כוננות כחול לבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כוננות כחול לבן הייתה שם קוד להיערכות של צה"ל בחודשים מאי - אוגוסט 1973, כמה חודשים קודם לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, שכללה את העלאת הכוננות ביחידות צה"ל והיערכות למלחמה בין ישראל לבין מצרים וסוריה. במסגרת הכוננות נקבעו מטרות המלחמה וגובשו תרחישי פעולה עבור כוחות צה"ל, אם אכן תהיה מתקפה מצרית-סורית על ישראל.

הרקע לכוננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 הלכה והתפתחה ההכרה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל שבמצרים קיים רצון לחדש את הלחימה, שהסתיימה עם תום מלחמת ההתשה, באוגוסט 1970. במקביל התפתחה הקונספציה של אמ"ן לפיה אין למצרים יכולת לעשות זאת. במהלך אפריל 1973 הצטברו התרעות על כוונה של מצרים לפתוח במלחמה באמצע מאי. ב-18 באפריל התקיימה ישיבה סודית בביתה של ראש הממשלה, בה נועדו ראשי המנגנון הביטחוני המצומצם "המטבח של גולדה", באפשרות של מתקפה שעתידה על פי הדיווחים להיות ב-19 במאי.

ראש אמ"ן אלי זעירא העריך, כי מצרים לא תצא למלחמה, זעירא סבר כי מצרים מעריכה עדיין כי אין ביכולתה לנצח את ישראל ולכבוש את סיני. זאת מפני שלא מילאה את תנאי הסף שלה עצמה למוכנות למלחמה, כמו גם כי סוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים שהרי גישה זו מעוגנת בקונספציה הבסיסית של אמ"ן.

אולם, שאר אנשי הקבינט וביניהם ראש "המוסד" צבי זמיר, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ושר הביטחון משה דיין, האמינו כי יש באפשרות זו ממש והחליטו לבצע כמה צעדים שיסייעו למוכנות צה"ל במידה ובאמת הערבים יחליטו לתקוף. הרמטכ"ל התייחס לכך גם בפומבי, באומרו: "אינני חושב שזה יהיה הגיוני למצרים לפתוח במלחמה. אני חושב שהסיכונים למצרים גדולים, אבל אנחנו צריכים להיות נכונים לבלתי הגיוני. זו אפשרות קיימת והיא מחייבת אותנו להכנה ולכוננות רציניים"[1]

בעקבות ההערכה כי תיתכן מלחמה בקיץ 1973, אישר שר הביטחון לרמטכ"ל, ב-17 במאי, להוציא אל הפועל את תוכניתו להעלאת הכוננות ולשיפור המוכנות של צה"ל למלחמה - כוננות "כחול לבן".

כוננות "כחול לבן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת כוננות "כחול לבן", בחודשים מאי - אוגוסט 1973, העלה צה"ל את רמת הכוננות שלו, על ידי מספר דרכים:

  • הקמת יחידות חדשות, ובהן שלד לאוגדת המילואים אוגדה 210 של דן לנר ובנוסף יחידות גישור חדשות שהחלו להצטייד בהמצאה החדשה של צה"ל: גשר הגלילים.
  • קידום מחסני החירום של יחידות המילואים קרוב יותר לגבול, כדי שמילואים יצטיידו קרוב לקו האש והנסיעה אליו וממנו תהיה קצרה (בקו זה גם היו מוסכים, דלק, בונקרים וכו').
  • רענון נוהלי הקרב בכל יחידות צה"ל ותרגול הדיפה של צבאות פולשים.
  • רענון וגיבוש של תוכניות מבצעיות להתמודדות עם פלישת 2 צבאות בו זמנית.
  • עריכת עבודת מטה להגדרת מטרות המלחמה הבאה על פי העקרונות האסטרטגיים הבסיסיים של ישראל: "למנוע כל הישג צבאי מהאויב, להנחיל מפלה צבאית והשמדת כוחות, ולזכות ביתרונות צבאיים, הן ביחסי כוחות לכמה שנים והן בקווי הפסקת אש חדשים"[2].

התוכניות המבצעיות של כוחות היבשה צה"ל כללו תוכניות למגננה ותוכניות להתקפה:

  • "שובך יונים", שבתכנונה הוחל ב-1970, הייתה תוכנית מגננה שנועדה לתת מענה ראשוני לכל פעילות של מצרים בקו, ובכלל זה פתיחה באש לאורך התעלה, ניסיונות לתפוס מאחזים לאורך התעלה ופעילות קומנדו בסיני. מימוש התוכנית הוטל על אוגדה 252 - האוגדה הסדירה שפעלה בסיני, ללא הסתמכות על כוחות מילואים. ביצוע סביר של התוכנית דרש התרעה של 24 שעות, וביצוע מלא - 48 שעות.
  • "סלע" - תוכנית מגננה רחבה יותר, שבתכנונה הוחל כבר ב-1968, והתבססה לא רק על כוחות סדירים, אלא גם על גיוס מילואים נרחב, בעקבות קבלת התרעה נאותה על מלחמה קרבה. תוכנית זו כללה, בנוסף לאוגדה 252 הסדירה, גם שתי אוגדות מילואים: אוגדה 143 ואוגדה 162. היערכות לתוכנית דרשה 36 שעות בחזית הצפון וחמישה ימים בחזית הדרום.
  • "צפניה" - תוכנית התקפית להשתלטות על שטחים מצריים בצפון-מערב התעלה והשמדת הכוחות המצריים שם.
  • "בן חיל" - תוכנית התקפית לכיבוש כל האזור שמקנטרה עד פורט פואד ופורט סעיד שבצפון התעלה.
  • "חתול המדבר" - תוכנית התקיפה העיקרית של צה"ל, שכללה צליחת התעלה על ידי שלוש האוגדות של פיקוד הדרום, וכיבוש רצועה לכל אורך הגדה המערבית של תעלת סואץ.

חיל האוויר רענן אף הוא את תוכניותיו, שכללו:

  • "מבצע תגר" - תקיפת מערך טילי קרקע-אוויר המצרי לאורך התעלה.
  • "דוגמן" - תקיפת מערך טילי קרקע-אוויר הסורי ברמת הגולן.
  • "נגיחה" - תקיפת שדות התעופה במצרים ובסוריה. תקיפה זו אמורה הייתה להיות קשה במידה ניכרת מזו של מבצע מוקד בתחילת מלחמת ששת הימים, משום שבמצרים ובסוריה הופקו לקחים מתוצאות מבצע מוקד. גם הצורך בה נראה פחות חיוני.
  • "שריטה" - תוכנית למצב שבו חיל האוויר נדרש לסייע בבלימת כוחות היבשה של האויב קודם להשמדת מערך טילי קרקע-אוויר (אם כי הנחת העבודה העיקרית הייתה שבשעות הראשונות למלחמה יהיה חיל האוויר פנוי להשמדת הטילים, ובבלימת המתקפה היבשתית יעסקו כוחות היבשה).

בנוסף, במהלך הכוננות השלים חיל האוויר את הצטיידותו למלחמה, ובין השאר הצטייד בטילים ובפצצות נוספים, והכשיר מטוסים שנמצאו בעבודות תחזוקה יסודיות.

במסגרת הדיונים באופי המלחמה נשקלו האפשרויות של מלחמת מנע ושל מכה מקדימה, והוחלט, על דעת הדרג המדיני והמטכ"ל, שמשיקולים מדיניים ישראל אינה יכולה לפתוח במלחמת מנע, אך תיתכן אפשרות של מכה מקדימה באמצעות תקיפה אווירית.

באוגוסט הופעלו "האמצעים המיוחדים" - אמצעי איסוף מודיעין אותות של צה"ל שהותקנו במצרים, ויוחסה להם יכולת לספק מידע אמין על כוונת המצרים לצאת למלחמה.

ב-12 באוגוסט הוחלט, בדיון בלשכת סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, להוריד את הכוננות בצה"ל לרמתה הרגילה.

בעקבות הכוננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על השפעת הכוננות על צה"ל עמד החוקר אורי בר-יוסף:

כוננות "כחול לבן" הייתה ההזדמנות האחרונה שניתנה לצה"ל להשלים את עבודת המטה שלו לקראת המלחמה הבאה. הרושם הוא כי התקופה נוצלה היטב וכי במהלכה נעשתה עבודת מטה רצינית. יעדי המלחמה הוגדרו, אף כי במעורפל, ותוכניות המלחמה עודכנו ופורטו. אבל מכל אלה לא ייוותר דבר, כמעט, ביום הכיפורים עצמו. תוכניות המלחמה נשענו על קבלת התרעה בת 48 שעות לפחות קודם שתיפתח האש, ומשזו לא הגיעה במועדה השתנו הנסיבות בצורה קיצונית וכל התכנונים המוקדמים קרסו.

אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, עמ' 189

בדיעבד, יש התולים בכוננות זו את ההפתעה של צה"ל בעת פתיחת מלחמת יום הכיפורים, בשל השאננות וההתעלמות מהסימנים המקדימים של המלחמה, שבאה בעקבות אי התממשותה של ההתרעה למלחמה בעת כוננות "כחול לבן". אורי בר-יוסף התייחס לכך:

לעובדה שמלחמה לא פרצה במאי היה אפקט קטלני על הערכת המודיעין הישראלית בסוף הקיץ. סינדרום "זאב זאב", המוכר כאחד המקורות העיקריים לכישלונות מודיעין במתן התרעה על מתקפת פתע ממשמשת ובאה, ילבש, בשל אירועי "כחול לבן", ממדים חריגים בהשפעתם כאשר תעלה שוב, מסוף ספטמבר, השאלה בדבר כוונות המלחמה של מצרים וסוריה.

אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, עמ' 196

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הארץ, 20 באפריל 1973
  2. ^ הציטוט מופיע בספרו של אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, עמ' 187