כיבוש המדינות הבלטיות (1941)
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 ביוני 1941 – 9 ביולי 1941 (18 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | המדינות הבלטיות | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
המבצע הבלטי, הידוע גם כמבצע ההגנה בליטא ובלטביה, כלל את פעולות הצבא האדום מ-22 ביוני עד 9 ביולי 1941 שבוצעו בשטחי ליטא, לטביה ואסטוניה הכבושים בתגובה למתקפה שפתח צבא גרמניה.
חלקי המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבצע כלל שלוש פעולות קטנות יותר
- קרבות הגנה על הגבול (22–24 ביוני 1941)
- קרב ראסייניאי הידוע גם בתור התקפת הנגד בקובנה
- מתקפת הנגד בשיאוליאי (24–27 ביוני 1941)
- הגנה על בסיס הצי הנקו (22 ביוני עד 2 בדצמבר 1941)
סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארמייה ה-8 (בפיקודו של פיוטר סובניקוב)
- קורפוס הרובאים ה-10
- דיוויזיית הרובאים ה-10
- דיוויזיית הרובאים ה-48
- דיוויזיית הרובאים ה-90
- קורפוס הרובאים ה-11
- דיוויזיית הרובאים ה-11
- דיוויזיית הרובאים ה-125
- הקורפוס הממוכן ה-12
- דיוויזיית הטנקים ה-23
- דיוויזיית הטנקים ה-28
- הדיוויזיה הממונעת ה-202
- חטיבת ארטילריה נגד טנקים ה-9
- קורפוס הרובאים ה-10
- הארמייה ה-11 (בפיקודו של וסילי מורוזוב)
- קורפוס הרובאים ה-16
- דיוויזיית הרובאים ה-5
- דיוויזיית הרובאים ה-33
- דיוויזיית הרובאים ה-188
- קורפוס הרובאים ה-29
- דיוויזיית הרובאים ה-179
- דיוויזיית הרובאים ה-184
- הקורפוס הממוכן ה-3
- דיוויזיית הטנקים ה-2
- דיוויזיית הטנקים ה-5
- הדיוויזיה הממונעת ה-84
- דיוויזיית הרובאים ה-23
- דיוויזיית הרובאים ה-126
- דיוויזיית הרובאים ה-128
- קורפוס הרובאים ה-16
- הארמייה ה-27 (בפיקודו של ניקולאי ברזארין)
- קורפוס הרובאים ה-22
- דיוויזיית הרובאים ה-180
- דיוויזיית הרובאים ה-182
- קורפוס הרובאים ה-24
- דיוויזיית הרובאים ה-181
- דיוויזיית הרובאים ה-183
- קורפוס הרובאים ה-22
- דיוויזיית הרובאים ה-16
- דיוויזיית הרובאים ה-67
- חטיבת רובאים נפרדת ה-3
- קורפוס הרובאים ה-65
- דיוויזיית הרובאים ה-11
- דיוויזיית הרובאים ה-16
- הקורפוס המוטס ה-5 (החטיבות המוטסות 2, 10 ו-201)
- חיל האוויר החזית הצפון-מערבית (בפיקודו של LP איונוב) [1]
- חטיבות תעופה מעורבות 4, 6, 7, 8 ו-57
- חטיבת ארטילריה נגד טנקים 10
- חטיבות הגנה אווירית 10, 12 ו-14
- רגימנטים ארטילריים 110, 402 ו-429
- יחידות ויחידות משנה של חיילי תמיכה
- קורפוס המפציצים לטווח ארוך ה-1 של עתודת הפיקוד העליון
ורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצת ארמיות צפון (וילהלם פון לב):
השתלשלות הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר ביומה הראשון של המלחמה, ב-22 ביוני 1941, הצליחו הכוחות הגרמניים לפרוץ את הגנות החזית הצפון-מערבית. היחידות העיקריות של הצבא האדום במהלך המבצע היו החזית הצפון-מערבית והצי הבלטי, כאשר כוחות היבשה העיקריים כללו את הארמיות ה-8, ה-11 ומאוחר יותר גם הארמייה ה-27.
המבצע נערך לאחר שכוחות המחוז הצבאי המיוחד הבלטי הוזעקו בבוקר ה-22 ביוני 1941 בעקבות התקפת פתע, קבוצת ארמיות צפון אשר כללה את הארמיות ה-18, ה-16 וקבוצת הפאנצר הרביעית. ומרכיבים של קבוצת הפאנצר השלישית, אשר נתמכו על ידי צי האוויר ה-1. [2]
ב-22 ביוני הוצבה הארמייה ה-8 הסובייטית בצפון ליטא מול הארמייה ה-18 הגרמנית. הארמייה ה-11 הסובייטית הגנה על שאר גבול ליטא עם פרוסיה המזרחית וביקשה להכיל את התקפות הארמייה הגרמנית ה-16 וקבוצת הפאנצר ה-4.
בעוד הארמייה ה-8 הסובייטית נסוגה לאורך כיוון ילגבה – ריגה – טרטו – נארווה – פסקוב, הארמייה ה-11 הסובייטית ביקשה להחזיק בתחילה את גזרת קובנה – וילנה של החזית, אך נאלצה לסגת לכיוון דאוגבפילס – פסקוב – נובגורוד. נסיגות אלו, על אף שהיו יקרות באובדן כוח אדם וציוד, מנעו כיתור גדול שחוו החזיתות הדרומיות, והצליחו לעכב את קבוצת הארמיות צפון במידה מספקת כדי לאפשר זמן להתכונן להגנת לנינגרד.
המבצע לא היה נסיגה אחת מתמשכת, אלא היה נקודתי עם התקפות נגד קצרות מועד ומתקפות נגד. [3]
שלב ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"התקיפה מתחילה ב-3:05 לפנות בוקר לאחר מטח אש קצר אך כבד על פני החזית. הסובייטים מופתעים לחלוטין ומגלים בתחילה התנגדות מועטה. […] יחידות החי"ר הרוסיות נסוגות לכל עבר. הם גילו הגנה עיקשת רק בבונקרים הבטון ברחובות ורק לעיתים רחוקות חושבים על כניעה."
