כל אלמנה ויתום לא תענון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כל אלמנה ויתום לא תענון
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ב, כ"א-כ"ג
משנה תורה הלכות דעות, פרק ו'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רנ"ו
ספר החינוך, מצווה ס"ה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן הוא איסור מן התורה לצער אלמנה ויתום.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר בתורה[1]:

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.

במכילתא (מסכתא דנזיקין, פרשה יח) נחלקו תנאים על איזכור האלמנה והיתום: לדעת רבי ישמעאל דין האלמנה והיתום ככל אדם, שאסור לענותו, והוזכרו רק כדוגמה ("דיבר הכתוב בהווה". רש"י). לדעת רבי עקיבא הכתוב עוסק באלמנה ויתום בלבד[2]. פוסקי ההלכה נטו לדעת רבי עקיבא[3].

לדעת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה רנ"ו) איסור זה נמנה כלאו אחד משס"ה מצוות לא תעשה. הרמב"ן (בהשגותיו שם) חולק, ולדעתו המילה "אם ענה תענה אותו" (שמוסבת הן על האלמנה והן על היתום, אך בלשון יחיד) מלמדת שכל אחד מהם נמנה כלאו בפני עצמו.

האלמנה והיתום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"אלמנה" מוזכרת במקרא פעמים רבות בין העניים הזקוקים לתמיכה חומרית[4]. ברם, בהקשר כאן מציינים הראשונים שהדברים אמורים גם באלמנה עשירה[5] ואפילו אלמנתו של מלך[6], מפני ש"דמעתה מצויה ונפשה שפלה"[7]. הדבר נלמד מהלשון המכלילה: "כל אלמנה"[8]. יש שהעלה אפשרות שדין זה נוהג גם בגרושה[9].

"יתום" הוא היתום מאב או מאם, וכל עוד הוא תלוי באחרים ואיננו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו

ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה--עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לאומנם ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.

משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י"ח

איסור ה'עינוי' וחובת הסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכילתא למדו מכפל הלשון "אם ענה תענה" שאין הבדל בין עינוי מרובה למועט. אף הובאה במדרש דוגמה קיצונית ל'עינוי', שכאשר יתום ואלמנה באים לרב לשאול שאלה, והוא מתעכב "עד שתהא גומע כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך" - הרי זה 'עינוי'.

פוסקי ההלכה למדו מכאן לא רק איסור על התנהגות שלילית כלפי יתום ואלמנה, אלא גם חיוב לדאוג לרווחתם.

כך הגדיר הרמב"ם (הלכות דעות ו, י) את המצווה:

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה... והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן.

לדעת בעל ספר החינוך (מצווה סה) תקנות חכמים בדיני ממונות לטובת יתומים ואלמנות הן בהשראת מצווה זו. לדעתו, חובה על בית הדין למנות אפוטרופוס על נכסי היתומים כדי לנהלם כראוי. כמו כן קבעו חכמים, שמי שבידו שטר חוב על נכסי יתומים - אינו פורע את חובו מן הירושה עד שיישבע שאביהם לא פרע את חובו[10]. ככלל נאמר בתלמוד שבית הדין הם "אביהם של יתומים"[11].

העונש למי שעובר על האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה הוזכר עונש בידי שמיים למי שמענה יתום ואלמנה, מידה כנגד מידה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".

בידי אדם, לדעת הרמב"ם אין מענישים את העובר על האיסור[12]. אחד הנימוקים לכך הוא שהאיסור איננו מעשה מוגדר כל צורכו, וגם תמיד יוכל המענה לטעון שהתכוון לטובתם (ראו להלן)[13].

על אף שאין ענישה בידי בית הדין, המצער יתום ואלמנה פסול לעדות[14].

ה'עינוי' המותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם (שם) מסייג את האיסור:

במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה - הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש[15] וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד.

בלשון פירוש ספורנו (שמות שם): "אם תענהו ליסרו ולהיטיב לו - אין זה אלא גמילות חסדים". כיוצא בזה מסופר בתלמוד[16] שרב הונא היה מעניש את חייא בר רב, בנו היתום של רב, כדי לחנכו. על פי גרסאות מסוימות, מקור ההיתר 'לענות' יתום לתועלתו הוא כבר במכילתא דרשב"י[17].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים כ"א-כ"ג
  2. ^ אמנם המצווה "ואהבת לרעך כמוך" שוללת עינויו של כל אדם, אבל האיסור המיוחד כאן, עם חומרתו היתירה כמפורט בהמשך הפסוקים, נאמר על אלמנה ויתום בלבד.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'
    ספר מצוות גדול מצות עשה ק"פ, ועוד.
  4. ^ כמו בדברים יד, כט
  5. ^ רמב"ן בשמות שם
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'.
  7. ^ רמב"ן שם.
  8. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לשמות שם.
  9. ^ מנחת חינוך מצווה סה
  10. ^ משנה, מסכת שבועות, פרק ז', משנה ז'. יש אומרים שאין קשר בין הדברים: דין זה נוהג בכל מי שבא לפרוע את חובו שלא בנוכחות בעל החוב, ללא הבדל בין יתומים קטנים לגדולים או גם כשבעל החוב לא מת אלא נעדר מסיבה אחרת (מנחת חינוך, שם).
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל"ז, עמוד א'
  12. ^ הלכות דעות, שם
  13. ^ ספר החינוך, שם. וראו מנחת חינוך שם, אות ח
  14. ^ מנחת חינוך, שם
  15. ^ הבדל בינם לבין תלמידים אחרים
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ז, עמוד ב'
  17. ^ ראו 'תורה שלמה' משפטים אות שעט