כיבוש מלאקה (1511)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כיבוש מלאקה (1511) התרחש כאשר מושל הודו הפורטוגזית אפונסו דה אלבוקרקי כבש את העיר בשנת 1511.[1]

עיר הנמל מלאקה שלטה במיצר הצר האסטרטגי של מאלקה, דרכו עבר כל הסחר הימי בין סין להודו.[2] כיבוש מלאקה היה תוצאה של תוכנית של המלך מנואל הראשון מפורטוגל, שמאז 1505 התכוון להכות את הספרדים במזרח הרחוק. הפרויקט של אלבוקרקי היה להקים יסודות איתנים להודו הפורטוגזית, לצד כיבוש הורמוז, גואה ועדן, כדי לשלוט בסופו של דבר במסחר ולסכל את השליטה המוסלמית באוקיינוס ההודי.[3]

לאחר שהפליג מקוצ'ין באפריל 1511, המשלחת לא הייתה יכולה לנועה לכיוון מזרחה, בגלל רוחות המונסון המנוגדות. אילו הכיבוש היה נכשל, הפורטוגלים לא היו יכולים לקוות לקבל תגבורת ולא היו יכולים לחזור לבסיסיהם בהודו. כיבוש מאלקה היה הכיבוש הטריטוריאלי הרחוק ביותר בתולדות האנושות עד אז.[4]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתייחסויות הפורטוגזיות הראשונות למאלקה מופיעות לאחר חזרתו של ואסקו דה גאמה ממסעו לקליקוט שפתח מסלול ישיר להודו סביב כף התקווה הטובה. היא תוארה כעיר שנמצאת 40 יום מהודו, בה נמכרו ציפורן, אגוז מוסקט, חרסינה ומשי, וכביכול נשלטה על ידי ריבון שיכול היה לאסוף 10,000 איש למלחמה והיה נוצרי.[5] מאז, המלך מנואל גילה עניין ביצירת קשר עם מאלקה, מתוך אמונה שזה יהיה האנטימרידיאן של חוזה טורדסיאס[6]. בשנת 1505 מונה דום פרנסיסקו דה אלמיידה על ידי המלך מנואל הראשון מפורטוגל כמשנה למלך בהודו הפורטוגזית, שהוטל עליו בין השאר, לגלות את מיקומו המדויק.

עם זאת, דום פרנסיסקו, לא הצליח להקדיש משאבים למיזם, שלח באוגוסט 1506 רק שני שליחים פורטוגזים סמויים, פרנסיסקו פריירה ואסטבאו דה וילנה, על סיפון ספינת סוחר מוסלמית. המשימה בוטלה לאחר שהתגלתה וכמעט נעשה בהם לינץ' והם חזרו לקוצ'ין בנובמבר.[7]

העיר מאלקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר מאלקה 1511

נוסדה בראשית המאה ה -15, דרכה עבר כל הסחר בין סין להודו. כתוצאה ממקומה האידיאלי. בעיר גרו קהילות רבות של סוחרים שכללו ערבים, פרסים, טורקים, ארמנים, בנגלים, סיאמיים ועוד, כאשר המשפיעים ביותר היו הגוג'ראטים המוסלמים והג'אוונים, הינדים וסינים. על פי דבריו של הרופא הפורטוגזי טומם פירס, שחי במאלקה בין 1512 ל -1514, דיברו במאלקה 84 דיאלקטים.[8] הפורטוגלי רואי דה אראוג'ו אמר כי היו בה 10,000 בתים, עם אוכלוסייה מוערכת של לפחות 40,000.[9]

העיר נבנתה על אדמת ביצות והוקפה ביער טרופי, והייתה צריכה לייבא הכל למען קיומה, כמו אורז, המסופק על ידי הג'וואנים.

