כהן גדול
הכהן הגדול הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר.
משרת הכהן הגדול עד לימי יאסון עברה בירושה, והמחזיקים בה התייחסו על אהרן "הכהן הגדול הראשון" ופינחס בן אלעזר.
הכהן הגדול נבדל משאר הכוהנים במעמדו, השפעתו, תפקידיו הדתיים, חובותיו הדתיים והפרטיים, וזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל הבולט ביותר היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.
איסורי נישואים לכהן הגדול
ערך מורחב – איסורי נישואים לכהן
מלבד סוגי הנשים האסורות לכהן הדיוט, שהן: גרושה, חלוצה, זונה, חללה וגיורת, לכהן הגדול נוסף חיוב לשאת דווקא בתולה, וכן איסור נישואין לאלמנה, אף אם היא התאלמנה מהאירוסין.
תפקידיו הדתיים של הכהן הגדול
הכהן הגדול החדש היה יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנמשח בשמן המשחה והקריב קורבן מנחה מיוחד (לאחר שיבת ציון ואובדן הארון והאורים ותומים נעשתה המשיחה לתפקיד רק על ידי הלבשת הבגדים המיוחדים).
- על הכהן הגדול מוטלת האחריות לשאול באורים ותומים כאשר יש צורך.
- הוא היחיד שהיה יכול להיכנס לקודש הקודשים בבית המקדש, ורק ביום הכיפורים. כל עבודת יום הכיפורים הוטלה עליו בלבד, וכן עבודת קורבן חטאת וחטאת קהל.
- עבודת כהן גדול - בתקופה שהיה קיים בית המקדש, הייתה עבודת הכהן הגדול החלק המרכזי של יום הכיפורים. הכהן הגדול של אותה תקופה, היה קורא בתורה ב"עזרת הנשים" של המקדש שתי פרשיות. ("אחרי מות" בויקרא טז, א, ו"אך בעשור" בויקרא כג, כז) והיה נכנס לקודש הקודשים בפעם היחידה בשנה ומקטיר שם קטורת ומתפלל תפילה קצרה, על גשמים ושלא תשמע תפילת עוברי דרכים (שמבקשים להפסיק את הגשם). על המשכיות מלכות ישראל, ועל הפרנסה. על פי המתואר במקורות, הוא היה עלול למות בקודש הקודשים, ולכן היה נחפז לאחר ביצוע תפקידו לצאת במהירות כדי לא להבהיל את העם.
- הכהן הגדול היה מבצע וידוי ובקשת מחילה על כל עם ישראל כאשר היה מתפלל את תפילת "כל עוונות ישראל".
- הכהן הגדול היה יכול להקריב קורבנות בכל עת שרצה בכך, בלי להתחשב בסדר המשמרות. המנהג היה שהכהן הגדול הקריב בשבתות, ראשי חודשים וחגים. בנוסף היה מעלה מנחה לקורבן מכספו האישי כל יום בשמו.
המגבלות דתיות שהוטלו עליו היו חמורות מהמגבלות שהוטלו על יתר הכהנים הרגילים, והתייחסו בעיקר לנושאי אישות וטומאה.
לבוש הכהן הגדול
- ערך מורחב – בגדי כהונה
הכהן הגדול יוחד בבגדיו משאר הכהנים. הכנת הבגדים הוטלה לפי המקרא על בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, שני אמנים מומחים שעסקו גם ביצירת המשכן וכליו. כאשר נכנס לראשונה הכהן הגדול לתפקידו, היה לבוש בבגדים אלה.
- מכנסיים
- כתונת
- אבנט
- מצנפת
- מעיל
- אפוד
- חושן
- ציץ
בתקופת שלטון הנציבים הרומאים הייתה השמירה על בגדי הכהן הגדול מקור לחיכוך מתמיד בין השלטונות הרומאים לבין מנהלת בית המקדש, עד שלבסוף הועברה האחריות שלהם לשלטונות היהודים.
