כלא פלצנזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלא פלצנזה
מידע כללי
סוג prison for men, execution site, prison museum עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם Plötzensee עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום שרלוטנבורג-וילמרסדורף עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפעיל הסנאט של ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1879
תאריך פתיחה רשמי 1879 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 52°32′28″N 13°19′19″E / 52.541°N 13.322°E / 52.541; 13.322
(למפת ברלין רגילה)
 
כלא פלצנזה
כלא פלצנזה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חזית מבנה כלא פלצנזה (צולם ב-2005)

כלא פּלֶצֶנזֶהגרמנית: Justizvollzugsanstalt Plötzensee ) הוא בית כלא בפלצנזה (גר') שברובע שרלוטנבורג-וילמרסדורף של ברלין בירת גרמניה. במתקן זה נכלאו והוצאו להורג בתקופת המשטר הנאצי מתנגדי המשטר.

הקמת הכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלא פלצנזה נבנה בפאתי ברלין בשלהי המאה ה-19, בין השנים 1868 ל-1898, בתקופת מלכותם של הקיסרים וילהלם הראשון ווילהלם השני.

הכלא השתרע על פני שטח של כ-248 דונם ובו מערכת של מבנים ובניינים המיועדים לכליאתם של כ-1,200 אסירים. הכלא היה מתקן כליאה שתנאיו לא חמורים שנועד לשיקום והחזרה למוטב של עבריינים.

בתקופה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 הוחמרו תנאי הכליאה בכלא. מטרת הכליאה הוסבה משיקום והחזרה למוטב, למטרות של ענישה, הרתעה, נקמנות וחיסולם של יריבים פוליטיים ואנשים שנחשבו כסיכון למשטר, או שנחשבו כנחותים מבחינה גזעית. אסירים רבים שהושמו בו היו גם אנשים שהורשעו על ידי בתי המשפט המיוחדים של המשטר הנאצי (Sondergerichte) שכוננו בשנת 1933 ועל ידי בית הדין העממי (Volksgerichtshof) שהוקם על ידי היטלר בשנת 1934, כתוצאה ממורת רוחו על כך שבמשפט שריפת הרייכסטאג זוכו חלק מן הנאשמים. לבית דין זה ניתנו סמכויות לדון במגוון רחב למדי של עבירות פוליטיות, כמו פעילות בשוק השחור, האטה בעבודה, תבוסתנות ובגידה והעונשים שהטיל היו חמורים ובמקרים רבים נגזר בו עונש מוות.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה מלחמת העולם השנייה נוספה לאסירי הכלא קבוצת כלואים נוספת והיא עובדים זרים שהובאו לגרמניה מהמדינות הכבושות, חלקם מרצון וחלקם בכפייה. על התנאים בכלא מספר רוג'ר מורהאוז בספרו "ברלין במלחמה":

הכלואים עשו רוב זמנם בתאים קטנים ולחים והורשו לצאת מהם רק לזמנים קצרים מאוד של הליכה בחצר הכלא. המחסור במזון היה הגדול בייסוריהם. בממוצע, האסירים קיבלו בדל לחם יבש ו וספל תחליף קפה לארוחת הבוקר ועלי ירקות לא מזוהים לארוחת הצהרים. בערב ניתן להם מרק דליל, שאולי הכיל מעט פירורי שומן או בשר. וכאילו לא די היה בתועבה הזאת, אחד האסירים התלונן ששליש מהאוכל שקיבל היה רקוב בדרך כלל. התנאים הידרדרו במידה ניכרת במחצית השנייה של המלחמה, כי צפיפות-היתר והטיפול הרפואי הרחוק מלהניח את הדעת הוסיפו את שלהן על המצוקה הקשה בלאו הכי".[1]