קשר ראשון עם הפורטוגזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך מנואל לא התרשם מחוסר התוצאות של אלמיידה, באפריל 1508, ושלח צי ישירות למאלקה, שהורכב מארבע אוניות בפיקודו של דייגו לופס דה סקיירה, שהוטל עליו גם לתאר את מדגסקר ולאסוף מידע על הסינים. סקיירה קיבל הוראות מלכותיות המורה לו באופן ספציפי לקבל אישור לפתיחת עמדת סחר בדיפלומטיה ובשלום, לא להגיב על שום פרובוקציות ולא לפתוח באש אלא אם יורים עליו.

באפריל 1509 הצי היה בקוצ'ין והמשנה למלך, דום פרנסיסקו דה אלמיידה, שילב צי נוסף כדי לחזק אותו. ההחלטה לא הייתה לגמרי תמימה, שכן על סיפונה נסעו כמה מתומכי יריבו הפוליטי של אלמיידה, אפונסו דה אלבוקרקי. בין אנשי הצוות שלה היה גם פרדיננד מגלן.[10]

המשלחת הגיעה למאלקה בספטמבר 1509 ומיד ביקש סקיירה ליצור קשר עם הסוחרים הסיניים בנמל. הם הזמינו אותו אל סיפון אחת ספינות המסחר שלהם וקיבלו אותו יפה לארוחת ערב וקבעו פגישה עם הסולטאן מחמוד. הסולטן העניק מייד לפורטוגל את האישור להקים נציגות וסיפק מבנה פנוי למטרה זו. עם זאת, מתוך חשש מהאיום שהפורטוגלים הציבו באינטרסים שלהם, קהילות הסוחרים החזקות של גוג'ראס והג'אוויים המוסלמים שכנעו את הסולטאן מחמוד לבגוד וללכוד את הפורטוגזים.[11]

סקיירה בינתיים היה כל כך משוכנע בחביבותו של הסולטאן, עד שהוא התעלם מהמידע אותו קיבל דוטרטה פרננדס, נוצרי שקיבל מידע בפונדק פרסי על ההכנות להשמדת הצי. המידע אושר אפילו על ידי הסוחרים הסיניים.[12] הוא שיחק בשחמט על ספינת הדגל שלו כשהצי המלאי, המחופש לצי סוחר, ארב לספינות הפורטוגזיות.[13] הפורטוגלים הדפו כל ניסיון עלייה לספינה, אך התמודדו עם מספר גדול של ספינות מלאיות, ולא הצליחו להנחית כוחות כדי להציל את הפורטוגלים שנשארו בנציגות בחוף. דה סקיירה קיבל את ההחלטה לשוט חזרה להודו לפני תחילת המונסון והשאיר אותם בדרום מזרח אסיה.

ציור של מלאיים, במאלקה ב 1540

לפני היציאה הוא שלח הודעה לסולטן בצורת שני שבויים כל אחד עם חץ דרך גולגולתו כעדות על מה שיקרה להם אם ייגרם נזק ל -20 הפורטוגזים שנשארו מאחור.

הכנות לכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיע לטרוונקור באפריל, שמע סקיירה כי אפונסו דה אלבוקרקי החליף את דום פרנסיסקו דה אלמיידה כמושל הודו הפורטוגזית. מתוך חשש מפני פעולות תגמול מאלבוקרקי על תמיכתו בעבר באלמידה, סקיירה הפליג מייד לפורטוגל.

באותה תקופה בליסבון, שלח המלך מנואל צי נוסף קטן יותר בפיקודו של דייגו דה וסקונלוס כדי לסחור ישירות עם מאלקה, מתוך הנחה שסקיירה הצליח ליצור קשרים מסחריים עם העיר. וסקונלוס הגיע לאי אנגדיבה באוגוסט 1510 ושם מצא את המושל אפונסו דה אלבוקרקי, כשהוא מארגן את כוחותיו לאחר שלא הצליח לכבוש את גואה כמה חודשים לפני כן, וחשף את כוונותיו להפליג מייד למאלקה. אלבוקרקי קיבל בינתיים הודעות מהשבויים במאלקה. המכתבים נשלחו באמצעות השליחים של הסוחר החזק ביותר במאלקה, הינדי בשם נינה צ'אטו שהתערב עבור הפורטוגזים. במכתבים היה פירוט כוחו הצבאי של הסולטאן, החשיבות האסטרטגית של מאלקה כמו גם את היחס אליהם. אלבוקרקי היה מודע לחלוטין לכך שאם וסקולנוס ימשיך למאלקה בכוח צבאי קטן הדבר יהיה כמעשה התאבדות. הוא הצליח לשכנע אותו לסייע לכבוש את גואה בהמשך אותה שנה במקום מאלקה.[14]