מעמדו והשפעתו של הכהן הגדול לאורך ההיסטוריה
לפי המסורת, הכהן הגדול הראשון היה אהרון הכהן, יורשו היה בנו אלעזר ולאחר מכן פינחס בנו של אלעזר. מאז ממשיכה, לפי המסורת, שושלת הכהונה כקו ישיר מבני אהרון. נראה,שעוד בתקופה שקדמה למלכים,היו לכהנים הגדולים מעמד והשפעה חזקים בחברה השבטית, כמו שנראה בתיאור המקראי על בית עלי, שבניו שימשו ככוהנים בשילה (לכאורה היה אחד מהם אמור לרשת את תפקידו של עלי ככה"ג, אלא ששני בניו מתו בקרב רגעים ספורים לפני שעלי מת, כששמע על מותם ועל נפילת ארון הברית בשבי הפלשתים).אעפ"כ יש לציין כי לפני בניית מקדש שלמה, היו במות לקרבנות מפוזרות בארץ ועל כל אחת מהם עמד כהן ראשי. בימי המלוכה הקדומה שימשו הכוהנים גם כשרים למלכים, וכהנים נזכרים לאורך כל המלכות כיועצי מלכות ובעלי שררה (לא מצוין בפירוש שהם כהנים גדולים, אבל סביר כי כך היה). בתקופת שלמה בערך החלה עלייתה של משפחת צדוק לכהונה הגדולה. בימי מלכותו של יאשיהו והתיקון הדתי שביצע התחזק מעמד הכהנים בכלל,וכהני ירושלים בפרט, בייחוד הכוהנים הגדולים.
עם גלות בבל גלה גם נצר לכהונה - יהוצדק, שהיה בנו של שריה, הכהן הגדול בזמן חורבן הבית.
בתקופת בית שני
עם שיבת ציון ומראשית ימי בית שני, תחת השלטון הפרסי, החלו הכהנים הגדולים לתפקד כראשי העם. במיוחד בלט כוחם בתקופת הכנסת הגדולה- מוסד הלכתי שהיו בו מאה ועשרים חברים, והיה סמכות הלכתית בלעדית עליונה. בתקופה זו, שנמשכה כנראה משיבת ציון, ועד לדורות הראשונים של התנאים, עמד הכהן הגדול בראש הכנסת הגדולה כדוגמת שמעון הצדיק, שהיה ידוע כאחד משיירי הכנסת הגדולה ושימש ככהן גדול. הכהן הגדול, יחד עם הפחה שפעל מטעם המלכות הפרסית, עמד בראש השלטון ביהודה, וטיפל למעשה בכל ענייניו הפנימיים של העם. נראה שלכהן הגדול הייתה גם השפעה על יהודים מחוץ ליהודה. המקרא מציין את יהושע בן יהוצדק ככהן הגדול שחזר בשיבת ציון, ושימש ככהן הגדול שבזמנו שוקם בית המקדש.
במהלך התקופה הפרסית, לפי יוסף בן מתתיהו היה מאבק ירושה בין יוחנן בן יוידע הכהן הגדול ואחיו ישוע על הכהונה הגדולה, מאבק שהוביל להתערבות תקדימית של הפחה בגוהי, נציגו של כסרכסס השני, בענייניה הפנימיים של יהודה.
לכהן הגדול הייתה כנראה גם עמדה דיפלומטית כלפי כוחות זרים, כפי שנראה מהאגדה של הקשר בין הכהן הגדול שמעון הצדיק לבין אלכסנדר מוקדון.
בתקופה ההלניסטית הפך מעמד הכהונה הגדולה לחשוב והמשפיע ביותר בקרב העם. שכבת ההנהגה המדינית של היהודים בארץ ישראל יצאה ממעמד זה. הכוהנים הגדולים היו למעשה ראשי יהודה האוטונומית. בית המקדש שימש גם כמוסד הדתי העיקרי וגם כמוסד המדיני העיקרי.
