כוח גדעון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ערך לא שלם, נראה שחסר מידע.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
כוח גדעון
Gideon Force
British Generals 1939-1945 E1647.jpg
אורד וינגייט, מפקד "כוח גדעון", בשיחה היילה סלאסי
פרטים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
שיוך הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
סוג כוחות מיוחדים
אירועים ותאריכים
תאריך הקמה 1941
מקים היחידה אורד וינגייט
מלחמות

מלחמת העולם השנייה

נתוני היחידה
כוח אדם שני גדודים
פיקוד
יחידת אם כוח ההגנה של סודאן
מפקד הכוח, אורד וינגייט

כוח גדעוןאנגלית: Gideon Force) היה כוח מיוחד קטן של לוחמים אפריקאים בפיקוד בריטי, אשר פעל כיחידת עילית כסיוע לכוחות האתיופיים הסדירים והלא סדירים (ה"פטריוטים") שלחמו נגד כוחות הכיבוש האיטלקי באתיופיה במסגרת המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה. מקים הכוח ומפקדו היה מייג'ור (שקודם מאוחר יותר ללוטננט קולונל) אורד וינגייט.

בשיאו, מנה כוח גדעון 50 קצינים, 20 מש"קים בריטיים, 800 לוחמים מאומנים מסודאן, 800 לוחמים סדירים אתיופים מאומנים חלקית, מעט מרגמות אך ללא ארטילריה או סיוע אווירי, מלבד גיחות הפצצה אקראיות.

הכוח פעל במדינה תחת תנאים קשים, בקצהו של קו אספקה ארוך ומסובך בו מתו כ-15,000 גמלים אשר שימשו לתובלה צבאית. כוח גדעון והפטריוטים הצליחו להשמיד את הכוחות האיטלקיים שמולם פעלו, בפיקודו של גוליילמו נאסי, כובש סומלילנד הבריטית, במהלך מערכה שנמשכה שישה שבועות והסתיימה בלקיחתם בשבי של 1,100 איטלקים, 14,500 כוחות עזר אתיופיים, תריסר תותחים, מספר גדול של מקלעים, רובים ותחמושת ומעל 200 בהמות משא.

כוח גדעון פורק ב-1 ביוני 1941, וינגייט הורד בחזרה לדרגתו הקודמת ושב למצרים, כמו גם חיילים רבים שהשתייכו לכוח, ורובם הצטרפו לקבוצת המדבר ארוכת הטווח של המחנה השמיני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח אפריקה האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה

במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה הובס הצבא המלכותי האיטלקי בידי כוחותיו של מנליק השני, קיסר אתיופיה, בקרב עדווה. במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה פלשה איטליה הפאשיסטית באוקטובר 1935 משטחי סומלילנד האיטלקית ואריתריאה. ב-9 במאי 1936 הכריז הדיקטטור האיטלקי, בניטו מוסוליני, על הקמתה של מזרח אפריקה האיטלקית, שהורכבה מסומלילנד האיטלקית, אריתריאה ומאתיופיה, שנכבשה זה לא מכבר. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-10 ביוני 1940, הכריז מוסוליני מלחמה על בריטניה וצרפת, והפך את מזרח אפריקה האיטלקית לבסיס לאיום על הספנות הבריטית ששטה בים האדום ובתעלת סואץ. ממלכת מצרים שמרה על נייטרליות במהלך המלחמה, אם כי ההסכם האנגלו-מצרי משנת 1936 אפשר לבריטניה להחזיק כוחות צבא בממלכה במטרה להגן על תעלת סואץ. שטח סודאן של ימינו נחשבה כקונדומיניום (משטר משותף) של שתי המדינות וננודעה כ"סודאן האנגלו-מצרית". מצרים, תעלת סואץ, סומלילנד הצרפתית וסומלילנד הבריטית היו חשופות לפלישה איטלקית, אך מוסוליני היה מעוניין בניצחונות למטרות תעמולה בסודאן ובמזרח אפריקה הבריטית (שטחי קניה, טנגניקה ואוגנדה של ימינו). המטה הכללי האיטלקי (Comando Supremo) תכנן לצאת למלחמה רק ב-1942, ובקיץ 1940 לא היו כוחותיו ערוכים למערכה ארוכה ולכיבוש שטחים גדולים באפריקה.