כשגואה נכבשה בידי הפורטוגלים בדצמבר, התעקש וסקונסלוס לאפשר לו להמשיך למאלקה. וסקולנוס ניסה להפליג כנגד הוראות אלבורקיקי, ולכן הוא נכלא.[15] אלבוקרקי לקח לעצמו פיקוד ישיר על המשלחת ובאפריל יצא מקוצ'ין יחד עם 1000 איש ו -18 אוניות.

מעבר האוקיינוס ההודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המעבר לדרום מזרח אסיה, הארמדה איבדה שתי אוניות. בסומטרה חילץ הצי תשעה אסירים פורטוגזים שהצליחו להימלט לממלכת פדיר. הם הודיעו לאלבוקרקי שהעיר מפולגת בתוכה, וכי לאחרונה נרצח גזבר העיר. שם הם פגעו בכמה סדנאות של סולטנות גוג'אראט, אויבי הפורטוגלים. כאשר עבר על יד ממלכת פאסם, בסומטרה, הפורטוגלים נתקלו באונייה מאוד גדולה, יותר מאשר ספינת הדגל שלהם, ה"פלור דו מאר". התפתח קרב ימי, שבתחילה נראה כי הפורטגלים לא מצליחים להשמיד את האוניה העצומה, אך לאחר יומיים של הפגזה רצופה, נהרס ההגה התורנים שלה נפלו ורוב אנשי הצוות נהרגו. כשעלו על סיפונה מצאו הפורטוגלים בן למשפחת המלוכה של פאסם, שאלבוקרקי קיווה שיוכל להחליף אותו עבור האסירים הפורטוגלים.[16]

הכיבוש הפורטוגלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפונסו אלבוקריקי, כובש מאלקה, ציור משנת 1540 בערך

באחד ביולי הגיעה הארמדה הפורטוגזית למאלקה, פרשה את תותחיה והסתדרה במערך קרבי, מה שגרם למהומה רבה בנמל. אלבוקרקי הצהיר ששום ספינה לא תוכל להפליג ללא רשותו ומיד ניסה לנהל משא ומתן על החזרתם הבטוחה של כל האסירים שנותרו עדיין לכודים במאלקה. כיוון שאלבוקרקי ראה בהתנהלותו של הסולטאן בגידה, הוא דרש להחזיר את האסירים ללא כופר, אך מחמוד שאח השיב בצורה מעורפלת ומתחמקת והתעקש שאלבוקרקי יחתום על הסכם שלום לפני כן. במציאות, הסולטאן ניסה לקנות זמן כדי לבצר את העיר ולהחזיר את הצי.

אלבוקרקי בינתיים המשיך לקבל הודעות מהאסיר רואי דה אראוג'ו, שהודיע לאלבוקרקי על כוחו הצבאי של הסולטאן, באמצעות נינה צ'אטו. הסולטאן יכול היה לגייס 20,000 איש, שכללו חיילים טורקים ופרסים, אלפי כלי ארטילריה ועשרים פילי מלחמה, אך הוא ציין כי התותחים היו ישנים. אלבוקרקי עצמו ידווח אחר כך למלך כי רק 4,000 אנשים מהם היו מוכנים לקרב.[17]

