כלכלת בחירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כלכלת בחירות היא מדיניות כלכלית, שמנהיגה ממשלה בתקופה שלפני בחירות, על מנת לפתות את ציבור הבוחרים להצביע למפלגה השלטת. כלכלת בחירות מתאפיינת בגידול בתקציב המדינה בסעיפים הקשורים לרווחת התושבים, בהקטנת נטל המס, ובנכונות גוברת של הממשלה להיענות לתביעות שכר במגזר הציבורי.

המוטיבציה של פוליטיקאים מכהנים לנהוג בצורה זו מבוססת ההשערה בדבר קיום הצבעה כלכלית (אנ'), כלומר הצבעת הבוחרים מושפעת מאוד מהתנאים הכלכליים בסמוך למועד הבחירות. ההנחה היא שהציבור מפנה פחות תשומת לב, ברמה הכלכלית, על העתיד ומעדיף שיפור במצבו הכלכלי בהווה. תפיסה זו נתמכת בראיות אמפיריות ובמחקרים בספרות מקצועית המעידים כי ברחבי הדמוקרטיות המערביות בעולם, לתנאים הכלכליים יש השפעה מכרעת על תוצאות הבחירות[1][2].

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענה בדבר קיומם של "מחזורי עסקים פוליטיים" הוצגה לראשונה במודל כלכלי מחקרי בשנת 1975[3], מודל שבדק את השפעת מחזורי הבחירות בארצות הברית על מדדים מאקרו כלכלייםאבטלה ואינפלציה. ממצאי המחקר מבססים את ההנחה שלבוחרים זיכרון קצר והם אינם יכולים לחזות על בסיס המידע בהווה את התפתחות הכלכלה בעתיד הקרוב. במצב כזה מנהיג יכול בסמוך לבחירות להפחית את האבטלה באמצעים פיסקאליים בידיעה שהתוצאות האינפלציוניות של המהלך יתבטאו רק אחרי הבחירות. מכיוון שרבים מהבוחרים מייחסים משקל יתר להווה לעומת העבר, הם מעריכים את יכולתו של המנהיג לנהל את הכלכלה ואינם זוכרים כי במשך כל תקופת כהונתו, פרט לתקופה הסמוכה לבחירות, הייתה האבטלה גבוהה. הם גם אינם מבינים כי אחרי הבחירות יהיה צורך לתקן את השלכות המדיניות בצורה שעלולה להגדיל את האבטלה. זו גישה פסימית בכל הנוגע להערכת תחכומם של הבוחרים, שכן על פיה במקום להיות חשדנים בנוגע להתפתחויות חיוביות בשנות בחירות דווקא, הם נופלים בפח.

מחקר נוסף משנת 1992 דווקא מחליש את הטענות על קיומה הגורף של התופעה. במחקר שנעשה על ידי מספר כלכלנים מובילים, ביניהם נוריאל רוביני, נבדק הקשר בין מועד הבחירות לבין מדדים האבטלה והאינפלציה[4]. המחקר, המבוסס על מדינות ה-OECD, בחן ברמה אמפירית קיומם של מחזורים כלכלים-פוליטיים ומצא מעט עדויות להשפעות של כלכלת בחירות על הביצועים ארוכי הטווח של הכלכלה, במיוחד על צמיחת התוצר והאבטלה. לפי המחקר, קיימות עדויות לעליה בסביבת המחירים מיד לאחר בחירות, אך ההסבר לתופעה אינו בהכרח עדות לכלכלת בחירות. ניתן להסביר את התופעה גם בכך שפוליטיקאים פועלים בצורה אופורטוניסטית ומאמינים כי התזמון הנכון לשינוי מחירים והעלאת מיסים הוא מיד לאחר מועד הבחירות.