פיקוד המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה החזיקה כוחות צבא במצרים מאז 1882, אך אלה הופחתו בצורה הדרגתית בהתאם לתנאי ההסכם של 1936. חיל מצב קטן, שהורכב מכוחות מבריטניה ומחבר העמים הבריטי, שמר על תעלת סואץ ועל נתיב הים האדום, שהיה חיוני לקווי התקשורת של בריטניה עם שטחיה באזור האוקיינוס ההודי ובמזרח הרחוק. באמצע שנת 1939 מונה לוטננט גנרל ארצ'יבלד וייוול לראש פיקוד המזרח התיכון. עד לחתימת הסכם שביתת הנשק בין מדינות הציר לצרפת ב-22 ביוני 1940, ניצבו דיוויזיות צרפתיות מול הארמייה החמישית האיטלקית בגבולה המערבי של לוב. הכוחות האיטלקיים בלוב מנו כ-215,000 איש, לעומת כ-36,000 חיילים בריטים במצרים, כש-27,500 נוספים שהו באימונים בפלשתינה. לרשותו של ויוול עמדו כ-86,000 חיילים לשימוש בחזיתות לוב, עיראק, סוריה, איראן ומזרח אפריקה, שגבולותיה נשמרו בממוצע על ידי שמונה חיילים לכל 1.6 ק"מ.

וייוול התמודד עם המצב באמצעות ביצוע פעולות השהיה במזרח אפריקה שהומלצו על ידי אגף המבצעים שלו באוגוסט 1940. הומלץ לקיים לחץ מתמיד על האיטלקים בכל מקום עד שיכלו את משאביהם, ולבצע פעילות התקפיות מוגבלות באזור קסאלה שבסודאן ולאחר מכן התקדמות לעבר קיסמאיו עד ינואר או פברואר 1941. בסוף אוקטובר 1940 נועד בח'רטום שר החוץ הבריטי אנתוני אידן עם הקיסר האתיופי הגולה, היילה סלאסי, ואחרים, במטרה לסייע למאמץ הבריטי באמצעות עידוד מהומות אזרחיות, בעיקר באתיופיה, שם חצה כוח 101 את הגבול ב-12 באוגוסט, והוסכם בוועידה על קבלת תמיכה מכוחות אתיופיים לא סדירים באזור. בנובמבר 1940 זכו הכוחות הבריטיים ביתרון מודיעיני חשוב, כאשר הצליח מטה התקשורת הממשלתית בבלצ'לי פארק לפענח את הצופן האיטלקי בו נעשה שימוש במזרח אפריקה, ומאוחר יותר באותו חודש פוענח גם הצופן החלופי שהיה בשימוש חיל האוויר המלכותי האיטלקי בידי המשרד המשולב של פיקוד המזרח התיכון.