הסולטאן מצידו לא נבהל יותר מדי. בהמשך כתב אלבוקרקי למלך מנואל כי למורת רוחו הגדולה הצליח הסולטאן איכשהו להעריך נכונה את המספר הכולל של החיילים שעל סיפון האוניות.[18] לפיכך, הוא, הסולטאן נשאר בעיר וארגן את הגנתה, "ולא הבין את הסכנה הגדולה שהוא מכניס את עצמו".[19]

לאחר שבועות של משא ומתן תקוע, באמצע יולי, הפציצו הפורטוגלים את העיר. הסולטן נבהל, ושיחרר מייד את האסירים ואלבוקרקי ניצל את ההזדמנות ודרש עוד פיצויים מהסולטאן: 300,000 קרוזדו ואישור לבנות מבצר בכל מקום שירצה. הסולטאן סירב. יש להניח כי אלבוקרקי כבר צפה את תגובתו של הסולטאן. המושל אסף את קברניטיו וחשף את תוכניתו - כי התקיפה תתרחש למחרת בבוקר, 25 ביולי, יום סנטיאגו.[20]

במהלך המשא ומתן ביקרו את אלבוקרקי נציגים של כמה קהילות סוחרים, כמו ההינדים, שהביעו את תמיכתם בפורטוגזים. הסינים הציעו לעזור בכל דרך שיוכלו. אלבוקרקי ביקש רק מספר דוברות שיעזרו להנחית את הכוחות ואמר כי הוא לא מאחל לסינים לסבול פעולות תגמול אם התקיפה תיכשל. הוא גם הזמין אותם כדי לצפות בלחימה בבטחה מרחוק, והרשה לכל מי שרוצה לצאת להפליג ממאלקה. דברים אלה הותירו על הסינים רושם טוב מאוד.[21]

תקיפה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבוקרקי חילק את כוחותיו לשתי קבוצות, הקטנה יותר בפיקודו של דום ז'ואו דה לימה וכוח גדול יותר עליו פיקד באופן אישי. הנחיתה החלה בשעה שתיים לפנות בוקר. בזמן שהצי הפורטוגזי הפגיז עמדות אויב בחוף, חיל הרגלים חתר בסירות לחופים משני צדי גשר העיר. הם נתקלו באש ארטלרית לא יעילה.[22]

אלבוקרקי הנחית את כוחותיו ממערב לגשר, המכונה Upeh, ואילו דום ז'ואאו דה לימה נחת בצד המזרחי, שם נמצאו ארמון הסולטאן והמסגד. הפורטוגזים התקיפו את עמדות ההגנה, שברו כל התנגדות לפלישתם. עם התגברות הקרב הם תקפו ברחוב הראשי והמשיכו לעבר הגשר, שם התמודדו עם התנגדות נוקשה והתקפה שהגיעה מאחוריהם.

בצד המזרחי התמודדה הקבוצה של דום ז'ואאו במתקפת נגד של חיל המלכות עם פילי מלחמה, בפיקודו של הסולטאן עצמו, בנו אלאדין וחתנו, הסולטאן מפאנג. הפורטוגלים הרימו את החניתות שלהם ותקפו את הפיל המלכותי, וגרמו לו לפנות בבהלה, שאר הפילים ברחו וגרמו לאי סדר בכוחות המגינים. הסולטאן נפל מהפיל שלו ונפצע, אך הצליח להימלט בתוך הבלבול שנוצר.[23] באמצע היום נפגשו שתי הקבוצות הפורטוגליות על הגשר, ותקפו את אחרוני המגינים שקפצו לנהר ושם יירטו אותם צוותי דוברות הנחיתה. כשהגשר מאובטח, הרימו הפורטוגלים יריעות קנבס כדי להגן על הרגליים המותשים מהשמש העזה. המשך ההתקפה נדחה.

