כיבוש גאליה אקוויטניה במלחמת גאליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כיבוש גאליה אקוויטניה
מלחמה: מלחמת גאליה
תאריך התחלה: 56 לפנה"ס
קרב לפני: קרב מפרץ קיברון
קרב אחרי: כיבוש שטחי האונלים
מקום: גאליה אקוויטניה, כיום אקיטן, צרפת
תוצאה: ניצחון רומאי
שינויים בטריטוריות: גאליה אקוויטניה נכבשה על ידי רומא
הצדדים הלוחמים

שבטים גאלים

מפקדים

ללא פיקוד מרכזי

כוחות

הלגיון השביעי קלאודיה מתוגבר בשתי קוהורטות (כ-5,000 חיילים) וכן מספר לא ידוע של פרשים

לא ידוע

אבדות

לא ידוע

לא ידוע

מפת המערכה

כיבוש גאליה אקוויטניה היה חלק חשוב מכיבושה של גאליה בעת מלחמת גאליה. יוליוס קיסר פתח במלחמה זו במטרה לזכות בתהילה אישית וכדי להעשיר את קופתו. קיסר ניצל הזדמנויות שנקרו בדרכו כדי להעמיק עוד ועוד לתוך גאליה ובשנת 56 פתח במספר מבצעים להכנעת החלקים שטרם באו תחת חסותו. קיסר עם מחצית הצבא פנה נגד הוונטים, טיטוס לאביינוס נשלח בראש שלושה לגיונות נגד שבטי נורמנדיה ואילו קראסוס נשלח לכבוש את גאליה אקוויטניה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד צבא הפלישה הרומאי היה פובליוס קראסוס, בנו של בן בריתו הפוליטי של יוליוס קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס. קראסוס הצעיר הוכיח את עצמו עוד בראשית המלחמה כשפעולתו הנבונה הביאה את הניצחון לרומאים בקרב ביבראקטה, שבו שירת בדרגת מפקד חיל הפרשים. בהמשך, קודם לדרגת לגאטוס ותחת דרגה זו קיבל תחת פיקודו לגיון ונשלח בראשו לעבר ברטאן בשנת 57. בשנת הלגיון שהיה תחת פיקודו תוגבר בשתי קוהורטות נוספות וכן בחיל פרשים ורגלים קלים ובראש הצבא הזה נשלח לכבוש את גאליה אקווטניה.

גבולה הדרומי של גאליה אקוויטניה נקבע על ידי הרי הפירנאים, גבולה המערבי עבר בחוף האוקיינוס האטלנטי ונהר הגארון היווה את הגבול הצפוני והמזרחי. באותה תקופה התגוררו בגאליה אקווטניה 14 שבטים גאלים שונים.

כוחות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50-65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.

בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[1] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[2] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[3]

גאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה מעטה. מרבית השבטים הגאלים היו דרי יבשה ולא החזיקו צי צבאי. הוונטים, שישבו באזור חצי האי ברטאן, היו יוצאי דופן מבחינה זו והחזיקו צי פעיל.

הלוחמים הגאלים היו בדרך כלל לא מוגנים בשריון גוף ורק האריסטוקרטים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.[4] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי מעץ, שהיה חיוני גם לצורת הלוחמה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,[5] שהיו גדולות בהרבה מגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.

הפרשים הגאלים היו מורכבים בעיקר מבני האצולה העשירה ולכן חמושים טוב יותר. סביר להניח שרובם חבשו קסדות ורבים עטו על גופם שריון.[6] בנוסף לשריון הגוף, השתמשו במגן, לרוב עגול או מאורך. הפרשים נלחמו בדומה לרגלים בחרבות כבדות, אך השתמשו גם בחניתות.

המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאו של קראסוס נתקל בקשיים כבר בתחילת המערכה. שבט הסוטיאטים (Sotiates) טמנו מארב לצבאו. בהתחלה תקפו את שדרת צבאו עם חיל הפרשים החזק שלהם, אך נסוגו וכשהרומאים יצאו למרדף, נתקלו לפתע במספר גדול של לוחמים גאלים רגלים שארבו להם בצד הדרך. למרות ההפתעה, הצליח קראסוס להשתלט על המצב ובעזרת חימושו העדיף של צבאו, הצליח להתגבר על הגאלים. כתוצאה מתבוסתם, נפתחה הדרך לאופידום העיקרי שלהם. קראסוס לא התמהה והטיל עליו מצור.

במהלך המצור הורה קראסוס לבנות סוללה סביב האופידום ולהרכיב אילי ניגוח מחופות בגג חזק מעץ (vineae) כדי לתקוף את העיר. הגאלים יצאו לגיחה בניסיון להשמיד את מכונות המצור הרומאיות ואף ניסו למוטט את הסוללה, אך כשכשלו בכך פתחו במשא ומתן וביקשו תנאי כניעה נוחים.

לאחר כיבוש האופידום, המשיך קראסוס לתוך גאליה אקוויטניה. האקוויטנים ניסו להתאגד בברית צבאית כדי לנסות להתנגד באופן משותף לפולש הרומאי. מאמציהם הגיעו אפילו עד תומכיו של קווינטוס סרטוריוס (Quintus Sertorius) שמרד בשלטון הרומאי בספרד כ-20 שנים לפני מלחמת גאליה. אנשים אלה נחשבו לבעלי ניסיון צבאי רב ומונו לעמוד בראש הצבא הגאלי.

הגאלים התגוננו באופן תקיף. התקפותיהם על קבוצות מבודדות של חיילים רומאים שהיו יוצאים לאסוף אספקה קטעו למעשה את שרשרת האספקה של קראסוס. הוא מצדו לא יכול היה לפצל את צבאו ולהפריש כוחות גדולים יותר למען איסוף האספקה בגלל מספר החיילים הקטן שהיה עמו. כדי להתמודד עם המצב החליט להכריע את הגאלים בקרב כי חשש שהתקפותיהם ידללו את כוחותיו ובכך יעלם הסיכוי לניצחון צבאי.

קראסוס ערך את כוחותיו לפני המחנה הגאלי, אך אלה סירבו לצאת לקראתו. הגאלים העדיפו להמשיך בטקטיקת הגרילה שעבדה היטב עד כה. משראה שהגאלים לא מתכוונים לצאת לקראתו, החליט קראסוס לתקוף את המחנה הגאלי המבוצר. סיור גילה לו את הנקודה החלשה בשער המחנה הגאלי, בצדו הרחוק מהכוח הרומאי. קראסוס שלח 4 קוהורטות לעבר השער והוא עם שאר הצבא המשיך לתקוף בחזית.

כוח האיגוף הרומי הצליח לכבוש את השער והודיעו על הצלחתם לקראסוס בצעקות ובו זמנית תקף קראסוס בכל כוחו את חזית המחנה. הגאלים שהיו מוקפים מכל הצדדים נסוגו לכל עבר, אך רבים נהרגו. הניצחון בקרב פירק את הקואליציה האקוויטנית וכמעט כולם נכנעו לרומאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus. Yale university press, 2006 pp. 233 - 243
  • Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. ‏Osprey Publishing, 2000
  • P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
  • Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
  • Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
  2. ^ Nic Fields, p. 11
  3. ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
  4. ^ Kate Gilliver p. 24
  5. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
  6. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 24