כוחות היבשה הרוסיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צבא היבשה של הפדרציה הרוסית
Middle emblem of the Russian Ground Forces.svg
סמל החיל
פרטים
כינוי חיל היבשה
מדינה רוסיהרוסיה  רוסיה
שיוך משרד ההגנה
סוג כוח יבשתי
אירועים ותאריכים
תאריך הקמה 1992 כיורשת צבא ברית המועצות
מלחמות כל מלחמות רוסיה החל משנת 1992
נתוני היחידה
כוח אדם לוחמים בשירות סדיר
ציוד עיקרי טנקים, נגמ"שים, רובים וחימוש יבשתי
פיקוד
יחידת אם הכוחות המזוינים
מפקדים אולג סליוקוב
מסמלי החיל
דגל צבא היבשה הרוסי
מטה הפיקוד של צבא היבשה הרוסי

צבא היבשה הרוסי או כוחות היבשה של הפדרציה הרוסית (רוסית: Сухопутные силы Росси́йской Федера́ции) הם הזרוע היבשתית של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית והחיל. מפקד הזרוע, החל משנת 2014, הוא גנרל אולג סליוקוב.

הזרוע נוסדה על בסיס כוחות היבשה הסובייטים וכוללת כ-350,000 חיילים וקצינים.

צבא היבשה הרוסי קיים עוד מהמאה ה-11 והוא כיום החיל המנוסה ביותר מבין הזרועות בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית לאחר שהשתתף בכל מלחמות רוסיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית
Middle emblem of the Armed Forces of the Russian Federation (27.01.1997-present).svg

זרועות

Great emblem of the Russian Ground Forces.svg
כוחות היבשה
Great emblem of the Russian Air-Cosmic Forces.svg
כוחות האוויר והחלל
Great emblem of the Russian Navy.svg
הצי הרוסי
Great emblem of Strategic Rocket Forces of Russia.svg
חיל הטילים האסטרטגיים
Great emblem of the Russian Airborne Troops.svg
חיל הצנחנים
Great emblem of the Russian Space Forces.svg
חיל החלל

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורים, מדליות ותוארי כבוד
דרגות הפדרציה הרוסית
המפקד העליון
ראש המטה הכללי
משרד ההגנה

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של רוסיה
היסטוריה של רוסיה

עם פירוק ברית המועצות היה ניסיון להקים צבא מאוחד של חבר המדינות, שר ההגנה האחרון של ברית המועצות יבגני שפושניקוב אף קיבל בדצמבר 1991 מינוי של מפקד הכוחות המאוחדות. עד מהרה התברר שרעיון זה לא ניתן למימוש וב-7 במאי 1992 הנשיא בוריס ילצין חתם על צו הקמה של צבא הפדרציה הרוסית. באותה תקופה הפיקוד העליון היה עסוק בפינוי כוחות מגרמניה, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, מונגוליה, המדינות הבלטיות, אוקראינה ובלארוס. היה מדובר בפינוי של מאות אלפי חיילים וקצינים כולל ציוד כבד, נשק ותחמושת. תהליך זה היה מורכב ועלה הון רב. לצבא לא היו תשתיות מתאימות לקליטת האנשים והתחמושת והדבר גרם לבעיות רבות. בנוסף לכך, בהתאם להסכמי הגבלת הנשק היה צורך להשמיד כמויות תחמושת גדולות.

כבר בשנת 1992 דובר על ביצוע רפורמות בצבא, אך אלולא יצאו לפועל.

מלחמת צ'צ'ניה הראשונה חשפה את הבעיות בצבא היבשה שלא היה מוכן לניהול הלחימה. לאחר שלוש שנים של קרבות נחתם הסכם הפסקת אש. בשנת 1999 החלה מלחמת צ'צ'ניה השנייה וכוחות היבשה הצליחו לכבוש את כל השטח יחסית מהר. אומנם הקרבות עם המורדים הצ'צ'נים נמשכו תקופה ארוכה ורק בשנת 2009 הוכרז על סיום המלחמה.