כוח 101[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1939 הורה וייוול על הפעלת תוכנית חשאית שמטרתה לעודד ולסייע למרידות במחוז האתיופי המערבי של גוג'ם, שהאיטלקים מעולם לא הצליחו לשלוט בו לחלוטין. בספטמבר הגיע לאזור קולונל דניאל סנדפורד על מנת לעמוד בראש התוכנית, אך זו נעצרה עד לפרוץ המלחמה בשל מדיניות של פיוס. כוח 101 נוצר במטרה לתאם את פעולות כוחות ההתנגדות האתיופיים. ביוני 1940 הגיע סלאסי למצרים וביולי לסודאן, שם נפגש עם מייג'ור גנרל ויליאם פלאט, מפקד כוח ההגנה הסודאני, כדי לדון עמו בתוכניות לכיבושה מחדש של אתיופיה, זאת על אף הסתייגויותיו של האחרון. ביולי הכירו הבריטים בסלאסי כקיסר אתיופיה ובאוגוסט נכנס כוח 101 אל תוך מחוז גוג'ם כדי להכיר תוך יותר את אזור הפעולה. סנדפורד ביקש שהקמת קווי האספקה יסתיימו לפני תום עונת הגשמים, צפונית לאזור אגם טאנה, ושסלאסה יחזור לאתיופיה באוקטובר, כדי להוות זרז להתקוממות כללית. על מנת להשיג שליטה על גוג'ם היה צורך לבודד את חילות המצב האיטלקיים לאורך הדרך מהרדר גיורגיס, דרומית לאגם טאנה, ומשם אל דאנגילה, דברה מרקוס ואדיס אבבה, כדי למנוע מהם לרכז את כוחותיהם ולפעול כנגד המורדים. תגבורות איטלקיות החלו להגיע לאזור הפעולה באוקטובר והסיורים הוגברו, בדיוק כאשר החל סנדפורד ליישר את ההדורים ולפתור מחלוקות פנימיות בקרב המנהיגים האתיופיים המקומיים.

אל גדוד הגבול שהשתייך לכוח ההגנה של סודאן, שהוקם במאי 1940, הצטרפו בח'רטום שני גדודים נוספים, הגדוד האתיופי ה-2 והגדוד האריתראי ה-4, שהוקמו ממתנדבים שהיגרו לקניה. מרכזי מבצעים, שכללו קצין, חמישה מש"קים ומספר לוחמים אתיופים מובחרים הוקמו ואומנו בלוחמת גרילה על מנת לתפקד כסגל פיקודי, וכמיליון לירות שטרלינג הוקצבו כדי לממן את הפעולות. מייג'ור אורד וינגייט נשלח לח'רטום כדי להצטרף למפקדת הכוחות בסודאן, וב-20 בנובמבר הוטס וינגייט כדי להפגש עם סנדפורד עמוק בתוך השטח האיטלקי, וחיל האוויר המלכותי הצליח להפציץ את דאנגילה, לפזר כרוזי תעמולה ולהעביר אספקה לידי כוח 101, פעולות שתרמו להעלאת מורל הכוחות האתיופיים, שסבלו רבות מהכוח האווירי האיטלקי במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. כוח 101 הצליח לשכנע מספר קבוצות מורדים צפונית לאגם טאנה להציב מארבים לכוחות האיטלקיים על כביש מטמה-גונדר, וחיל המצב האיטלקי בוולקאיט נסוג ממנה בפברואר 1941.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות הבריטים והקמת כוח גדעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלאט תכנן להשיג דריסת רגל בגוג'ם, להחזיר לשלטון את סלאסי ומשם להרחיב את המרד. על גדוד הגבול הוטלה המשימה של כיבוש בלאייה, כ-110 ק"מ מעבר לגבול, על מנת שתשמש כבסיס קדמי עבור מרכזי המבצעים החדשים שינועו לתוך המחוז. על סנדפורד הוטלה המשימה של שליחת מתגייסים לבלאייה, ובנוסף גם כ-3,000 פרדות כתגבורת לכוח התובלה של הגמלים, ותוכנן שסלאסי יכנס אל המחוז מהר ככל הניתן. האיטלקים הגיבו בהחזרת ראס היילו תקלה היימנות, מושלה הקודם של גוג'ם, שנהנה מיוקרה במחוז, במטרה להחליש את התמיכה במורדים. עד ינואר 1941 פתח גדוד הגבול שני נתיבי אספקה אל בייאלה והעביר אספקה, אך סנדפורד נכשל במשימת גיוס הפרדות, שהיו חיוניים לטיפוס על רכסי ההרים, תפקיד שהגמלים לא היו מסוגלים לבצע. רק שני מרכזי מבצעים הוקמו והאצילים האתיופיים המקומיים לא ששו לשלוח את אנשיהם אליהם. ב-21 בינואר, מיד לאחר נסיגת האיטלקים מקסאלה, חצה סלאסי את הגבול והגיע לבייאלה. סנדפורד קודם לתפקיד קצין קישור בין סלאסי, וייוול, פלאט ואנדרו קנינגהם. וינגייט הגיע וקיבל את הפיקוד על כוח 101, ובפברואר הקים את כוח גדעון, שהורכב מגדוד הגבול הסודאני, הגדוד האתיופי ה-2 ושני מרכזי המבצעים. 18,000 גמלים, בטיפולו של לורנס ון דר פוסט, הוקצו להעברת אספקה. היחידה נקראה על שם הגיבור המקראי גדעון בן יואש, שהוביל כוח קטן ומובחר לניצחון צבאי למרות נחיתות מספרית ניכרת (אולי, אם כי בספק רב אם זאת הייתה גם הכוונה, היה ידוע לאורד וינגייט על ממלכת הגדעונים העתיקה שהייתה קיימת באזור זה של אפריקה).