תפקידם של הכוהנים הגדולים כלל ייצוג העם לפני השלטון, פיקוח על עבודת המקדש, שמירה על ביטחון ירושלים, דאגה לאספקת מי השתייה, וגביית המסים לשלטון הזרים. הכהן הגדול היה גם בעל תפקיד תרבותי רוחני חשוב, ובעל השפעה גדולה על ההתפתחות הדתית של העם. תרגום התורה ליוונית נעשה, לפי אגרת אריסטיאס, תחת ניהולו של אלעזר הכהן הגדול. גם בתחום החינוך היה לכהן הגדול תפקיד מרכזי כפי שאנו לומדים מדברי השבח של רב יהודה בשם רב ליהושע בן גמלא במסכת בבא בתרא (כא ע"א).
בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, בימי שלטונם של הסלאוקים על הארץ, החל מאבק פוליטי ואידאולוגי על משרת הכהונה הגדולה.
המאבק התבטא במאבקים בין-משפחתיים. בית צדוק ממשמרת ידעיה, (צאצאי יהושע בן יהוצדק), החזיקו את הכהונה הגדולה לאורך כל התקופה הפרסית וההלניסטית. עליהם קראו תגר בני טוביה ומשמרת בִלגה. שני הצדדים גם החזיקו באידאולוגיות מנוגדות בקשר לצביון התרבותי דתי של העם. בעוד רוב בני צדוק דגלו בשמירה על המסורת הקיימת, דגלו בני טוביה בהתייוונות ואימוץ התרבות ההלניסטית. הצדדים גם התחלקו למפלגות פרו-תלמיות, ומפלגות פרו-סלאוקיות.
המאבק הגיע לשיא חדש בהדחת חוניו השלישי מהכהונה הגדולה על ידי המלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי אפּיפנס, והמלכת יאסון, אחיו המתייוון של חוניו, לכהן גדול, בתמיכת בני טוביה. ההדחה הייתה תקדים מסוכן במעמד הכהונה הגדולה. לראשונה התערב שליט זר באופן ישיר בענייניה הפנימיים של יהודה, ובמינוי של מנהיג האומה.לראשונה בוטלה הכהונה הגדולה, אשר הייתה אמורה להיות משרה לכל החיים.
שיאו של המאבק הגיע במלחמת האזרחים בין יאסון ובין מנלאוס על הכהונה הגדולה. יאסון הפך את ירושלים לפוליס הלניסטית, אך מדיניותו ההלניסטית הייתה מתונה מדי בשביל בני טוביה. עובדה זו בתוספת שאיפות פוליטית אישיות, הביאו את מנלאוס לקנות את הכהונה הגדולה מאנטיוכוס הרביעי. הדבר הוביל למלחמה בין שני הכהנים הגדולים, ובין הפלגים המתונים לפלגים הקיצונים של התייוונות.
מעמדו של הכהן הגדול בקרב העם ירד בעקבות אירועים אלה, בעקבות קשריו עם מדיניות אנטיוכוס, ובעקבות התייוונות חלק גדול מהמשפחות השולטות במעמד זה.
בית חשמונאי
עם הקמת מדינת החשמונאים הגיע מעמדו המדיני של הכוהן הגדול לשיאו. הכהן הגדול החשמונאי (משפחת כהנים ממשמרת יהויריב) היה למעשה גם נשיא האומה העצמאית ומאוחר יותר מלכה. אולם יחד עם עליית מעמדו המדיני של הכהן הגדול בקרב העם החלה ירידה במעמדו כמנהיגו הרוחני. עליית הפרושים כמנהיגים הדתיים של העם הובילה לדחיקת הכהנים בכלל, והכהנים הגדולים (שרובם היו מנהיגי הצדוקים) בפרט, ממעמדם הרוחני בקרב האומה. הפרושים, ובייחוד הקיצונים שבהם, דרשו מהחשמונאים להפריד את הכהונה הגדולה מהשלטון החילוני של הנשיאות, דרישה שהלכה והתגברה עם הפיכת החשמונאים למלכים.