מעת השלמת בנייתו של הכלא ועד לעליית הנאצים לשלטון הוצאו להורג בין כותלי הכלא 36 אסירים בלבד שהורשעו בעבירת רצח. בתקופת השלטון הנאצי הוצאו להורג בכלא 2,891 אסירים, מכללם כ-2,500 בזמן המלחמה. ההוצאות להורג היו בעריפת ראשיהם של הנדונים בגרזן בחצר הכלא. בשנת 1936 אישר היטלר להכניס לכלא גיליוטינה לעריפת ראשי הנידונים, וזו הוכנסה לכלא בשנת 1937. מחצית מן המוצאים להורג מאז היו גרמנים ומחציתם זרים. בהתקפת אוויר של בנות הברית על ברלין בספטמבר 1943 הופצץ הכלא, ואסירים רבים, שנשארו כלואים בתאיהם בעת האזעקה, נהרגו. כתוצאה מהרס התאים הצליחו אסירים בודדים להימלט מן הכלא. בהפצצה נהרסה הגיליוטינה ובמקומה באה שיטת המתה אחרת: לתקרת חדר ההוצאה להורג הוצמדה קורת עץ עבה שלאורכה חוברו אנקולי בשר שנשאלו מאיטליזים ובתי מטבחיים, ועליהם נתלו האסירים, בקבוצות של שמונה בכל פעם. בין המוצאים להורג בכלא היו אנשי מחתרת "התזמורת האדומה" שנתפסו על ידי הנאצים.

ב-1944, לאחר כישלון קשר העשרים ביולי, גזרי דין המוות שהוטלו על הקושרים על ידי רולנד פרייזלר בבית הדין העממי בוצעו בכלא. ההוצאות להורג תוארו על ידי ויליאם שיירר בספרו "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי":

"צריך לתלות אותם כבהמות, ציווה היטלר וכך היה. בכלא פלאצאנזי כונסו בחדר קטן בו היו שמונה אונקלים משתלשלים מן התקרה. אחד אחד, לאחר שעורטלו עד למותניהם, ניתלו, עניבת מיתר-פסנתרים כרוכה סביב צוארם, וקשרו לאנקולי-הבשר. מצלמת קולנוע זימזמה שעה שהאנשים נחנקו ונטלטלו, מכנסיהם נטולי החגורות צונחים כשהם מפרפרים עירומים כביום היולדם ביגון-מיתתם".[2]

תיאור מחריד של ההוצאות להורג בכלא מביא קוסטנטין פיצגיבון בספרו "20 ביולי: הקשר נגד היטלר":

"הם נחנקו במיתרי פסנתר, נתלו על אנקולי קצבים כשסוהרים שיכורים מריעים ומתקלסים בהם. ייסורי המוות של ויצלבן, הפנר, שטיף, יורק, קלאוזינג, פון האגן, ברנרדיס, ופון האסל, שנשפטו והוצאו להורג באוגוסט, הוסרטו; הסרטים נשלחו בדחיפות להיטלר כדי שיוכל להתענג על המראה בחברת שלישיו והנשים שלידו, באותו ערב עצמו".[3]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש ברלין השתלט הצבא האדום ב-25 באפריל 1945 על הכלא ומצא אותו ריק ברובו מכלואים.

בעלות הברית החליטו כי הכלא ישמש להבא ככלא לעבריינים צעירים.

בשנת 1951 החליט הסנאט של מערב ברלין להנציח את עברו של הכלא בקיר זיכרון שהוקם במקום בו עמד הגרדום. הקיר נחנך בשנת 1952. מאז הפך האתר למקום התייחדות עם קורבנות המשטר הנאצי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלא פלצנזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוג'ר מורהאוז, ברלין המלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, 1945-1939. תרגום: עמנואל לוטם. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012. עמ' 270-272.
  2. ^ ויליאם שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", הוצאת שוקן, 1976, עמ' 878.
  3. ^ קונסטנטין פיצגיבון "20 ביולי: הקשר נגד היטלר", תל אביב: הוצאת מערכות, 1987, עמ' 161.