צי האוויר ה-1 בפיקודו של גנרל-אוברסט אלפרד קלר תמך במתקפה של קבוצת ארמיות צפון עם 450 מטוסים, מתוכם 271 מטוסי קרב ו-203 מטוסי תקיפה. ההתקפה של הארמייה ה-18 נגד הארמייה ה-8 הסובייטית הצליחה מיד. התקיפה הגרמנית העיקרית פגעה באגף השמאלי של הארמייה ה-8, בתפר שבין דיוויזיית הרובאים ה-90 ל-125, בעוד שהאגף הימני נופץ על ידי הקורפוסים הגרמנים ה-26 וה-1 וכותר. באגף השמאלי תפסה דיוויזיית הרגלים ה-61 את הגשר מעל הממל והתקדמה לעבר גרסדן, בעוד שדיוויזיית הרגלים ה-291 התקדמה בלגונה הקורונית דרך קליפדה לקרוטינגן. דיוויזיית הרובאים ה-90 הסובייטית החלה לסגת לצפון-מזרח לכיוון שאולן, ואילו דיוויזיית הרובאים ה-125, לאחר לחימה עיקשת בגבול עם הקורפוס הממונע ה-41 נאלצה לסגת. קרבות נערכו סביב פולנגן, ההגנות של דיוויזיית הרובאים ה-10 הסובייטית נפרצו והיא נאלצה לסגת צפונה.
הקורפוס הממונע ה-56 היה באזור מזרחית לרגניט עד האסלברג כיחידה המובילה להתקפה מעבר לממל. דיוויזיית הפאנצר ה-8 (אריך ברנדנברגר), מכוסה משמאל על ידי דיוויזיית הרגלים ה-290, כבשה את יורבורג, והדיוויזיה הממונעת ה-3 התקדמה אחריה לדוביסה, שם הוקם ראש גשר באריוגלה אחר הצהריים. הקורפוס הממונע ה-56 הגיע לאזור Ukmerge ב-24 ביוני. הארמייה ה-16 הגרמנית השאירה את הקורפוס ה-2 (ולטר פון ברוקדורף-אהלפלדט) דרומית לשלוסברג ותקפה מעבר לגבול ליטא. דיוויזיית הרגלים ה-121 תקפה באזור וירבאלן ומצאה עצמה מעורבת במהירות בלחימה מבית לבית בקיבארטן. הקורפוס ה-38 תקף עם דיוויזיות הרגלים ה-122 וה-123 ליד נוישטאדט ומצפון-מערב לסינטאוטאי יחד עם הקורפוס ה-6 (דיוויזיות החי"ר ה-6 וה-26) והשיגו פריצת דרך בין מריאמפול לקלוואריה. ביומן של קבוצת ארמיות צפון צוין כי ההתנגדות הסובייטית בגבול הייתה נמוכה מאוד, האויב נסוג במהירות וכל מעברי הנהר החשובים אובטחו בבטחה.
באגף הימני של קבוצת ארמיות צפון, בעקבות קבוצת ארמיות מרכז, חיפשו חיילי קבוצת הפאנצר השלישית לאבטח גשרים חשובים על פני הממל. לאחר כיבוש הגשר השני מעל הממל מדרום לאליטוס, נעצרה ההתקדמות על ידי הארמייה ה-11 הסובייטית (וסילי מורוסוב). חלקים מדיוויזיות הרובאים ה-128 וה-184 והדיוויזיה המשוריינת הסובייטית גילו התנגדות חזקה בגדה המזרחית של הממל.
בערב ה-22 ביוני, דיוויזיית הפאנצר ה-7 (הנס פון פונק) נקלעה לקרב טנקים גדול מזרחית לאוליטה. מפקד הדיוויזיה הסובייטית, קולונל פ. פדורוב, הצליח להכניס לתגבור את הארטילריה של רגימנט הרובאים הממונע ה-5 וגדוד 2 של רגימנט השריון ה-9, אך נהדף לאחור. דיוויזיית השריון ה-5 של הקורפוס הממוכן השלישי נסוגה חזרה באי-סדר. 70 טנקים סובייטים ו-20 מטוסים (בשדות התעופה) הושמדו בקרב זה, הקורפוס הממונע ה-39 הגרמני טען שהוא איבד 11 טנקים. חלקים מהקבוצה הלוחמת הסובייטית (3 טנקים, 12 משוריינים ו-40 משאיות) נדחקו לחזית המערבית השכנה. בקטע זה ספגו הכוחות הסובייטים אבדות קשות, והתקדמות נוספת של הקורפוס הגרמני ה-39. לא ניתן היה לעצור את הקורפוס הממונע (אגף ימין של קבוצת הפאנצר השלישית) שהתקדם לעבר וילנה.
נוצר אפוא פער חזיתי גדול בין החזית הצפון-מערבית והמערבית בגזרת הארמייה ה-11 הסובייטית, שהצבא האדום לא הצליח עוד לסגור. מרבית הארמייה ה-11 נלכדה בנוסף בין המלקחיים של קבוצות הפאנצר 3 ו-4. הכוחות העיקריים של ארמייה 8, לעומת זאת, נסוגו שלמים יחסית מחזית השריון של האויב צפונה. אספקת התחמושת והדלק נותרה מנותקת כמעט לחלוטין. המצב דרש פעולה נחרצת כדי לעצור את פריצת הדרך הגרמנית. בערב 22 ביוני קיבל גנרל קוזנצוב צו מס' 3 מהסטבקה: "החזיקו את חופי הים הבלטי, נדרש תזמון של התקפת נגד חזקה מאזור קובנה נגד האגף של קבוצת האויב בסובלקי, בשיתוף עם האגף הימני של החזית המערבית, יש להחזיר את סובלקי לשליטתכם עד הערב של 24 ביוני." לא ניתן היה לבצע את הנחיית הסטבקה הזו, מאחר שללא עתודות אי אפשר היה למנוע נסיגה נוספת, וודאי שלא להחזרת המצב לקדמותו.
