כהושעת אלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כְּהוֹשַֽׁעְתָּ אֵלִֽים[א] בְּלֽוּד[ב] עִמָּֽךְ.[ג]
בְּצֵֽאתְךָֽ לְיֵֽשַׁע עַמָּֽךְ. כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ גּֽוֹי וֵֽאלֹהִֽים.
דְּרוּשִֽׁים לְיֵֽשַׁע אֱלֹהִֽים.[ד] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ הֲמֽוֹן צְבָאֽוֹת.
וְעִמָּֽם מַלְאֲכֵֽי צְבָאֽוֹת.[ה] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ זַכִּֽים מִבֵּֽית עֲבָדִֽים.
חַנּֽוּן בְּיָדָֽם מַֽעֲבִידִֽים.[ו] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ טְבוּעִֽים בְּצֽוּל גְּזָרִֽים.[ז]
יְקָֽרְךָֽ עִמָּֽם מַֽעֲבִירִֽים.[ח] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ כַּנָּֽה[ט] מְשׁוֹרֶֽרֶת וַיּֽוֹשַׁע.
לְגוֹחָֽהּ מְצֻיֶּֽנֶת וַיִּוָּֽשַׁע.[י] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ מַֽאֲמַֽר וְהֽוֹצֵאתִֽי אֶתְכֶֽם.
נָקֽוּב וְהֽוּצֵאתִֽי אִתְּכֶֽם.[י"א] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ סֽוֹבְבֵֽי מִזְבֵּֽחַ.
עֽוֹמְסֵֽי עֲרָבָֽה לְהַקִּֽיף מִזְבֵּֽחַ.[י"ב] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ פִּלְאֵֽי אָרֽוֹן כְּהֻפְשַֽׁע.
צִעֵֽר פְּלֶֽשֶׁת בַּֽחֲרֽוֹן אַֽף וְנוֹשַֽׁע.[י"ג] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ קְהִלּֽוֹת בָּבֶֽלָה שִׁלַּֽחְתָּ.
רַחֽוּם לְמַֽעֲנָֽם שֻׁלַּֽחְתָּ.[י"ד] כֵּן הוֹשַׁע נָא:
כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שְׁבֽוּת שִׁבְטֵֽי יַֽעֲקֹֽב.
תָּשֽׁוּב וְתָשִֽׁיב שְׁבֽוּת אָֽהֳלֵֽי יַֽעֲקֹֽב.[ט"ו] וְהוֹשִֽׁיעָה נָּֽא:

כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים הוא פיוט הושענות הנאמר כחלק ממנהג ההושענות בחג הסוכות, לפי מנהגי אשכנז ואיטליה. בפיוט, מבקשים המתפללים מה' שיושיע אותם, כפי שהושיע את אבותיהם פעמים רבות בהיסטוריה היהודית, ובעיקר ביציאת מצרים. מקובל לייחס אותו לפייטן רבי אלעזר בירבי קליר, שחי על פי המשוער בארץ ישראל בראשית המאה השביעית.[2]

תוכן הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא המרכזי של הפיוט מבוסס על התפישה שכאשר עם ישראל נמצא בצרה, כביכול גם הקב"ה נמצא יחד עם בצרה זו, ולכן כאשר ה' מושיע את עם ישראל הוא כביכול מושיע גם את עצמו. תפישה זו מופיעה מספר פעמים במדרשי חז"ל, ומבוססת על הפסוקים "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים, צ"א, ט"ו) ו"בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו, ס"ג, ט') וכן על דרשות פסוקים רבות.[3] תפישה זו קשורה במיוחד למנהג ההושענות עוד מתקופות קדומות: לדעת רבי יהודה בשעת ההושענות בבית המקדש (הקפת המזבח) הכריזו "אני והו (או והוא) הושיעה נא".[4] התלמוד הירושלמי מפרש הכרזה זו על פי התפישה דלעיל, כמכוונת לבקש שה' יושיע לא רק את ישראל אלא גם את עצמו.[5]

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שורה בפיוט מתחילה במלה "כהושעת", מזכירה את הישועה מן העבר, ומסיימת במילים "כן הושע נא". בתווך, מופיעות שתי שורות חורזות, היוצרות גם אקרוסטיכון אלפביתי.