סוף ימי הבית השני
סוף המדינה החשמונאית ועליית הורדוס לשלטון סימנו את תחילת סופה של הכהונה הגדולה. לראשונה עבר השלטון המדיני של היהודים מאז שיבת ציון לגורם שאינו הכהן הגדול: בתקופת שלטונה של שלומציון הייתה הכהונה הגדולה שייכת לבנה יוחנן הורקנוס השני. לאחר שחיסל הורדוס את בית חשמונאי היה ממנה את הכהן הגדול מבין הכהנים כראות עיניו. בנוסף ביטל סופית את קיום המשרה כמשרה לחיים. מעמדו של הכהן הגדול הצטמצם למעמד טקסי, ותפקידו היה בעיקר ביצוע עבודת יום הכיפורים.
הורדוס העדיף למנות את כוהנים ממשפחות כהונה מחוץ לארץ ישראל כך שהם יהיו חסרי בסיס תומכים מקומי ולא יוכלו לאיים על מעמדו.
לאחר מותו של הורדוס עברה סמכות מינוי הכהנים הגדולים לבנו ארכלאוס שהמשיך במדיניות אביו ולאחר הדחתו וסיפוחה של יהודה לאימפריה הרומאית בשנת 6 מינו הנציבים הרומאים את הכהנים הגדולים, מה שהוביל לירידה גדולה במעמד של הכהנים הגדולים בפני העם, והגברת הפיקוח של ההנהגה הדתית שלא ממעמד הכהונה הגדולה על סדרי בית המקדש.
עם המלכתו של אגריפס הראשון על יהודה בשנת 41 הוא קיבל גם את הזכות למנות כהנים גדולים, אחרי מותו וסיפוחה מחדש של יהודה לאימפריה הזכות עברה לבני משפחתו, קודם לאחיו הורדוס וכשזה מת הזכות עברה לבנו אגריפס השני.
התפתח מעמד של משפחות כהונה מיוחסות ועשירות (בית ביתוס, בית פיאבי, בית חנן, ועוד) שמקרבן נמנו רוב הכהנים הגדולים. המשפחות יצרו ביניהן מעין שלטון משותף על הכהונה הגדולה, שלטון שנקנה מידי השלטונות, והמחזיק בו התחלף כל שנה. אצולה זו הייתה בעלת זכויות יתר מופלגות, שאיפשרו התעשרות מהירה ורדייה בעם. מדי פעם היו מאבקים פנימיים בתוך המשפחות שהובילו לסבל של יושבי ירושלים (לדוגמה בימי הכה"ג ישוע בן דמנאי).
משפחתו של הכהן הגדול חנן בן שתי, העמידה חמישה מבניה לכהנים גדולים: אלעזר, יונתן, תיאופילוס, מתתיהו וחנן. המשפחה נמנתה, ככל הנראה על הצדוקים, ולכל הפחות לגבי חנן בן חנן אומר זאת יוספוס מפורשות (קדמוניות כ,ט,א). משפחת בייתוס העמידה תחילה את אחד מבניה, שמעון בן בייתוס, לכהונה הגדולה ובזמן המרד עלה למשרה זו יהושע בן גמלא, שאשתו הייתה מבית בייתוס, והתלמוד (יבמות סא ע"א) מספר כי קנתה בשבילו את המשרה.