"[אך גם] כיווני ההתקפה של חיל הצבא הגרמני מושכים את חזיתות הדיוויזיות הרחק, כך שלעיתים קרובות נוצרים פערים ברוחב של 100 ק"מ. מהיום הרביעי ללחימה הופיעו טנקי האויב וכוחותיו הממונעים. החיילים שזה עתה הגיעו אלה גילו התנגדות נמרצת לקבוצת הארמיות הגרמני".[4]
קרב ראסייניאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב ראסייניאי
.jpg)
.jpg)
בעוד דיוויזיות הרובאים המובילות של הארמייה ה-8 נסוגו תחת התקפת חיילים גרמנים, הדיוויזיות של הקורפוס הממוכן ה-12 עדיין היו פרושות על פני גזרה של 90 קילומטרים. לפני קבלת הנחיית התקפת הנגד ב-23 ביוני, הורה הגנרל קוזנצוב לקורפוס הממוכן ה-3 (גנרל קורקין עם כ-31,970 איש ו-650 טנקים) לצאת להתקפת נגד בשעה 10:00 נגד הכוח הגרמני שפרץ דרך מאזור טילזיט. שש דיוויזיות של הקורפוס הממונע ה-41 יצאו להתקפת נגד לאורך הגבול. מפקד הארמייה ה-11 ניסה לשקם את המצב באמצעות דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-84 כגיבוי לכוחות שהחזיקו ביאנובה. למרות העליונות בטנקים, הכוחות הסובייטיים היו נתונים בעיקר לחסדי הדומיננטיות של מטוסי האויב. בשלב זה, הדיוויזיה המשוריינת הסובייטית ה-2 התקדמה דרך Kedainiai לכיוון Tauroggen והחלה להפעיל את הכוחות הממונעים של האויב ב-Skaudvilė. מתוך הקורפוס הממוכן ה-12 עד השעה 10:00 ב-23 ביוני, רק דיוויזיית הטנקים ה-28 הגיעה לעמדת המוצא.
לאחר צעדה ארוכה נכנסו הכוחות לקרב בעיקר בקבוצות לא מרוכזות. רק חלקים קטנים של דיוויזיית הטנקים ה-23 הגיעו לשדה הקרב, חלק הארי נשאר מרוכז ביערות שמצפון ללאקובה. כ-56,000 איש ו-300 טנקים נפרסו. גם ארטילריית השדה סיפקה תמיכה לא מספקת לטנקים בגלל מחסור חריף בתחמושת. מטרתן של קבוצות הקרב הגרמניות "ראוס" (חטיבת הפאנצר ה-6) ו"סקנדורף" (רגימנט הפאנצרגרנדיר ה-114) של דיוויזיית הפאנצר ה-6 הייתה לכבוש את העיירה הליטאית Raseiniai ולאחר מכן לעלות על שני גשרי הדרכים ממזרח לעיירה על הדוביסה. שמאלה מהם דיוויזיית הפאנצר ה-1 התקדמה לעבר קלמה ולאחר מכן היא התקדמה לגשר הרכבת Lyduvėnai כדי להגן על האגף הצפוני של דיוויזיית הפאנצר ה-6 (גנרל פרנץ לנדגראף). החלקים הקדמיים של דיוויזיית הפאנצר הסובייטית 28 נתקעו ואיבדו 14 טנקים ו-20 תותחים, ועזבו את שדה הקרב בליל 24 ביוני. דיוויזיית הרובאים ה-48 איבדה את המפקדה שלה ו-70% מאנשיה. המפקד, גנרל מיור בוגדנוב נלכד בשבי. הפיקוד העליון של קבוצת הפאנצר הרביעית דיווח בשעה 18:00 למפקדת קבוצת ארמיות צפון כי התקפות סובייטיות עם טנקים כבדים וחי"ר פוגעים באגף הימני של הקורפוס נממונע ה-41 ומאלצים אותו להיכנס למגננה. הקורפוס הממוכן ה- ודיוויזיית הרובאים ה-125 איבדו עד 40 טנקים ו-30 תותחים ב-Raseiniai ביום הראשון. עם עלות השחר ב-24 ביוני, פרצו קרבות במרץ מחודש. משני הצדדים יחד היו מעורבים כעת בלחימה כ-900 טנקים ו-175,000 חיילים. סגן מפקד גדוד הטנקים ה-55, מיור ב.פ. פופוב, השמיד באש שלו כמה תותחי נ"ט גרמניים. חיילי חטיבת תותחי הנ"ט ה-9 בפיקודו של קולונל פוליאנסקי הצליחו להשמיד 30 טנקים עד הערב של 24 ביוני, אך אז נאלצו לסגת יחד עם הדיוויזיה הממונעת 202. דיוויזיית הטנקים ה-23 עדיין חיפתה על נסיגתו של קורפוס הרובאים ה-10.
אבדות כבדות של חיילים סובייטים במהלך התקפות נגד ומחסור בדלק ותחמושת הביאו לנפילת קובנה ווילנה ב-24 ביוני ושיאוליאי ב-25 ביוני. הדיוויזיות המותשות של הקורפוס הממוכן ה-12 החלו לסגת לאזור הריכוז שהוקצו לאחרונה 15–20 ק"מ צפונית לשיאוליאי ב-26 ביוני. הכוחות הגרמנים הצליחו לכתר את המפקדה באזור בוריסלי. גנרל שסטופאלוב נפצע קשה ונלכד, הרמטכ"ל של הקורפוס פ.ס. לבדב וקולונל פ.י. קליניצ'נקו נהרגו בקרב. גם דיוויזיית הטנקים ה-2 של הקורפוס הממוכן ה-3 נסוגה לאזור שמצפון לשיאוליאי. בקרב נהרגו מפקד הדיוויזיה, גנרל א. סוליאנקין וקציני מטה נוספים. רק 35 טנקים היו עדיין בעלי יכולת לחימה בשתי הדיוויזיות של הקורפוס הממוכן ה-12.