מבנה זה של הושענות, הבנויות לפי "כהושעת... כן הושע נא", הפך פופולרי למדי, ופייטנים נוספים כתבו הושענות כאלה, ביניהם רבי יוסף אבן אביתור, רבי מנחם ברבי מכיר, ורבי שמואל החסיד. במרבית הקהילות נוצר מנהג לסיים בכל יום את ההושענות בפיוט אחד מסוג זה.[6]

במנהגי התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסח אשכנז נאמרת הושענא זו בכל ימי סוכות לאחר הקפת הבימה (בזמן ההקפה אומרים הושענא אחרת), לרבות הושענא רבה, מלבד בשבת חול המועד. בעבר היו קהילות (ביניהן וורמייזא) שנהגו לומר הושענא זו רק במחצית הימים, כאשר הושענא זו וההושענא "כהושעת אב" לרבי שמואל החסיד משמשות לסירוגין יום אחר יום.[7][8] כך נהגו גם בהרבה מקהילות צרפת, כמופיע בסדר טרוייש.[9]

בנוסח אשכנז, מקובל לומר לאחר הושענא זו את השורה האחרונה של ההושענא "כהושעת אב": "כְּהוֹשַֽׁעְתָּ שֽׁוֹמְרֵֽי מִצְוֹֽת וְחוֹכֵֽי יְשׁוּעֽוֹת. אֵֽל לְמֽוֹשָׁעֽוֹת וְהוֹשִֽׁיעָה נָּֽא:"[8] בקהילות שנהגו לומר לסירוגין את שתי ההושענות, בימים בהם אמרו "כהושעת אב", צרפו בסופה את השורה האחרונה של הושענא זו ("כהושעת שבות...").[7]