למחרת, כדי למנוע מהמוסלמים לתפוס מחדש עמדות על הגשר, הכניסו הפורטוגלים כוחות ימיים נוספים, עם ארטלריה שביצעה ירי מהיר. כוחות אלה נתקלו באש כבדה, ומפקדם אנטוניו דה אבראו נפגע בפניו, אך המשיך לפקד על הכוח.[24]

תקיפה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב -8 באוגוסט, קיים אלבורקיקי התייעצות עם רבי החובלים והביע את הצורך באבטחת העיר על מנת לנתק את זרימת התבלינים לעבר קהיר ומכה דרך קליקוט ולמנוע את השתלטות האסלאם. לצורך תקיפה זו, נחת אלבוקרקי שוב במלוא כוחו, המחולק לשלוש קבוצות משנה. בצד המערבי של מאלקה - אופה - נחת כוח שנתמך על ידי ספינת קרוול קטנה, וספינות נחיתה שהיו חמושות כספינות מלחמה. בעקבות גאות הבוקר הגוברת החלה הנחיתה ואילו הארמדה הפציצה את העיר. לאחר שנחתו על החוף התגברו הפורטוגזים במהירות על עמדות המגינים וכבשו מחדש את הגשר. משני צידיו הציבו הפורטוגלים בריקדות עם חביות מלאות לכלוך, והציבו שם גם ארטילריה. מהצד המזרחי המשיכה השייטת לתקוף את המסגד, והכניעו את המגינים לאחר מאבק מתמשך.[25]

כשהגשר היה מבוצר ומאובטח עם מספיק אמצעים, אלבוקרקי הורה לרוץ ברחובות ולנטרל את התותחים של מלאיה שהיו מוצבים על הגגות, ולהרוג את כל מי שהתנגד להם.[26]

ב־24 באוגוסט, עם התגברות ההתנגדות של הסולטאן, החליט אלבוקרקי לבצע השתלטות מלאה על העיר, ופיקד על 400 חיילים שצעדו, לצלילי תופים וחצוצרות, תוך חיסול כל כיס ההתנגדות שנותר.[27]

פעולת הכיבוש הסופי ארכה 8 ימים. הסולטאן לא הצליח יותר להתנגד לפורטוגלים אסף את אוצר המלוכה שלו ומה שנותר מכוחותיו ונסוג לג'ונגל.[28]

הביזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אבטחת העיר, אלבוקרקי הורה על ביזת מאלקה, בצורה הכי מסודרת שאפשר. במשך שלושה ימים, מבוקר עד רדת הלילה, קיבלו קבוצות פורטוגזים זמן מוגבל להיכנס לעיר ולחזור לחוף הים עם כל מה שיכלו לקחת. חל איסור מוחלט לפשוט את רכושם של הסינים, ההינדים והפגואים, שתמכו בפורטוגזים וקיבלו דגלים לציון בתיהם. האוכלוסייה הכללית במאלקה לא נפגעה.[29] הביזה הייתה עצומה: למעלה מ -200,000 קרוזדו הגיעו לכתר עם כלי נשק ועבדים. חיילים סדירים קיבלו מעל 4,000 קרוזדו כל אחד, הקברניטים קיבלו עד 30,000[30] באותה תקופה, 1,000 קרוזדו היו שוות להכנסות השנתית של רוזן בפורטוגל.[31] אלבוקרקי לקח שרפרף משובץ אבנים יקרות, ארבעה אריות מוזהבים וצמיד מוזהב שנאמר כי יש לו את תכונות של ריפוי.[32]

המשך הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה עלתה לפורטוגזים ב-28 הרוגים, בתוספת פצועים רבים. למרות המשאבים הגדולים של הסולטאן בכלי ארטילריה ונשק, הם לא היו יעילים ברובם. מרבית הנפגעים הפורטוגזים נפגעו על ידי חיצים מורעלים.

הסולטאן ברח, אך לא יצא מהמאבק. הוא נסוג כמה קילומטרים מדרום למאלקה, לשפך של נהר, שם נפגש עם הצי שלו והקים מחנה, והמתין שהפורטוגלים ינטשו את העיר ברגע שיסיימו לבזוז אותה.

מבצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית מבצר פמוזה שנבנה על ידי הפורטוגזים במאלקה.

