כבוד המת בשבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, קיימת התייחסות מיוחדת להלכות כבוד המת בשבת הקובעות ומגבילות את האסור והמותר לעשות בשבת לצורך המת, כאשר צרכיו או מניעת בזיון גופו כרוכים באיסורי שבת, מהתורה או מדברי חכמים.

בהלכה קיים כלל כי "גדול כבוד הבריות שהוא דוחה לא תעשה שבתורה". בתלמוד[1] פירשו כי הכוונה היא על המצוות לא תעשה של "לא תסור", שדחו חכמים את דבריהם ותקנותיהם מפני כבוד הבריות החשוב עד מאוד. נחלקו הפוסקים האם כלל זה קיים גם בנוגע לכבוד המת.

במקום שריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור מוקצה הותר באופן חלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלוקת היא בשאלה מה יעשה בגופת מת המוטלת במקום שבו היא עלולה להשרף. למרות שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול, אם הוא מוטל במקום שקיים חשש שאש הבוערת בקרבתו ועלולה לשרוף את גופתו, מותר לטלטלו כדי להצילו - אם מטלטלו על ידי דבר המותר בטלטול - כגון שיניח עליו תינוק, כיכר, מזון או דבר אחר שמלאכתו בשבת להיתר, ויטלטל שניהם כאחד, שהתירו חכמים איסור טילטול (באופן חלקי) כדי שלא יבוא לידי איסור חמור, לכבות את הדליקה כי הוא בהול על מתו שלא ישרף. הלכה זו מוסכמת על כל הפוסקים, גם על אלו שסוברים שהכלל "גדול כבוד הבריות" חל רק על כבוד הבריות החיים ולא המתים[2].

דוד המלך בזקנותו, בציורה של יוליה מרגרט, מ-1866. לפי המסורת, כאשר נפטר בשבת, התירו עבור דוד טלטול מוקצה על ידי תינוק או כיכר

המקום הראשון בו מוזכר היתר זה בתלמוד הוא בנוגע לפטירתו של דוד המלך, שנפטר בעצם יום השבת, כאשר ירד ממדריגות ביתו. אודות כך מקובל, דוד המלך התבשר מפי הקדוש ברוך הוא כי יום מותו הוא בשבת. מכיוון שכך, היה נוהג ללמוד בכל משך יום השבת, כדי שלא יוכל מלאך המוות לשלוט בו. כאשר הגיע זמן מותו ומלאך המוות לא יכל להתקרב אליו, הוא נענע את עצי הכרם ששכן ליד ביתו של דוד, כדי לגרום לו לעצור מלימודו. דוד המלך יצא מביתו לבדו לבדוק את פשר המחזה, אך שפתיו מיללו תורה ללא הפסק. כאשר ירד מהמדרגות, נפלה אחת ממדרגות ביתו, ומחמת הבהלה הפסיק לרגע מלימודו, ואז נפטר - על מדריגות ביתו, למול השמש. דבר זה גרם למבוכה אצל שלמה המלך שחשש מפני כבוד המת, ושלח לחכמי ישראל שיורו את ההלכה. אלו הורו לו כי עליו להניח כיכר או תינוק על המת ולטלטלו באופן זה - כלומר לא התירו לו איסור טלטול באופן גמור. לעומת זאת, שאלה אותה שאל בנוגע לחתוך בשר נבילה לכלבים, נענתה בחיוב. במעמד זה אמר שלמה המלך את המשפט הידוע"טוב הכלב החי מן הארי המת"[3][4]

איסור כרמלית שנוי במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת, אם כאשר כדי להוציא את המת יש לעבור מלבד על איסור מוקצה גם על איסור טלטול בכרמלית נחלקו הפוסקים האם התירו את איסור הכרמלית מפני כבוד המת. הרמב"ם[5] סבור שהכלל תקף רק על אנשים חיים, אך אחרים מתירים משום בזיון המת שלא ישרף, לדחות את איסור כרמלית שהוא מדברי חכמים. למרות זאת, יש למעט ככל האפשר באיסורי שבת, וכאן תקף הכלל ההלכתי כי מוטב להרבות באיסור אחד מאשר לעשות שני איסורים. מכיוון שכך, יוציא את המת על ידי כיכר או תינוק, שהוא טלטול דבר האסור על ידי דבר המותר, כך שהוא מרבה באיסור טלטול בכרמלית בהוצאת הכיכר או התינוק על המת, אך ממעט באיסור נוסף - מוקצה.