העם בכלל, ופשוטי הכהנים בפרט, היו מנותקים כמעט לגמרי מהכהונה הגדולה. בעוד רוב הכהנים הגדולים היו צדוקים, היה רוב העם פרושים. ההבדל הכלכלי העצום ביניהם, היחס הרודני של רוב הכהנים הגדולים, והיות הכהנים הגדולים בני חסותו של השלטון הרומאי ונאמניו, העמיקו את הקרע ביניהם. הכהנים הגדולים לא התנהגו כפי המצופה מהם ורבים מהם היו מושחתים ואלימים, כך נמסר עליהם מפי חכם שחי בתקופה זו:
- אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי [פיאבי] אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות. (פסחים נז ע"א)
בזמן המרד הגדול השתתפו הכהנים הגדולים בהנהגת העם. כאשר השתלטו הקנאים על ירושלים התפרצה האיבה כלפי מעמד הכוהנים. הקנאים, הדיחו את כולם,רצחו חלק ניכר מהם ומהמנהיגים המתונים.
הכהן הגדול האחרון של ישראל, פנחס בן שמואל מכפר חבתא, אדם פשוט וסתת, לפי יוסף בן מתתיהו, אך לפי מקורות חז"ל היה מקורב לנשיאות, נבחר על ידי הקנאים בגורל ובכך היה הכהן הגדול היחיד שנבחר באופן דמוקרטי. עם נפילת העיר ונפילת בית המקדש נפל גם הוא.
הכהנים הגדולים של מקדש חוניו
חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, שהיה המועמד החוקי לכהונה הגדולה לאחר רצח אביו, מעולם לא קיבל את המשרה. אלקימוס ויונתן החשמונאי נתמנו במקומו. חוניו עזב את יהודה ועבר למצרים שם, ברשות המלך תלמי הרביעי הקים, בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה הנוצרית, בית מקדש בלאונטופוליס.
לפי סברה אחת, ראה חוניו את המקדש בירושלים כמופקע מקודשו לאחר חילולו בידי אנטיוכוס ומנלאוס. לפי סברה שנייה, חוניו לא הכיר בכשרות הכהונה הגדולה של בית חשמונאי. סברות נוספות הן, כי רצה ליצור לעצמו מרכז כוח חדש בקרב העם היהודי, או לחלופין להקים מרכז דתי מיוחד לקהילה היהודית הגדולה במצרים.
על כל פנים, שושלת בניו של חוניו הרביעי שימשו בבית מקדש זה ככהנים גדולים, ולמעשה המשיכו שם את שושלת בית צדוק. יהודי מצרים הקריבו בו קרבנות, אולם לא נראה שראו בו תחליף שווה ערך לבית המקדש הירושלמי.
שושלת הכוהנים הגדולים של מקדש חוניו המשיכה להתקיים עד סגירתו על ידי אספסינוס בשנת 73 לספירה.
הכהן הגדול במקרא
התייחסויות לכהן הגדול במקרא:
- שמות כח - הוראות יצירת בגדי הכוהן.
- שמות לה,ל - לט - הטלת יצירת בגדי הכהן הגדול על אמנים.
- שמות לט - ביצוע הוראות אלה.
- ויקרא ד,ג-כא - עבודת יום כיפור.
- ויקרא פרק ט"ז (עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים)
- ויקרא כא,יג-טו - דיני אישיות וטומאה של כהן גדול.
- במדבר כ,כה-כח - העברת הכהונה הגדולה מאהרון לאלעזר.
- במדבר כה,יג - הבטחת הכהונה הגדולה לעולם לפינחס בן אלעזר ובניו.
- במדבר כז,כא - שימושו של הכהן הגדול באורים ותומים.
- מלכים א ד,ד - הזכרת הכוהנים הגדולים צדוק ואביתר.
- מלכים ב כב,ח - הזכרת הכוהן הגדול חלקיהו.
- עזרא ג,ב - הזכרת יהושע בן יהוצדק כהן גדול.
- נחמיה יב,י-יא - רשימת מספר כוהנים גדולים.