וינגייט קיבל את המשימה של כיבוש דאנגילה ובורה, כשבכל אחת מהן החזיקה חטיבה קולוניאלית איטלקית, ששמרו על הכביש לבארדר גיאורגיס, על מנת לספק בסיס עבור סלאסי. הפטריוטים האתיופיים הצטוו לתקוף את הכבישים הראשיים מגונדר לאדיס אבבה כדי לרתק כמה שיותר כוחות איטלקיים להגנה על הדרכים המובילות לבירה.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז גוג'ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבוסות ביוון ובצפון אפריקה, דיווחים מוגזמים על עוצמת הכוחות הבריטיים והאתיופיים המוצבים בסודאן ועוינות גוברת מצד האוכלוסייה המקומית, נראתה נסיגה איטלקית ממערב גוג'ם לבארדר גיאורגיס ולדברה מרקוס כבלתי נמנעת. מכיוון שנסיגה כזאת תאפשר את פתיחת הכביש הדרוש לבריטים הגיע ב-19 בפברואר כוח גדעון למטאקל בנתיב שאפשר מעבר גמלים. סלאסי וכוח גדעון כינסו את האתיופים הפטריוטים והודיעו על הגעתו של הקיסר באמצעות שימוש ברמקולים, וגרמו למנהיגים מקומיים ולאסקרי איטלקיים לערוק. חיל המצב בדאנגילה נסוג ממנה לבארדר גיאורגיס ווינגייט הורה על תקיפת חילות המצב הנותרים והשמדתם תוך שימוש בטקטיקות של לוחמת גרילה כדי להטעות את האיטלקים באשר לאיום הנשקף להם.

בין 27 בפברואר ל-3 במרץ הטריד כוח גדעון את המבצרים האיטלקיים בבורה, השתמש ברמקולים לצורכי תעמולה והונאה וגרם למגינים להאמין שהם ניצבים בפני כוח משמעותי, במקום מול 450 איש, מה שהוביל לעריקות נרחבות. ב-4 במרץ, מחשש שהדרך לדברה מרקוס נמצאת תחת איום, נסוג מפקד הכוח האיטלקי, קולונל נטאלה, לדמבאצ'ה, שעל הכביש לדברה מרקוס. כשגדוד הגבול בעקבותיהם, נתקלו האיטלקים הנסוגים בגדוד האתיופי ה-2 ממערב לדמבאצ'ה. בקרב איבדו האיטלקים 400 נפגעים, 2,000 שבויים, ארבעה תותחים, מספר כלי רכב ואספקה. הגדוד האתיופי איבד כ-100 איש ומספר גדול של בהמות משא, וכוחו ירד לזה של פלוגה. הקצה המערבי של הכביש לגוג'ם שוחרר, וסלאסי נכנס לבורה ב-14 במרץ. המבצרים בהם החזיקו האיטלקים בדברה מרקוס הפכו למאחז האיטלי המערבי ביותר, ווינגייט הטיל עליהם מצור באמצעות גדוד הגבול, כאשר היחידות האחרות של כוח גדעון נשלחו לעבר הנילוס הכחול.