במחקר מ-2008 נמצא כי כלכלת בחירות אינה משפיעה לחיוב על בחירתו של מנהיג במדינות מערביות מפותחות, וכי מצביעים מושפעים מהצמיחה במהלך כהונתו של המנהיג ולא בשנת הבחירות עצמה[5]. לטענת החוקרים, במדינות מפותחות, ובמיוחד דמוקרטיות ותיקות, גירעונות של שנת הבחירות מקטינים למעשה את ההסתברות לבחירת מנהיג. נתון זה מבטא חשדנות של הבוחרים בנוגע לצמיחה המופיעה בתקופה התואמת את צרכיו הפוליטיים של המנהיג. עוד נמצא במחקר כי במדינות המתפתחות הפרידו הבוחרים בין צמיחה שמקורה בשינויים בכלכלה העולמית לשינויים שהיו ייחודיים למשק המקומי, ותמכו בממשלה רק על בסיס האחרונים. גם נתון זה מדגים שהבוחרים אינם נאיבים כמו שנוטים להניח לעיתים ולא בהכרח מושפעים מהמניפולציות שנעשות בניסיון ליצור הישגי שווא. להפך – הבוחרים נוטים לתמוך במנהיגים 'אחראים' ובממשלות המקטינות את הגרעון.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח נכנס לתודעה הישראלית לקראת הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981. שר האוצר יגאל הורוביץ נלחם באינפלציה המשתוללת, עשה קיצוצים מאסיביים וניסה לייצב את המשק, השר תבע את המונח הידוע "מטורפים, רדו מהגג" לאור בקשות שרי הממשלה להגדלת תקציבים. בינואר 1981 התפטר הורוביץ מהממשלה. במקומו מונה ויורם ארידור שהחליט לממש את אימרתו של מנחם בגין, "צריך להתחיל להיטיב עם העם". את מדיניותו כינה ארידור "כלכלה נכונה", אך רבים ראו בה כלכלת בחירות. במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה בוטל מס הירושה, הורדו המכסים והמיסים על מרבית מוצרי הצריכה, בוטל ה"מחיקון" בשידורי הטלוויזיה הישראלית, ורבים רכשו טלוויזיות צבעוניות וניצלו את הורדת המכסים כדי לרכוש מכוניות ולנסוע מחוץ לישראל. כך נוצרה אווירה כלכלית חיובית לפני הבחירות. לאחר הבחירות המשק נכנס למשבר בדמות עליית מחירים ומיתון שגם אם לא נוצרו רק בגלל הורדת המיסים היה להן חלק באי-מניעת המשבר[דרוש מקור]. המדינה נכנסה גם לגירעונות תקציביים עמוקים. את המדיניות של כלכלת בחירות, ניתן גם לראות בבחירות לראשויות המקומיות, כאשר בערים שבהן ראש העיר מתמודד על קדנציה נוספת נרשמת תנופת שיפוצים והשקעות בגינון, בכיכרות ובתברואה. מנגד, כשראש העיר לא ממשיך לעוד קדנציה, התקציבים בסמוך למועד הבחירות צונחים [6].

מתחילת שנות ה-90 ועד שנת 2020 התקיימו בישראל 12 מערכות בחירות לכנסת, ואף לא אחת מהן התקיימה בתאריך המקורי שנקבע. לאור זאת, ההתייחסות לכלכלת בחירות כ"חלוקת מתנות" לציבור בשנה שלפני בחירות נראית פחות רלוונטית. על פי ההנחות האמפיריות, אי אפשר לדעת מתי צריך להתחיל לחלק מתנות לציבור. בנוסף, בשנים אלו התפתחה גם תופעה בה פוליטיקאים מרבים לדבר על מהלכים כלכליים מיטיבים, וזאת ללא ביצוע – כלומר מחליפים את העשייה בהודעות על עשייה. תופעה נוספת היא חלוקת מתנות מתמשכת, המהווה מעין כלכלת בחירות כבר מהיום בו הם נכנסים לתפקיד. בין הדוגמאות שניתן למנות הם פעולותיו של שר האוצר שטייניץ, אשר הוריד מיסים בתקופת המחאה החברתית בישראל. בשנה זו הגרעון היה כפול מהמתוכנן . שר האוצר לפיד פעל להוזלת מחירי הדיור דרך ניסיון להחלת חוק מע"מ אפס אך החוק לא עבר. תוצאות הבחירות הבאות הראו כי נגרם לו נזק אלקטורלי מהמהלך שככל הנראה נתפס ככלכלת בחירות. שר האוצר כחלון כבר בתקציב הראשון שלו החליט שהוא נוקט במדיניות מרחיבה - החזיר את העברות הכספים לחרדים, חילק הטבה לזכאים במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן", הוריד את המע"מ ואת מס החברות והגדיל את קצבאות הזקנה. למרות המדיניות המרחיבה של השר כחלון, בבחירות הבאות הצתמצם כוחו במחצית.

לייחודיות של מדינת ישראל בהקשר של כלכלת בחירות יש היבטים נוספים מעבר להתמודדות עם מציאות של אי ודאות שבה לא יודעים מתי יהיו הבחירות הבאות. בשנים האחרונות שר האוצר אינו בהכרח מהמפלגה השלטת כך שהאינטרסים שלו אינם בהכרח האינטרסים של ראש הממשלה. בנוסף, לאורך השנים המדינה מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים ולכן באופן טבעי הבוחרים נוטים להצביע למועמדים על בסיס השקפתם הביטחונית. עם זאת, החל משנת 2011 בה התרחשה המחאה החברתית, ניתן לראות כי המדיניות הכלכלית הולכת וצוברת חלק גדול יותר בשיח הציבורי ובמערך השיקולים של הבוחרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Enrique Harnandez Hanspeter Kriesi, The electoral consequences of the financial and economic crisis in Europe, European Consortium for Political Research, 2015
  2. ^ Michael Lewis-Beck, Mary Stegmaier, Economic Determinants of Electoral Outcomes, Annual Review of Political Science, 2020
  3. ^ William D. Nordhaus, The Political Business Cycle, The Review of Economic Studies, 1975
  4. ^ Alberto Alesina Gerald D. Cohen Nouriel Roubini, Macroeconomic Policy and Elections in OECD Democracies, Economics & Politics, 1992
  5. ^ Allan Drazen, Adi Brender, How Do Budget Deficits and Economic Growth Affect Reelection Prospects? Evidence from a Large Panel of Countries, American Economic Review, 2008
  6. ^ כלכליסט, היום הבחירות המוניציפליות: כשלא צריך להרשים בוחרים, הכל בעיר נשאר אותו הדבר, ‏אוקטובר 2013