קרב הדווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר קרב הטנקים מדרום-מזרח לשיאוליאי, לא ניתן היה להחזיק עוד את העמדות בחזית הצפון-מערבית, והכוחות הסובייטים נסוגו לצפון-מזרח. המועצה הצבאית של החזית הצפון-מערבית הורתה לכוחות העומדים של הארמיות ה-8 ל-11 לסגת לאורך הנהרות ונטה, שושבה וויליה. בליל 25 ביוני קיבלה הסטבקה החלטה חדשה: קורפוס הרובאים ה-16 בפיקודו של גנרל מ.מ. איבנוב שתקף נגד את הקורפוס הגרמני ה-2 באזור שמצפון למריאמפול קיבל הוראה לאבטח את קובנה, אף על פי שהאירועים חייבו נסיגה לנהר וילייה. בתחילה הצליח הקורפוס בתפקידו, אך עד מהרה נאלץ להחזיר את דיוויזיות הרובאים ה-5 וה-33 לתפקידיהן המקוריים. יחד עם הכוחות הנסוגים, נסוגו מזרחה גם קרוב ל-60,000 פועלי בניין, שהגיעו לאחרונה לתגבר את השטח המבוצר הסמוך לגבול. הרחובות היו עמוסים בהמוני פליטים מעמדות הגבול, התקפות אוויריות גרמניות גרמו לבהלה בעמודים והרסו את התקשורת. בשלושה ימי לחימה איבדה החזית הצפון-מערבית 921 מטוסים, והיו גם אבדות כבדות בארטילריה ובעיקר בטנקים.
בעוד טריזי השריון של הקורפוסים הגרמניים הממונעים ה-41 וה-56 התקדמו בשיאוליאי, אגפי דיוויזיית הטנקים הסובייטית ה-2 כותרו. בליל 25 ביוני הורה הגנרל סובניקוב על נסיגה כללית לקו הגנה חדש באופן מאורגן יחסית: קורפוס הרובאים ה-10 עבר לקו Mazeikiai - Kurtuvenai וקורפוס הרובאים ה-11 לקו קאנלאס-רדווילישקיס. החזית של הארמייה ה-8 הסובייטית נמתחה כעת על פני 110 קילומטרים של חזית: מימין היה פער נוסף של 85 קילומטרים לליבאו, שם דיוויזיית הרובאים ה-67 הגנה, ומשמאל, כתוצאה מהתקדמות קבוצת הפאנצר הרביעית, הפער עם הארמייה ה-11 התרחב מיום ליום מדרום לקובנה, ויחידות מפוזרות של הארמייה ה-11 הסובייטית נסוגו מזרחה. הארמייה ה-11 הסובייטית נקלעה למצב קשה. קומיסר ההגנה העממי דיווח ב-26 ביוני כי המפקדה והמועצה הצבאית של הארמייה ה-11 נתפסו או נהרגו. מצבן של דיוויזיות הרובאים המנותקות 5, 33, 188, 128 לא היה ידוע, ושרידי היחידות שהיו מחוץ לכיתור ניסו להימלט לכיוון הדונה (דאוגבפילס).
קרבות באזור החוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחד עם הקורפוס ה-28, הקורפוס הגרמני ה-2 חצה את הממל ליד קובנה ב-25 ביוני. עד 25 ביוני התפתחה המתקפה הגרמנית בקורלנד באופן הבא: דיוויזיית הרגלים ה-291 (גנרל קורט הרצוג), שפעלה באופן עצמאי על החוף, נלחמה על הנמל החשוב של ליבאו והתקדמה עם חלקים לכיוון וינדאו.
עיקר חיל הרגלים של הארמייה ה-18 המשיך להתקדם לעבר ריגה דרך Jelgava (מיטאו). חלקים מהארמייה ה-8 הסובייטית כבר נצטוו לחזור לגדה הצפונית של הדווינה, לכבוש את קו הביניים אוצ'ה - ושקאי - קרומינש ולאחר מכן לבנות קו הגנה על הדווינה לכיוון ריגה. על מנת לייצב את המצב, חיילי החזית הצפון-מערבית היו אמורים להחזיק בעיקול של דווינה המערבית.
מעבר הדווינה וכיבוש דינאבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקורפוס הממונע ה-41 הגרמני התקדם בינתיים דרך Panevėžys ליקובשטדט והקורפוס הממונע ה-56, שעקף הרחק את יחידות הארמייה ה-16 מימין, המשיך להסתער לעבר דינאבורג. על מנת לחזק את ההגנה על קו דווינה, נמשכו גם הקורפוס המוטס ה-5 והקורפוס הממוכן ה-21 (דיוויזיות השריון ה-42 וה-46) בפיקודו של גנרל דמיטרי לליושנקו מעתודות הסטבקה. הארמייה ה-27 של הגנרל ניקולאי ברזרין נאלצה להתרכז באזור גולבן כדי להבטיח את ההגנה על ה-Dünalinie בין Lievenhof ל-Dünaburg. סגן מפקד החזית הצפון-מערבית, גנרל ס.ד. אקימוב, קיבל פקודות להוביל את הכוחות באזור דינאבורג. אלא שהקורפוס הממוכן ה-21, שהיה אמור להגן כאן, טרם הגיע לגזרה.
.jpg)
בבוקר 26 ביוני הגיעו דיוויזיית הפאנצר ה-8 (גנרל אריך ברנדנברגר) והדיוויזיה הממונעת ה-3 (גנרל קורט יאהן) אל הדווינה, כבשו את דינאבורג ואבטחו ראש גשר על הגדה הימנית של הנהר. הפעולה הושגה גם באמצעות שימוש בכוחות הכפופים של רגימנט ברנדנבורג, כדי לאבטח את גשרי הדווינה החשובים מבחינה מבצעית ליד דינאבורג ב-28 ביוני 1941, כאשר חברי הפלוגה ה-8 חצו את הגשר על משאיות סובייטיות שנתפסו והפתיעו את השומרים, ולאחר מכן החזיקו בתפקיד זה במשך שעתיים נגד התקפות נגד סובייטיות. מפקד הפלוגה, סגן הנס-וולפרם קנאק, נפל בקרב וקודם לאחר מותו לדרגת האופטמן ועוטר בצלב האבירים של צלב הברזל.
בינתיים, מפקדת הסטבקה הקימה חזית הגנה על דווינה המערבית, שתוגברה עם הארמייה ה-27 מעתודת הסטבקה באגף השמאלי של היחידות הנסוגות של הארמייה ה-8.