ראס האילו הופיע עם כמה אלפי תומכים והצטרף לאיטלקים בדברה מרקוס, כאשר באותו הזמן הבין נאסי כי הדיווחים באשר לגודלו של כוח גדעון היו מוגזמים. קולונל נטאלה הודח והוחלף בקולונל מראבנטאנו. נאסי הכריז כי בורה תיכבש מחדש תוך זמן קצר, כבש את מבצר עמנואל ותקף את הכוח הבריטי בבארדר גיאורגיס. בפני וינגייט עמדו הברירות של נסיגה לעבר בורה או של התקפה מול כוח איטלקי עדיף, והוא החליט לתקוף. התקפות גרילה בוצעו לאחר רדת החשיכה לאחר הכנה קפדנית ותוך הפגנת תעוזה ומשמעת מצד החיילים הסודאנים. באמצע הלילה זחלו חבורות קטנות של כ-50 איש כל אחת והגיעו סמוך מאוד לעמדות האיטלקיות, ואז תקפו אותן באמצעות כידונים ורימוני יד. בתחילת אפריל נסוגו המגינים האיטלקיים אל רצועת ההגנה הפנימית של דברה מרקוס. דוכס אאוסטה, המפקד האיטלקי במזרח אפריקה, הורה על נסיגה ב-4 באפריל, וכ-12,000 איש (כולל כ-4,000 נשים) החלו במסע של כ-320 ק"מ לעבר ספרטאק ומשם לדסי (Dessie). ההתקפה על בארדר גיאורגיס, בפיקודו של קולונל אדריאנו טורלי, עם חמישה גדודים שנעזרו בארטילריה, נכשלה גם היא. סלאסי נכנס לדברה מרקוס ב-6 באפריל, ביום בו נכבשה אדיס אבבה מדרום. ההצלחה הבריטית בקרבות באריתריאה, סומליה האיטלקית ודרום אתיופיה שינתה לחלוטין את המצב האסטרטגי, והמדיניות הבריטית העדכנית הייתה להמליך מחדש את סלאסי כקיסר אתיופיה, ולגייס את הפוטנציאל הצבאי האתיופי לסיוע בחיסול חילות המצב האיטלקיים ששרדו.

וינגייט הורה לכוחות הלא-סדירים של בילאי זלקה, בסיוע מחלקה מהגדוד האתיופי בפיקודם של מייג'ור וילפרד ד'סיגר (Wilfred Thesiger) וקפטן פולי, לחסום את דרך הנסיגה מדברה מרקוס ולמנוע מהאיטקים לחצות את הגשר שמעל הנילוס הכחול. ככל הנראה היה זלקה בקשר עם האילו, הורה לכוחותיו שלא לפעול והאיטלקים הצליחו לחצות את הנהר לכיוון אדיס דרה. שלוש מחלקות מגדוד הגבול ואחת מהגדוד האתיופי המשיכו במרדף, זאת על אף שהתחמושת והאספקה שלהם כמעט אזלה. בסוף אפריל הגיעו שני מרכזי מבצעים כדי להדריך ולכוון את פעולותיהם של הפטריוטים, והפיקוד עליהם הועבר למייג'ור נוט מכוח 101. האוכלוסייה המקומית נותרה חסרת רצון להשתתף, אך באמצעות שימוש בערמה ובהונאה הצליחו הכוחות הבריטיים הרודפים למנוע מהאיטלקים להתארגן כראוי, ותפסו את המתלול שלפני אדיס דרה.