רשימת הכהנים הגדולים במהלך הדורות
רשימות מדויקות ומפורטות של הכהנים הגדולים לא השתמרו, וקיימות רשימות חלקיות ונתונות במחלוקת. התלמוד הבבלי[1] מספר כי בתקופת בית המקדש הראשון כיהנו כשמונה עשר כהנים, וכי בבית המקדש השני כיהנו לא פחות משלוש מאות כהנים, מפני השוחד שהיו משלמים הכהנים לשלטון הרומאי על מנת לזכות במשרה הרמה. המספר שלוש-מאות נראה כהגזמה, ואכן, בתלמוד הירושלמי[2] מופיע מספר נמוך בהרבה, בין שמונים לשמונים וחמישה כהנים גדולים. מבחינת ידיעותינו ההיסטוריות המספרים בהם נוקב הירושלמי נראים קרובים יותר, וידועים לנו לכל היותר כשמונים וארבעה כהנים גדולים בסך הכל, לאורך שני בתי המקדש.
גם מספרם של הכהנים הגדולים בבית המקדש הראשון איננו מוסכם. כאמור, חז"ל מנו שמונה-עשר כהנים, אך מפרשי התלמוד, ובראשם בעלי התוספות, התקשו בדבריהם, מאחר ובספר דברי הימים מופיעה רשימת צאצאי אהרן הכהן ופנחס נכדו, שמקובל לזהותה כרשימת הכהנים הגדולים בימי בית ראשון, ולפי הפרשנות המקובלת שלה היא כוללת רק שלושה עשר כהנים גדולים לאורך בית ראשון. מסיבה זו נטו כמה ממפרשי התלמוד לגרוס בדברי התלמוד "שלושה עשר כהנים גדולים".
גישה אחרת (עליה נמנה המלבי"ם) טוענת כי רשימת צאצאי פנחס בדברי הימים איננה רשימת כהנים גדולים. תמיכה בגישה זו באה מדברי יוסף בן מתתיהו[3] שמונה רשימה שונה בתכלית של כהנים גדולים בימי בית המקדש הראשון, אשר מונה שבעה עשר כהנים. רשימה דומה לרשימתו של יוסף בן מתתיהו נמצאת במדרש סדר עולם זוטא, ובה תשעה עשר שמות, אך מדרש זה הינו ככל הנראה פסבדו-אפיגרפי, ומקורו הוא דברי יוסף בן מתתיהו. רשימות אלו כאמור הינן חופפות וניתן לשחזר בקירוב את הרשימה המקורית שעומדת בבסיס שתיהן.
הידיעות על רשימת הכהנים הגדולים בימי בית המקדש השני שבידינו מתבססות גם הן על דברי יוסף בן מתתיהו. קיימים מספר קשיים בהתאמת דבריו לשמות כהנים גדולים המוזכרים בדברי חז"ל. כגון רבי אלעזר בן חרסום, שלדברי התלמוד כיהן ככהן גדול אחת עשרה שנה, ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, שאינם מוזכרים אצל יוסף בן-מתתיהו[4].
בטבלה שלהלן מסוכמת רשימת הכהנים הגדולים לפי דברי יוסף בן מתתיהו, תוך התאמה לשמות המוזכרים בחז"ל ובמקרא.
תקופת המקרא
מכאן ואילך נחלקות המסורות הרשימה המסורתית המבוססת על ספר דברי הימים
הרשימה לפי יוסף בן מתתיהו וסדר עולם זוטא
מכאן ואילך המסורות מתאימות כהנים גדולים המוזכרים במקרא ואינם בשתי הרשימות
|
תקופת בית שני
התקופה הפרסית (סוף תקופת המקרא)
התקופה התלמית והסלאוקית (על פי יוסף בן מתתיהו)
הכוהנים הגדולים מבית חשמונאי
|
הכוהנים הגדולים האחרונים
(על פי יוסף בן מתתיהו בהשוואה לשמות המופיעים בחז"ל)
מוזכרים בחז"ל ככהנים גדולים, אך אינם מופיעים ברשימות היסטוריות |