התרת אופן מוקצה באופן כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, לא התירו לכבוד המת איסור מוקצה לגמרי, כך שאם מת מוטל מול השמש ועלול להסריח בשרו, אם יש לו דבר המוטל בטלטול יטלטלו על ידו מחמה לצל - אך אם לא לא יטלטלו כלל אפילו להפכו ממיטה למיטה, כי טלטול מן הצד (טלטול באופן עקיף ללא נגיעה בגוף המוקצה) הותר רק לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור, כך שמדובר באיסור מוקצה גמור שלא התירו אותו לכבוד המת, אלא רק כדי שלא יבוא לכבות.

התרת איסור מהתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת, לא התירו מפני כבוד המת איסור טלטול לרשות הרבים שהוא איסור מהתורה. ואפילו לפי הדעה שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, וכמובן שהוצאת המת כדי שלא יהיה במקום הקודם (ולא כדי שיהיה במקום מסוים) אך מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא התירו חז"ל איסור זה שהוא חמור יותר משאר איסורי חכמים, כי עיקרה של מלאכה זו אסורה מהתורה, כלומר: אם יעשה פעולה זו ממש לצורך אחד יעבור על איסור מהתורה, וקרבה זו לאיסור מהתורה נותנת חומרה מיוחדת לאיסור זה, מאשר לאיסורים שכל עצמם אינם אלא איסורים מדברי חכמים.

טלטול על ידי גוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים דנו האם מותר להוציא מת על ידי גוי לרשות הרבים, ופוסקים הלכה שבה קיים חידוש מיוחד בהלכות כבוד המת, כמו גם בהלכות חילול שבת. הם פוסקים, כי מכיוון שפעולה זו הותרה רק לצורך המת ולכבוד המת, במקרה כזה כבוד המת הוא דווקא שלא יגרם על ידו חילול שבת, גם כזה הנגרם על ידי גוי, כך שמעשית אין כאן איסור. בכך מסבירים גם הראשונים כי חילול שבת נחשב לכזה גם אם נעשה על ידי אדם שלא נאמרה עבורו מצוות שבת כלל ולא אך, אלא אם שבת חייב מיתה, בכל זאת נחשבת זו לחילול שבת.

כדי שלא יסריח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן, לפי הדעה האומרת שהתירו איסורים מדברי חכמים לכבוד המת, מותר להוציא את המת המונח במקום שעלול בשרו להסריח שם לכרמלית משום כבודו, אם אין שום אפשרות אחרת למנוע זאת (כמו לפרוס מחצלת על המת).

הערמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, כחלק מהחומרה המיוחד הקיימת לכבוד וצורכי החי מאשר למת, לא התירו איסור בניית אוהל לצורך המת אלא רק צורך החי. מכיוון שכך, העצה היחידה הקיימת כדי לכסות מת המוטל בחמה כדי שלא יסריח היא לעשות הערמה. באים שני בני אדם ויושבים בצידו. חם להם מלמטה - מביא כל אחד את כסאו ויושב עליו. חם להם מלמעלה - מביא כל אחד מחצלת ופורס על גביו לצל. לאחר זמן קצר, הם יכולים כמובן ללכת משם, ואז המחצלות נופלות על המת אוטומטית. כך נמצא, שלא התירו את איסור זה מפני כבוד המת למרות שמדובר באיסור מדברי חכמים, והתירוהו לצורך מניעת צער החי בלבד, ורק אם אכן נראה וניכר שזה לצורך החי, שלכן יש להביא גם את הכיסא לשבת עליו, להוכיח שפעולה זו נעשית לצורך החי ולא לצורך המת.

נקיון הגופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותר לסוך את המת ולרחוץ את גופתו, אך ורק אם לא מזיזים שום אבר ממנו, כי כל מוקצה, כשם שאסור להזיז את כולו אסור להזיז את חלקו ואפילו על ידי דבר המותר אסור לטלטלו.

האופן היחיד שבו התירו רחיצה, הוא רק אם גופו היה מטונף בצואה ולכלוך, שלצורך מניעת בזיון המת התירו איסור מוקצה באופן חלקי על ידי תינוק או כיכר המונח עליו, אך כאמור לא הותרו איסורים אלו כדי להרבות בכבודו.

חג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהלכות החג שווים בכול להלכות שבת, התירו חז"ל את יום טוב שני של גלויות לצורכי המת וכבודו, ולא עוד אלא שקבעו שהוא חשוב כיום חול ומותר לעשות עבורו ביום זה את כל צרכיו, אפילו חיתוך תכריכיו ושחיקת בשמים לצורכיו.[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]