ב-27 ביוני, יחידות הארמייה ה-8 הסובייטית נסוגו מעבר לדאוגבה בגלל סכנת כיתור. שרידי הארמייה ה-11 (דיוויזיות הרובאים ה-28, ה-188 וה-126) התאספו עד הארגון מחדש באזור אופוצ'קה. רק אחר הצהריים של 27 ביוני הגיע הקורפוס של הגנרל לליושנקו לאזור דינאבורג. דיוויזיית הטנקים ה-42 עסקה בלחימה עם יחידות של דיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-121. שעתיים לאחר תחילת הלחימה, דיוויזיית הטנקים ה-46 והקורפוס המוטס ה-5 היו מעורבים בלחימה עזה ליד דינאבורג. המצב הצריך פריסה מיידית של דיוויזיות הרובאים ה-42 וה-185. עם זאת, התערבותם נמנעה על ידי חיל האוויר הגרמני. לאחר אובדן דינאבורג, מפקדת הארמייה ה-27 המובסת עברה לרז'קנה בערב ה-28 ביוני, שם אובטחה על ידי הקורפוס המוטס ה-5 והקורפוס הממוכן ה-21. ב-28 ביוני התקבלה פקודה מאוחרת מהחזית הצפון-מערבית: "הארמייה ה-27 (קורפוס מוטס 5, קורפוס ממוכן 21, רגימנט ארטילריה 110 וחלקים מקורפוס הרובאים ה-16) תגן על הגדה הצפונית של נהר דווינה בין ליבאני, דינאבורג וקראסלבה." בבוקר ה-29 ביוני נסוגו הכוחות הסובייטים אל קו ההגנה החדש בין וירצ'נו ללוקנאס.
בליל 29 ביוני חלפה מחלקת הסיור של הקורפוס הממונע ה-41 בפיקודו של ריינהרדט מדרום-מזרח לריגה, על הדווינה המערבית ליד יקובשטאדט ולייבנהוף. בסוף יוני התרכז הקורפוס הגרמני ה-1 עם דיוויזיות הרגלים ה-1, ה-11 וה-21 בדוונה באזור פרידריכשטאדט.
מזרחית לדינאבורג ליד קרסלבה, ב-3 ביולי, חצו כוחות הרגלים של הקורפוס הגרמני ה-2, את הדווינה. באגף הימני של הארמייה ה-27 הסובייטית פרצו כוחות גרמנים את ההגנות וכבשו את רזקנה. דיוויזיית הרובאים ה-18 ודיוויזיית הטנקים ה-46 נסוגו, ונפגעי דיוויזיית הטנקים ה-42 היו קשים במיוחד. האויב ניסה להקיף ולהשמיד את הקורפוס הממוכן ה-21. דיוויזיית הטנקים הסובייטית ה-42 שנדחקה החזיקה מעמד במחוז דגדה עד ערב 3 ביולי. מתוך 107 טנקים ו-129 תותחים שעמדו לרשותו של הגנרל לליושנקו בתחילת הלחימה, רק 28 טנקים פעלו למחרת. הגנרל לליושנקו קיבל פקודות עם חייליו הנותרים להחזיק קו הגנה חדש בין לודזה לאודרי עד סוף היום ב-4 ביולי. דיוויזיית הפאנצר ה-8, הדיוויזיה הממונעת אס אס ה-3 ודיוויזיות הרגלים ה-290 וה-121 החלו לתקוף את העמדות הסובייטיות שלא יכלו להחזיק. התקפת הכוחות הגרמניים אילצה את הקורפוס לנטוש את קו לודזה - לודרי ולסגת לעבר לסבז' ואופוצ'קה. למחרת הורה הגנרל ברזארין על נסיגת יחידות הארמייה שלו מעבר לגבול מדינת ברית המועצות הישן.
"עכשיו קבוצת ארמיות צפון פרסה מערכים מהירים בכל מקום כדי להישאר על עקביו של האויב הנמלט."
כיבוש ליבאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הנסיגה הכללית של הכוחות של החזית הצפון-מערבית, נתקלו הכוחות הגרמנים בהתנגדות עיקשת מול ליבאו. הפיקוד הגרמני תכנן לכבוש את העיר לא יאוחר מהיום השני. אך רק מה-24 ביוני חסמו הגרמנים את העיר מפני היבשה והים. נגד חיל המצב הקטן, המורכב מחלקים מדיוויזיית הרובאים ה-67, החלה בהתקפה דיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-291, שנתמכה על ידי טנקים ועל ידי הצי. בפקודת הפיקוד העליון של החזית הצפון-מערבית בלילה שבין 27 ל-28 ביוני עזבו המגנים האחרונים את ליבאו והחלו לנוע מזרחה. ב-28 ביוני ליבאו נכבשה ללא התנגדות מיוחדת, ב-1 ביולי נכבשה ונטספילס (ווינדאו).
בעוד הכוחות העיקריים של קבוצת ארמיות צפון ערכו את פעולותיהם הצבאיות על הדווינה, יחידות האגף (דיוויזיית הרגלים ה-291) של הארמייה ה-18 השתלטו על טיהור האזור הדרומי של המדינות הבלטיות.
לכידת ריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות העיקריים שנותרו של הארמייה ה-8 הרוסית עברו לגדה הימנית של נהר דאוגבה בערב 29 ביוני, שם התכוונו לארגן את ההגנה על ריגה. הכוחות הגרמנים לא אפשרו לכוחות הסובייטים להשיג דריסת רגל. במקומות מסוימים הגיעו הכוחות הגרמנים לדאוגבה לפני הכוחות הסובייטים: הקורפוס הממונע ה-41 הגיע לנהר ב-Krustpils ב-26 ביוני. ב-29 ביוני נכבשה ילגבה (מיטאו) על ידי הארמייה ה-18 הגרמנית. הפקודה ניתנה להדוף את הכוחות הגרמנים שנכנסו לריגה מעבר לדאוגבה. בשעה 7:40 בבוקר ב-29 ביוני חצו טנקים גרמניים גשר מעל דווינה המערבית, חמישה טנקים גרמניים פרצו לגדה הימנית. ב-29 ביוני החלוץ של הקורפוס הגרמני ה-26 (דיוויזיות הרגלים ה-61 וה-217) נכנס לריגה וכבש את הגשרים על פני הנהר. בשעה 12.00 פרצו חיל הרגלים של רגימנט הרגלים הגרמני ה-185 לעיר דרך גשר ריגה, והארמייה ה-18 ריסקה את התנגדות האויב.