כוח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 כללו כוחות היבשה כמעט 395 אלף חיילים וקצינים מהם כ-190 אלף חיילי חובה - זאת לעומת כ-670 אלף בשנת 1995. החל משנת 1995 הולך וגדל חלקם של חיילים לפי חוזה בכוחות היבשה. לא ברור מהו היקף "חיילי החוזה" אך ברור שהממשל משקיע מאמץ להגדלת חלקם בצבא.

המצב הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכוחות היבשה של רוסיה נכללות:

  • כוחות חיל רגלים ממונע. היחידה בסיסית של החיל היא רגימנטרוסית: полк) שכולל בתוכו מטה, 3 גדודים ממונעים, גדוד שריון, יחידת תותחנים, יחידת טילים נגד מטוסים, יחידה נגד טנקים, פלוגת סיור, פלוגת קשר, פלוגת הנדסה, פלוגת רפואה וכו'.
  • חיל השריון. מהווים כוח המחץ של כוחות היבשה. ברשות החיל נמצאות כ-20 אלף טנקים מדגמים שונים, רובם פותחו בתקופת ברית המועצות. בתקופת 2001–2010 נקלטו 280 טנקים חדשים בלבד. בשנת 2010 סוכם על הקפאה של רכישות חדשות עד לסיום פיתוח כלים חדשים.
  • חיל הטילים ותותחנים
  • חיל נגד טילים שהוקם כחיל נפרד בשנת 1958 ובמבנה הנוכחי פועלים משנת 1997. בהתאם לנתונים לשנת 2012 רק 1% מהכלים שברשות החיל נמצאים בשרות מבצעי פחות מ-15 שנים וכ-50% מהכלים נמצאים בשימוש מעל 30 שנים.
  • חיל מיוחד שכולל יחידות של הנדסה, קשר, לוחמה אלקטרונית, הגנה נגד נשק כימי-ביולוגי וכו'.

לאחר שבשנות ה-90 הצבא סבל מהתדרדרות חמורה ברמת המוכנות והתקצוב, בוטל ב-1997 מטה הפיקוד של כוחות היבשה והחיל הוכפף ישירות לרמטכ"ל הרוסי. רק ב-2001 כשמונה מחדש מפקד לחיל היבשה, משרד ההגנה הרוסי החל להקדיש תקצוב ומכשור רב יותר עבור החיל, בשנים האחרונות נקלטו נגמ"שים ורכבים משוריינים חדשים בחיל, כמו גם רכבי שטח צבאיים מדגמי טיגר, כמקבילות להאמר האמריקני.

טנקי המערכה העיקריים הם טנק T-90 וטנק ארמטה המבוסס על טנק עיט שחור שפותח בשנות ה-90 ונזנח.

החיל נמצא בלב הרפורמה הצבאית שהובילו אנאטולי סרדיוקוב, שר ההגנה ונשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, במסגרתה צבא היבשה חולק לארבעה פיקודים למעט פיקוד אסטרטגי מאוחד נפרד. ביוזמת סרגיי שויגו נערכים תמרונים ותרגולים צבאיים תכופים, על מנת לשמור על רמת מוכנות גבוהה וקיימות תוכניות לקיצוץ כוח האדם בצבא היבשה, כמו גם הקמת אוניברסיטה צבאית אחת עבור כלל הצבא, במקום מכוני הלימוד הצבאיים השונים הקיימים ברחבי המדינה.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד דצמבר 2010, כוחות היבשה נוהלו בעזרת שישה פיקודים:

  • פיקוד מוסקבה
  • פיקוד לנינגרד
  • פיקוד צפון קווקז
  • פיקוד וולגה-אורל
  • פיקוד סיביר
  • פיקוד המזרח הרחוק

בדצמבר 2010 הרפורמה הצבאית של הנשיא דמיטרי מדבדב נכנסה לשלב ביצועי כאשר כל המחוזות הצבאיים בוטלו ורוכזו בחמישה פיקודים צבאיים, וזה מבנה הצבא כיום:

מפת פיקודים חדשים (החל משנת 2010)
Iskander-M טיל בליסטי לטווח קצר 2013
משגר טילים BM-30 Smerch

פיקוד המערב הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד הדרום הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד המרכז הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד המזרח הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הכוחות של כל פיקוד בנוסף ליחידות של כוח היבשה כולל גם יחידות של הצי ושל חיל האוויר הרוסי הממוקמות בשטח הפיקוד. סדר הכוחות הוא כ-300,000 חיילים וקצינים.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרוסי מחזיק ברשותו את חיל השריון הגדול ביותר בעולם - כ-3,030 טנקים פעילים, 10,200 טנקים באחסון וכן 250 טנקים בשירות חיל הנחתים (נכון ל-2017).

כוחות היבשה של הפדרציה הרוסית חמושים בטנקי מערכה עיקריים מדגמי T-72‏, T-80, ‏ו-T-90.

טנק המערכה העיקרי של החיל הוא ה-T-90, ש-500 טנקים מסוגו משרתים את הצבא הרוסי - מתוכם כ-400 טנקי T-90A. זהו הטנק הראשון שפותח בפדרציה הרוסית ונכנס לייצור סדרתי. כמו כן ישנם מאות טנקי T-80 וטנקים מדגם T-72 ו-T-64 מתוצרת ברית המועצות. החל משנת 2015 החיל קולט לשירותיו את טנק המערכה החדש, ארמטה הידוע רשמית כטנק T-14.

בשירות החיל ישנם גם טנקי T-62,‏ T-55,‏ ו-PT-76 - אך כל אלה אינם בשירות פעיל.

נוסף לטנקים, בשירות החיל ישנם גם אלפי נגמ"שי לחימה וכ-10,000 נגמש"ים להעברת כוחות.

בראשות חיל התותחנים נמצאים כ-7,000 תותחים ממונעים בקוטר 120–203 ממ"ר שרובם פותחו עוד בתקופת ברית המועצות. כמו כן בשימוש החיל נמצאות כ-3,500 מערכות אש ראקטיביות. בנוסף לכך, החל משנת 2006 לנכנסו לשרות מבצעי מערכות טילים מגדם SS-26 Stone.

לצורך לחימה לצד חיל שריון ברשות חיילי החיל נמצאות אלפי מערכות נגד טנקים כולל מערכות מהדור השני 9M133 קורנט.

נשקם האישי של חיילי צבא היבשה הוא באופן מסורתי רובה הסער AK-47 קלשניקוב, מדגמים שונים. בשנות ה-90 תוכנן להחליף את רובם ברובה סער מדגם AN-94, אך תוכנית זאת לא יצאה לפועל. PK הוא המקלע הנפוץ בצבא היבשה. החל משנת 1999 החל שימוש מבצעי של דגם מתקדם ממקלע זה. בנוסף לכך בשימוש נמצא מקלע כבד מדגם NSV. קציני הצבא מצוידים באקדח מדגם מאקארוב PM שייצור החל עוד בשנת 1951 אך נמצא בשירות עד היום. בשנת 2003 החל שימוש באקדח חדש, MP-443 Grach, שמיועד להחליף בהדרגה את האקדח הישן.

מפקדי כוחות היבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי צבא היבשה הסובייטי

מפקדי צבא היבשה הרוסי

  • ולדימיר סמיונוב (1991-1997)[1]
  • ניקולאי קורמילצב (2001-2004)
  • אלכסיי מאסלוב (2004-2008)
  • ולדימיר בולדירב (2008-2010)
  • אלכסנדר פוסטניקוב (2010-2012)
  • ולדימיר צ'ירקין (2012-2014)
  • אולג סליוקוב (מאז מאי 2014 - )

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב-1997 פורק הפיקוד הראשי של כוחות היבשה וצבא היבשה הוכפף ישירות לראש המטה הכללי הרוסי. ב-2001 הפיקוד הוקם מחדש.