בניגוד לתקוותיו של הסולטאן, אלבוקרקי לא רצה לעזוב את העיר, אלא להחזיק אותה לצמיתות. לשם כך הורה לבנות מבצר קרוב לקו החוף, אשר התפרסם בשם פמוזה. זה היה מבצר גדול, שגובהו יותר משמונה עשרה מטרים. חומרי הבניה מאבן הובאו על ידי אוניות מכיוון שלא היה מספיק חומרי גלם בעיר להשלמת המבצר. השתכן בו חיל מצב של 500 חיילים, 200 מהם תפקידם היה שרת על סיפונן של 10 הספינות שנותרו מאחור כצי השירות של המצודה.[33]

מינהל ודיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הפסקת פעולות האיבה, אלבוקרקי הבין מיד כי תחזוקתה של עיר כה רחוקה, תלויה מאוד בתמיכה שיכולים הפורטוגלים לקבל מהאוכלוסייה המקומית ומהמדינות השכנות. הוא הבטיח לתושבים שהם יוכלו להמשיך בענייניהם כרגיל. נינה צ'אטו מונה למושל החדש של מאלקה ונציג הקהילה ההינדית. גם הקהילות הג'אווניות, והמלאיות קיבלו נציגים משלהן.[34]

מטבע חדש הוטבע בתמיכתו של נינה צ'אטו, שארגן מצעד ברחובות העיר, בו הושלכו המטבעות החדשים מקערות כסף לאוכלוסייה מעל 11 פילים. כרוזים הכריזו על החוקים החדשים, האחד בפורטוגזית והשני במלאית, ואחריהם צעדו הפורטוגלים שהם מנגנים בחצוצרות ותופים, "לתדהמת המקומיים",.[35]

משלחות דיפלומטיות נשלחו לממלכות פגו וסיאם כדי להבטיח יחסי בעלות ברית אתן, כמו גם הן הפכו לספקיות נוספות של מזון חיוני כאורז, כדי להחליף את הג'אוונים שהפכו לעוינים לפורטוגזים. אלבוקרקי שלח שליח, דוארטה פרננדס, לסיאם בחודש יולי, בזמן שההתקפה על העיר עדיין נמשכה. חילופי הדיפלומטים הבטיחו את תמיכתו האיתנה של מלך סיאם, ששנא את הסולטאן ממאלקה. ממלכת פגו אישרה גם את תמיכתה בפורטוגזים ובשנת 1513 הגיעו סוחרים ממלכת פרגו לסחור במאלקה.[36]

בעודו נשאר בעיר, אלבוקרקי קיבל שליחים ושגרירים מממלכות מלאיות ואינדונזיות רבות (שכללו אפילו את חתנו של הסולטאן מחמוד, הסולטאן מפאנג), עם מתנות שהוקדשו למלך פורטוגל.

כשעזב אלבוקרקי את מאלקה בינואר 1512, הצטערו התושבים על עזיבתו.[37] מסביב לקצה הצפון-מערבי ביותר של סומטרה, הצי התמודד עם סערה שהרסה את ספינת הדגל של אלבוקרקי, הפלור דו מאר, עם אובדן הניירת, מכתב רשמי ממלך סיאם ושלל המתנות שהיו מיועדות למלך מנואל, למעט תכשיט גדול, חרב מעוטרת וגביע זהוב שנשלחו על ידי מלך סיאם והצוות הצליח להציל אותם.