”עיר ההנזה הגרמנית הישנה סבלה קשות מהלחימה הקשה. הגשרים מעל הדווינה שוכנים בהריסות ולהבות מתפרצות מנקודות הציון של העיר, מבית הנקודות השחורות, מבית העירייה ומכנסיית פטרוס הקדוש. החיילים מתקבלים בברכה על ידי האוכלוסייה הלטבית ואחר כך האסטונית כמשחררים מהעול הסובייטי.”
ב-1 ביולי, הארמייה ה-8 הסובייטית נסוגה עוד יותר לקו גולבן - אגם לובנה. מתקפת הנגד המתוכננת של קורפוס הרובאים ה-10 הסובייטי נדחתה, אך הדבר הבטיח נסיגה מסודרת של הארמייה ה-8 דרך העיר. דיוויזיית הרובאים הממונעת ה-22, שהייתה כפופה מבצעית לקורפוס הרובאים ה-10, התבלטה בלחימה על ריגה.
פקודות ההתקפה הנגדיות של סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-30 ביוני הורה הקולונל-גנרל פיודור קוזנצוב לחייליו לסגת מהדווינה המערבית ולהחזיק את הקווים המבוצרים של אוסטרוב, פסקוב וסבז'. סטלין פיטר מיד את הגנרל מתפקידו ברגע שנודע לו על המהלך הזה. המפקד העליון החדש, גנרל פ.פ סובניקוב, קיבל את הוראתו של סטלין: "שיקום העמדה הקודמת: חזרה לקו על הדווינה המערבית". הלוחמים קיבלו פקודות לעצור את הנסיגה ולפתוח במתקפת נגד לשיקום ההגנות על הדווינה. המשימות הבאות הוטלו על עוצבות הארמייה ה-8: קורפוס הרובאים ה-10 קיבל פקודה לכבוש מחדש את ריגה; משמאלו היה אמור קורפוס הרובאים ה-11 להיכנס לאזור אוגרה ולכבוש את קוקנזה; הקורפוס הממוכן ה-12, בשיתוף עם חיילי הארמייה ה-27, היה אמור לרסק את קיבוץ האויב בקרוספילס. כדי למלא את המשימה האחרונה, הארמייה ה-27 השתמשה בקורפוס הרובאים ה-24 (דיוויזיות הרובאים 181 ו-183) כתגבורת. לחיזוק קורפוס הרובאים ה-41 באזור סבז' הוכנסו ללחימה הקורפוס הממוכן ה-1, שהוצא מחזית קרליה, ודיוויזיית הרובאים ה-234 מהעתודה.
כיבוש אסטוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב בחזית הצפון-מערבית הסובייטית נותר קשה. שרידי יחידות הארמייה ה-8, כעת בראשות הגנרל פ.ס. איבנוב, שניתקו באסטוניה, נאלצו לסגת צפונה. ההגנות בגדה הימנית של הדווינה המערבית קרסו. במצב זה, הקורפוס הממוכן ה-1 מקרליה ב-30 ביוני, חצה לחזית הצפון-מערבית ולמחרת הועבר לגזרת הארמייה ה-27 יחד עם הדיוויזיה הממונעת ה-163. ב-30 ביוני הורה הגנרל קוזנצוב על נסיגה לאורך הדווינה כדי לארגן את ההגנה על קו פסקוב, סבז' ואוסטרוב. בערב ה-3 ביולי כבשו הכוחות הגרמנים את גולבן.
בבוקר 2 ביולי נותק הקשר בין הארמיות ה-8 וה-27 באזור אוסטרוב ופסקוב, ויחידות השריון הגרמניות חדרו לפרצה בחזית. הקורפוס הממוכן ה-1, דיוויזיית השריון ה-3 והדיוויזיה הממונעת ה-163 הואצו לתוך אזור פסקוב. קולונל-גנרל קוזנצוב הודח מתפקידו; אותו גורל פקד את פ.וו. דיברו, חבר המועצה הצבאית, ואת ראש המטה של החזית, פ.ס. קלנוב. ב-4 ביולי קיבל מפקד הארמייה ה-8, גנרל סובניקוב, את הפיקוד בחזית. קומיסר החיל ו.נ. בוגטקין מונה לחבר המועצה הצבאית, והגנרל ניקולאי ואטוטין, סגן הרמטכ"ל, הפך לראש מטה החזית הצפון-מערבית. בבוקר 4 ביולי, הקורפוס הגרמני ה-41 עם דיוויזיית הפאנצר ה-1 באוסטרוב, שם הגנו חלקים מקורפוס הרובאים ה-41. בשל ליקויים, נאלצו להוציא את כל הקצינים ו-1,445 גברים מקורפוס הרובאים ה-24 ללא יוצא מן הכלל עד ה-7 ביולי. זה קרה בשל העובדה שבקורפוסי הרובאים ה-22, ה-24 וה-29 לחמו בעיקר חיילים בני לאום אסטוני, לטבי וליטאי. הקורפוס הממוכן ה-21 נסוג לתוך השטח המבוצר של סבז'. יחידות של הקורפוס הממונע ה-56 הגרמני כבשו את רזקנה ב-4 ביולי ורק אז נתקלו בהתנגדות סובייטית נוקשה.
קרבות על אוסטרובו ופסקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפקד החדש של החזית הצפון-מערבית, פיוטר סובניקוב, קיבל פקודות לכבוש מחדש את עמדתם של חלקים מקורפוס הרובאים ה-41 והקורפוס הממוכן ה-1. כדי לבצע משימה זו, הוקצתה דיוויזיית הטנקים ה-3 לקורפוס הממוכן ה-1. הגדודים של דיוויזיית הרובאים 235 סיפקו תמיכה אנרגטית, אך לא ניתן היה לעצור את הכוחות הגרמנים. ב-5 ביולי, תקפו היחידות הסובייטיות (דיוויזיית הרובאים ה-111 ודיוויזיית הטנקים ה-3) והדפו את הכוחות הגרמניים מאוסטרוב לזמן קצר, אך ב-6 ביולי נפלה העיר חזרה לידיים גרמניות. יחידות קורפוס הרובאים ה-41 נאלצו לסגת לפסקוב, אך היחידות הגרמניות הרודפות היו מהירות יותר ופרצו את קווי המשמר האחורי הסובייטי. אחר הצהריים של 6 ביולי.