התקפת נגד איטלקית נהדפה, ופשיטת נגד שביצעו הבריטים עודדה את האוכלוסייה המקומית לסייע ולתרום מזון. ב-15 במאי הגיע וינגייט מאדיס אבבה, כשבאותו הלילה החלו האיטלקים לסגת לעבר אגיבר וכביש דברה טבור-גונדר. וינגייט התעלם מהוראות שניתנו לו לעצור ושלח חלק מכוחו כדי לנתק את נתיב נסיגתם של האיטלקים, בשעה שהכוח העיקרי, בסיוע 300 פטריוטים, המשיך במרדף. ב-19 במאי דרש וינגייט את כניעתו של קולונל מראבנטאנו, אשר סירב בתחילה, וביקש להיוועץ באלחוט עם המפקדה הראשית. מתקפת נגד איטלקית נכשלה, ווינגייט טען שכוחותיו עודדים לעזוב ובשטח ישארו רק הכוחות הפטריוטיים. ההונאה פעלה ומראבנטאנו נכנע עם 1,100 חיילים איטלקיים וכ-7,000 חיילים אתיופיים.

כוח גדעון קיבל פקודות חדשות לנתק דרכים על פני שטח נרחב במטרה למנוע מהאיטלקים באמבה אלגי, גונדר, דסי וג'ימה לאחד את כוחותיהם. שני מרכזי מבצעים נשלחו אל בגמדיר (Begemdir), מזרחית לאגם טאנה, כדי לנתק את הכביש הראשי שעבר דרך דברה טאבור. המרכזים הצליחו לארגן מספר מארבים, גייסו פטריוטים רבים וריתקו את האיטלקים בתוך ביצוריהם. בסוף אפריל הדפה פלוגה שהשתייכה לגדוד הגבול מתקפה על בארדר גיאורגיס, ותוך זמן קצר נסוגו האיטלקים לאורך צידו המזרחי של אגם טאנה. חלק מגדוד הגבול נותר במקום כדי להשגיח על ראס האילו ואז הצטרף לסילאסי בדרכו לאדיס אבבה, שם הצטרף לחטיבה הדרום-אפריקאית ה-1 במסעה לאסמרה. מה שנותר מהגדוד נע צפונה מדברה מרקוס אל אגם טאנה (במהלכו חצו החיילים, שהיו מצוידים במדי קיץ, מעבר הרים בגובה 4,000 מטרים במהלך סופת שלג), הגיעו למוטה ותוך הסתייעות בהונאה גרמו לגדוד האיטלקי האחרון בגוג'ם להיכנע. ב-5 במאי העביר פלאט את הפיקוד על כוח גדעון ופעולות הפטריוטים שמעבר לעיקול הנילוס הכחול לידי אנדרו קנינגהם, מפקד החזית הדרומית שפלשה לאתיופיה מכיוון סומלילנד האיטלקית.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיאו, שירתו בכוח גדעון 50 קצינים ו-20 מש"קים בריטים, 800 חיילים סודנים מאומנים ו-800 חיילים אתיופים מאומנים חלקית, מעט מרגמות, אך ללא ארטילריה או סיוע אווירי, למעט גיחות הפצצה אקראיות. הכוח פעל בשטח קשה, בקציהו של קו אספקה ארוך ושברירי, בו מתו כ-15,000 גמלים אשר שימשו לתובלה. בעזרת הפטריוטים האתיופים הצליח כוח גדעון לעקור בתוך שישה שבועות את הכוחות האיטלקיים בפיקודו של נאסי ממחוז גוג'ם, לקחת בשבי 1,100 חיילים איטלקיים ו-14,500 חיילים אתיופיים שבשירותם, וללכוד תריסר תותחים ומספר גדול של מקלעים, רובים ותחמושת, ויותר מ-250 בהמות משא.

פירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח גדעון פורק ב-1 ביוני 1941, וינגייט הורד בחזרה לדרגת מייג'ור ושב למצריים, ועמו חיילים רבים שהשתייכו ליחידה והצטרפו מאוחר יותר לקבוצת המדבר ארוכת הטווח של המחנה השמיני. בקשותיו של וינגייט להעניק עיטורים לאנשיו זכו להתעלמות מצד הפיקוד, כמו גם נסיונותיו להשיג להם תשלום פיגורים. וינגייט כתב דו"ח ב-18 ביוני, אותו שלח לוויוול, ובו תיאר את הישגי המערכה ואת השקפותיו לגבי פעולות עתידיות במתכונת דומה.