הגנה על מאלקה וגורל הסולטאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר עזיבתו של אלבוקרקי, העיר סבלה מהטרדה מצד כוחות הסולטאן, אך באותה עת יכלו הפורטוגלים לסמוך על למעלה מ -500 חיילים מתושבי העיר, שסייעו להם להדוף את ההתקפה.[38] בחודש מאי אילצו הפורטוגלים, יחד עם למעלה מ -2000 בעלי ברית מקומיים בפיקודו של גספר דה פאיבה, את הסולטאן לצאת מהמאהל שלו על ידי הנהר.[39] לאחר מכן נסוג הסולטאן[40] ועבר לבינטן, ממלכת אי דרומית-מזרחית לסינגפור. ממלכת בינטן הפנתה עורף לפורטוגלים במאלקה, והטרידה את העיר, וחיבלה ביחסים הדיפלומטיים שלהם עם סין. בסופו של דבר הפורטוגלים הרסו את בינטן בשנת 1526.[41]

בנו של הסולטאן של מאלקה, אלאדין, המשיך בהקמת סולטנת ג'והור, ופיתח יחסים פרגמטיים פחות או יותר עם הפורטוגזים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bosworth, Clifford Edmund (2007). Historic cities of the Islamic world. BRILL. p. 317. ISBN 978-90-04-15388-2. Retrieved 23 August 2011.
  2. ^ The Cambridge History of the British Empire Arthur Percival Newton p. 11 [3]
  3. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 13
  4. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 7
  5. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 13
  6. ^ José Damião Rodrigues, Pedro Aires Oliveira (2014) História da Expansão e do Império Português ed. Esfera dos Livros
  7. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 17
  8. ^ Tomé Pires, Suma Oriental pp. 399, 422
  9. ^ Luís Filipe F. Reis Thomaz (2000) Early Portuguese Malacca pp. 60–62
  10. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 2 ch. 106
  11. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 pp. 25–26
  12. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 2 ch. 114
  13. ^ João de Barros, 1553, Décadas da Ásia decade 2, book 4, ch. 4
  14. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 pp. 30–36
  15. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012)Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Goa (1510–1512
  16. ^ Gaspar Correia, Lendas da Índia Volume 2, p. 219
  17. ^ Cartas de Afonso de Albuquerque, Volume 1 p. 37
  18. ^ Raymundo Antonio de Bulhão Pato, Henrique Lopes de Mendonça (1884) Cartas de Afonso de Albuquerque, seguidas de documentos que a elucidam Academia das Ciências de Lisboa
  19. ^ Brás de Albuquerque, 1557 Comentários do Grande Afonso de Albuquerque, edited by António Baião, 1923, part III ch. XX
  20. ^ Gaspar Correia, Lendas da Índia Volume 2, p. 229
  21. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 2 ch. 106
  22. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 48
  23. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 3 ch. 56
  24. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 3 ch. 58
  25. ^ Gaspar Correia, Lendas da Índia Volume 2, p. 235
  26. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 3 ch. 58
  27. ^ Gaspar Correia, Lendas da Índia Volume 2, p. 244
  28. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 60
  29. ^ Mansel Longworth Dames, 2016 The Book of Duarte Barbosa: An Account of the Countries Bordering on the Indian Ocean, Volume II p.179, Routledge
  30. ^ Gaspar Correia, Lendas da Índia Volume 2, p. 248
  31. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 61
  32. ^ Brás de Albuquerque, 1557 Comentários do Grande Afonso de Albuquerque, edited by António Baião, 1923
  33. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 65-69
  34. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 pp. 63-64
  35. ^ Gaspar Correia, Lendas da Índia Volume 2, p. 257
  36. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 pp. 72-74
  37. ^ Fernão Lopes de Castanheda, 1552–1561 História do Descobrimento e Conquista da Índia pelos Portugueses edited by Manuel Lopes de Almeida, Porto, Lello & Irmão, 1979, book 3 ch. 131
  38. ^ João Paulo de Oliveira e Costa, Vítor Luís Gaspar Rodrigues (2012) Campanhas de Afonso de Albuquerque: Conquista de Malaca, 1511 p. 79
  39. ^ Saturnino Monteiro, 1989, Portuguese Sea Battles - Volume I - The First World Sea Power 1139–1521 p. 301
  40. ^ Tomé Pires, Suma Oriental
  41. ^ Saturnino Monteiro, 1989, Portuguese Sea Battles - Volume II - Christianity, Commerce and Corso 1522–1538