בבוקר 8 ביולי, דחפו הכוחות הגרמניים את היחידות הסובייטיות המוחלשות מעבר לגדה הצפונית של נהר צ'רהי בקרסטי והתקדמו לפרבר הדרומי של פסקוב. מפקד דיוויזיית הרובאים ה-118, נ.מ. גלווצקי, ביקש ממפקד הקורפוס ה-41 לאפשר לדיוויזיה שלו לחצות את הווליקאיה. במהלך הלילה שבין 7 ל-8 ביולי הצליחו הגרמנים לפרוץ לפאתייה הדרומיים של פסקוב. מול המצב חסר התקווה, החלו היחידות הסובייטיות לסגת לתוך העיר, אך לא הצליחו עוד לחצות את הגשרים המפוצצים. ב-8 ביולי הדפו הכוחות הגרמניים את שרידי קורפוס הרובאים ה-41 מעבר לנהר זה וכבשו את חלקה המערבי של פסקוב. הפיצוץ בטרם עת של גשר פסקוב מעל הווליקאיה הוביל לנסיגה לא סדירה של דיוויזיות הרובאים ה-118 וה-111, ואילו כוחות של האזור המבוצר ה-25 שהו על הגדה המערבית של הנהר עד הסוף. נטישת פסקוב הובילה לנסיגת קורפוס הרובאים ה-41 ל-Gdow (דיוויזיית הרובאים ה-118) ולחלקת לוגה (דיוויזיות הרובאים ה-111, ה-235 וה-90). מפקד דיוויזיית הרובאים ה-118, הגנרל גלווצקי, הורשע על ידי בית המשפט הצבאי ב-6 ביולי "על מסירת העיר פסקוב לידי הגרמנים".
איום על לנינגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהתקרבו הכוחות הגרמנים ללנינגרד, היה צורך להקים שני קווי הגנה חזקים בדחיפות. הראשון היה על הגדה הימנית של הלוגה, הקו השני עבר לאורך הלוגה עד אגם אילמן. האיום של פריצת דרך של האויב דרך פסקוב ללנינגרד אילץ את הסטבקה להקים את הקבוצה המבצעית לוגה, שמפקדה, הגנרל ק.פ. פייאדישב, היה אמור לכסות את הגישות הדרום-מערביות לנבה. ב-7 ביולי הגיע הקורפוס הממוכן ה-10 ללוגה מהחזית הצפונית, יחד עם דיוויזיית הטנקים ה-24 (קולונל מ. צ'סנוקוב). למחרת בבוקר חדרה דיוויזיית הפאנצר ה-1 לפאתיה הדרומיים של אוסטרוב וחצתה את גזרת וליקאיה.
בינתיים, בגדה השמאלית של הדונה המערבית, הקורפוס הגרמני ה-26 של הארמייה ה-18 פתח במתקפה לכיבוש אסטוניה וב-10 ביולי הגיע לקו דורפט - פרנאו. חלקים מהארמייה ה-8 היו בנסיגה מ-4 ביולי, הכוחות הגרמניים הגיעו לקו פרנאו, לחוף הצפוני של אגם Võrtsjärvi ו-Dorpat ב-7 ביולי. קורפוס הרובאים ה-11 (שרידי דיוויזיות הרובאים ה-48 וה-125 והרגימנט של דיוויזיית הרובאים ה-11) תפס עמדות הגנה בגדה הצפונית של Emajõgi דרך Võrtsjärv עד אגם פייפסא. דיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-217, בתמיכת הצי, כבשה את פרנאו ללא קרב ב-9 ביולי ומיהרה לטאלין דרך מריאמאה. התקפות נגד של הארמייה השמינית נהדפו בין 9 ל-15 ביולי. הגעתה של דיוויזיית הרובאים ה-235 מאיוואנובו התעכבה (הגדודים הראשונים הגיעו רק ב-5 ביולי). במקביל, דיוויזיית הטנקים ה-28 עם 1,500 איש ו-10 טנקים נסוגה מאסטוניה. עד 8 ביולי הגנו חיילי הארמייה השמינית על הגזרות הבאות: קורפוס הרובאים ה-10 (שרידי דיוויזיית הרובאים ה-10, דיוויזיית הרובאים ה-22 ורגימנט NKVD של דיוויזיית הרובאים ה-11) הגנו מפרנאו עד אגם וירצ'ארב לכיוון טאלין. הגנת החוף האסטוני בגזרת פלדיסקי, האפסל וופרנאו בוצעה על ידי דיוויזיית הרובאים ה-16, חטיבת הרגלים ה-3 קיבלה את ההגנה על האיים הבלטיים.
ב-10 ביולי תקפה קבוצת הפאנצר ה-4 במטרה לפרוץ את חזית לוגה לכיוון לנינגרד. באגף ימין התקדמה דיוויזיית הפאנצר ה-8 מאזור אופוצ'קה לכיוון קו פורכוב - נובגורוד. ב-11 ביולי, הדיוויזיה הממונעת ה-3 כבשה את פורכוב ודיוויזיית הפאנצר ה-8 הייתה אמורה לעבור לסולזי כדי לתפוס את המעבר בין נהר משגה לאגם אילמן. הקורפוס הממונע ה-41 תקף באגף השמאלי עם דיוויזיות הפאנצר ה-1 וה-6 מצפון לפסקוב ואילץ את ההתקדמות דרך גדוב לכיוון הלוגה. הגרמנים חצו את נהר פליוסה ליד המקום בעל אותו השם ופתחו את קרב הלוגה עם כוחות מכוח המשימה הסובייטי לוגה בפיקודו של גנרל פייאדישב. בעוד הכוחות העיקריים של קבוצת ארמיות צפון ביצעו את הפעולות הצבאיות שצוינו, כוחות מהקורפוס ה-42 בפיקודו של ולטר קונצה שהגיעו לאחרונה, השתלטו על הטיהור של האזור הדרומי של המדינות הבלטיות.
טאלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעולת ההגנה הגדולה של החזית הצפון-מערבית נכשלה. במהלך שלושה שבועות של פעולות צבאיות, נסוגו הכוחות הסובייטים כמעט 450 קילומטרים ואיבדו שליטה כמעט על כל חוף הים הבלטי. החזית איבדה יותר מ-90,000 איש, יותר מ-1,000 טנקים, 3,500 תותחים ומרגמות וכמעט 950 מטוסים.
דיוויזיות הרגלים הגרמניות ה-61 וה-217 שנלחמו באסטוניה תוגברו באזור פלין עד אמצע יולי על ידי הדיוויזיה ה-254 ועל ידי דיוויזיית הרגלים ה-291, שהתקדמה דרך ריגה לפרנאו. החל מה-17 ביולי, כמה חגורות ביצורים סביב טאלין הופעלו מחדש בהנחיית המחלקה הטכנית של הצי הבלטי. חגורת ההגנה נבנתה במרחק של 9–12 ק"מ מהעיר וכללה 39 ק"מ של תעלות שדה ונ"ט מחוזקות בכ-900 בונקרים בטון, 500 פלדה ו-600 בונקרים מעץ.
הקורפוס ה-42 הוביל את הקרב על טיהור החוף האסטוני. העיר טאלין לא הייתה ערוכה להגנה יבשתית, אף על פי שאכן נבנו בה ביצורים תת-קרקעיים לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-5 באוגוסט הקים מפקד הצי הבלטי את מפקדת ההגנה בטאלין.
ב-5 באוגוסט הגיעו היחידות הגרמניות לטאלין וב-7 באוגוסט הגיעו לחוף מפרץ פינלנד בקונדה. היחידות של הארמייה ה-8 הסובייטית פוצלו כעת סופית - קורפוס הרובאים ה-10 החל לסגת לטאלין, קורפוס הרובאים ה-11 נסוג לנארווה. המספר הכולל של החיילים הסובייטים באזור טאלין כלל עדיין כ-25,000 איש שהגנו בעקשנות על העיר.
ב-14 באוגוסט, הועברה הנהגת ההגנה של טאלין למועצה הצבאית של הצי הבלטי (מפקד - סגן אדמירל ו.פ. טריבוץ; סגן - מפקד קורפוס הרובאים ה-10, גנרל מיור י.פ. ניקולאייב). ב-19 באוגוסט התקדמו החיילים הגרמנים דרך החגורה הראשונה של הגנת טאלין, וב-20 באוגוסט, בכוחות מחודשים, הם המשיכו במתקפה לאורך כל החזית. הגרמנים ניהלו את המתקפה העיקרית ממזרח על אזור החוף, שם ההגנות היו חלשות משמעותית. ב-25 באוגוסט נסוגו הכוחות הסובייטים מקו ההגנה הראשי של טאלין. ב-17 באוגוסט נפלה נארווה לאחר התנגדות קשה.
ב-27 באוגוסט הוציא אדמירל ו.פ. טריבוץ את ההוראה לפנות את חיילי הצי שלו, ביום זה נכנסו כוחות גרמנים לטאלין, שם עדיין התנהלו קרבות רחוב. כוחות גרמנים הצליחו לכבוש את העיר והנמל. כ-15,000 טונות של חומר טכני, 17,000 נשים וילדים ו-9,000 פצועים פונו בהצלחה על ידי ועדת הפינוי בפיקודו של גנרל מיור מ.י. מוסקלנקו. הפינוי על ידי הצי הבלטי (כ-100 ספינות ו-67 ספינות הובלה ואספקה עם צוות של 20,500 איש) בוצע לקרונשטאדט ב-28–30 באוגוסט.
על פי נתונים גרמנים, 11,432 חיילים נשבו בטאלין. לצד זה נתפסו 97 תותחי שדה, 52 תותחי נ"ט ו-144 תותחים נגד מטוסים, 91 כלי רכב משוריינים, 2 רכבות משוריינות, 304 מקלעים, 4,000 מוקשים ו-3,500 טורפדות. בנוסף, נלכדו סיירת אחת, 15 משחתות, שש ספינות טורפדו, 28 שולות מוקשים, 6 צוללות ו-25 ספינות קיטור. בסוף אוגוסט דיווחה קבוצת הארמיות על 35,000 שבויים.
מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר, דיוויזיית הרגלים ה-61, בשיתוף עם נחתים מהצי, הצליחה לכבוש את האיים הבלטיים.
המשך המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסגרת הכוללת של קבוצת ארמיות צפון, הקורפוס ה-1 כבש את נובגורוד, העיר העתיקה ביותר ברוסיה, באגף הימני באמצע אוגוסט. דיוויזיית הרגלים ה-1 הגיעה לים בסטרלניה וכך כותרו כוחות אויב סביב אורנינבאום. בעקבות כך, המתקפה רחבת ההיקף נגד לנינגרד התחילה. דיוויזיות הרגלים הגרמניות וכוחות השריון של הגנרל ריינהרדט התקדמו ב-11 בספטמבר להסתער על ביצורי העיר ולפלוש לפרברים. הדיוויזיה הממונעת ה-20 לכדה את שליסלבורג באגם לדוגה, ובעקבות כך לנינגרד נותקה ממזרח. המתקפה, שהתקדמה יפה, בוטלה רק שלושה ימים לאחר מכן בהוראתו המפורשת של היטלר. הארמייה ה-18 עברה למלחמת חפירות בעוד שקבוצת הפאנצר ה-4 הועברה לקבוצת ארמיות מרכז לקראת מבצע טייפון. בעקבות כך, וילהלם פון לב מפקד קבוצת ארמיות צפון התפטר מתפקידו לראשונה.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות הסובייטיים הובסו ונאלצו לסגת לאחור. המבצע הבא, לפי ההיסטוריה הרשמית של ברית המועצות, היה מבצע ההגנה האסטרטגי של לנינגרד (10 ביולי–30 בספטמבר 1941), שניסה להקים חזית יציבה לאורך קו נרווה-נובגורוד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Wagner 1973, p. 36.
- ^ Bishop 2005, p. 69.
- ^ Glantz 2005, p. 70.
- ^ ורנר האופט: קורלנד. החזית האחרונה, Podzun Verlag, 1960, עמ' 8