצורך כבודו, מכיוון שהם קבעו כי כבוד המת הוא שלא מחללים שבת עבורו (גם אם נעשה זאת על ידי אדם שמותר לחלל שבת), וחילול השבת לצורכו הוא בזיון עבורו.

חג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהלכות החג שווים בכול להלכות שבת, התירו חז"ל את יום טוב שני של גלויות לצורכי המת וכבודו, ולא עוד אלא שקבעו שהוא חשוב כיום חול ומותר לעשות עבורו ביום זה את כל צרכיו, אפילו חיתוך תכריכיו ושחיקת בשמים לצורכיו[10].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]