בנוסח איטליה, נאמרת הושענא זו בשעת הקפת הבימה (כהושענא יחידה) במחצית מימי החג, כאשר הושענא זו וההושענא "אנא אזון חין" משמשות לסירוגין יום אחר יום. בנוסף, נאמרת ההושענא בשבת חול המועד, ובהושענא רבה לאחר ההקפות.[10] גם בנוסח רומניא נהוגה הושענא זו.[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כינוי לעם ישראל, ע"פ ישעיהו, ס"א, ג'.
  2. ^ כינוי למצרים, ע"פ בראשית, י', י"ג.
  3. ^ כלומר, שכאשר הושעת את ישראל במצרים, כביכול הושעת גם את עצמך.
  4. ^ לא רק הגוי, עם ישראל, נצרכו לישועת ה', אלא גם ה' עצמו נושע עמם. השורה הזו ע"פ "עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו" (שמואל ב', ז', כ"ג) ודרשת רבי עקיבא על הפסוק בתלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ג' ומקבילות.
  5. ^ הישועה הייתה לא רק לצבאות ישראל (ע"פ שמות, י"ב, מ"א), אלא גם למלאכים.
  6. ^ בשעבוד מצרים, כביכול העבידו המצרים גם את הקב"ה, המכונה 'חנון'.
  7. ^ גזרי הים. "צול" הוא כינוי למעמקי הים ע"ש ישעיהו, מ"ד, כ"ח.
  8. ^ כאשר ה' הושיע את עם ישראל שעבר בים סוף שנקרע, עם ישראל העביר עמו את כבוד ה' בים. במעבר כבוד ה' בין גזרי ים סוף מבוטא שוב העקרון שהישועה היא גם ישועת ה' (כמופיע במכילתא הנ"ל).
  9. ^ כינוי לעם ישראל, ע"פ תהלים, פ', ט"ז.
  10. ^ המילה "וַיּוֹשַׁע" המופיעה בקשר לישועת ה' בקריעת ים סוף (לפני שירת הים, שמות, י"ד, ל'), נדרשת כאילו נקראת "וַיִּוָּשַׁע", ואז היא מתייחסת ל"גוחה", כלומר בוראה ויוצרה, ה'. זאת על פי דרשת רבי מאיר במדרש תנחומא פרשת אחרי מות, אות י"ב.
  11. ^ את המילים "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות, ו', ו') ניתן לקרוא כאילו נכתב "וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם", ואז משמען שה' יצא יחד עם ישראל ממצרים.
  12. ^ הפייטן מתייחס למצוות ערבה במקדש ולהקפת המזבח שהתקיימה במקדש, ומבקש שה' יחשיב את ההושענות שנאמרות בבית הכנסת כזכר למקדש כאילו הן נאמרות בהקפת המזבח בבית המקדש.
  13. ^ הפייטן מדגים את העקרון של המצאות ה' בצרה עם ישראל וישועתו ממנה באמצעות סיפור שביתו של ארון הברית בידי הפלשתים כחלק מתבוסת עם ישראל במלחמת אבן העזר. בסופו של דבר, נאלצו הפלשתים להשיב את הארון לאחר ששהייתו אצלם גרמה למגפה (ספר שמואל א', פרק ה').
  14. ^ הפייטן עובר לגלות בבל, ומצטט את דרשת חז"ל על הפסוק "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה" (ישעיהו, מ"ג, י"ד) שנדרש כאילו נכתב "שֻׁלַּחְתִּי", ומלמד שגם בגלות בבל, גלתה השכינה לבבל עם עם ישראל.[1]
  15. ^ כשם שהושעת את גולי בבל והשבת את שבותם, כך תשיב את שבות אהלי יעקב לגאולה שלמה. הפייטן כתב "תשוב ותשיב", על פי דרשת חז"ל לדברים, ל', ג' שלשון "ושב ה' את שבותך" בבניין קל (ולא "השיב"), מלמדת שבגאולה גם ה' שב מן הגלות, ולא רק משיב את ישראל. דרשה זו הוא מיישם גם על הפסוק על לשון הפסוק "הנני שב את שבות אהלי יעקב" (ירמיהו, ל', י"ח).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א', הלכה א'; תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ט, עמוד א'.
  2. ^ יונה פרנקל, מחזור לסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תשמ"א, מבוא, עמ' לט.
  3. ^ מכילתא דרבי ישמעאל, פרשתא דפסחא, פרק י"ב, פסוק מ.
  4. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה'.
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ג'; תוספות, מסכת סוכה, דף מ"ה, עמוד א', ד"ה אני.
  6. ^ פרנקל, מחזור לסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה, ירושלים תשמ"א, מבוא, עמ' מ–מא.
  7. ^ 1 2 רבי יוזפא שמש, ‏מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשמ"ח, סי' קג, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  8. ^ 1 2 אברהם אפשטיין, ‏ר' שמואל החסיד בר' קלונימוס הזקן, ברדיטשוב תרס"ד, עמ' 17–18, באתר HebrewBooks.
  9. ^ סדר טרוייש, פרנקפורט דמיין תרס"ה, עמ' 34, באתר HebrewBooks. גם במחזור ויטרי מופיעות שתי הושענות אלה לאמירה אחר ההושענות המתחלפות (מחזור ויטרי, מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"א, חלק ב', סי' שצא–שצב, באתר HebrewBooks).
  10. ^ על חלוקת ההושענות המדויקת בין הימים ישנם חילוקי מנהגים. רבי מנחם עמנואל הרטום, ‏מחזור איטלייני כמנהג כל הקהילות, ירושלים תשס"ה, כרך ב' עמ' 851 ואילך, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד); הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטלי, מחזור לסוכות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ה, עמ' קמז.
  11. ^ סדור תפלות השנה כמנהג קהלות רומניא, ונציה רפ"ג, דף תי ע"א.