כל אנשי הנשיא (ספר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | קארל ברנסטין ובוב וודוורד |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | פוליטיקה אמריקאית |
| נושא |
פרשת ווטרגייט  |
| הוצאה | |
| הוצאה | סיימון אנד שוסטר |
| תאריך הוצאה | 1974 |
| מספר עמודים | 349 |
| סדרה | |
| הספר הבא |
The Final Days |
  | |
כל אנשי הנשיא (באנגלית: All the President's Men) הוא ספר מאת העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין, בו הם מתארים כיצד הם סיקרו את פרשת ווטרגייט עבור הוושינגטון פוסט. הספר יצא לאור ב-1974 בהוצאת סיימון אנד שוסטר, היה לרב מכר ועובד לסרט קולנוע שזכה בארבעה פרסי אוסקר.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוני 1972 נתפסו חמישה פורצים במטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט בוושינגטון הבירה, שניסו להתקין מכשירי ציתות במכשירי הטלפון. העיתונאי בוב וודוורד מהוושינגטון פוסט נשלח לסקר את הסיפור והוא גילה כי קיים קשר בין הפורצים לבין יועציו הקרובים של הנשיא ריצ'רד ניקסון בבית הלבן. עורך המדור העירוני של הוושינגטון פוסט, בארי סאסמן, ציוות את וודורד יחד עם העיתונאי קארל ברנסטין והם פרסמו סדרה של כתבות על הפרשה.[1] הם גילו כי הפריצה לווטרגייט הייתה חלק ממנגנון פוליטי שפעל בדרכים לא חוקיות להתנכל ליריבים פוליטיים. הפרשה הובילה לשימועים בקונגרס ולהתפטרותו של הנשיא ניקסון באוגוסט 1974. יותר משבעים אנשים הורשעו במסגרת הפרשה ובניהם התובע הכללי לשעבר ג'ון מיטשל וראש הסגל של הבית הלבן, בוב הולדמן. ניקסון עצמו לא הואשם בפרשה לאחר שקיבל חנינה מהנשיא ג'רלד פורד. עבודתם של וודוורד וברנסטין בסיקור פרשת ווטרגייט זיכתה את הוושינגטון פוסט בפרס פוליצר עבור שירות לציבור ב-1973.[2]
במהלך עבודתם, החלו וודוורד וברנסטין לכתוב ספר על הפרשה. הם נפגשו עם רוברט רדפורד שהציע להם להתמקד יותר בתחקיר העיתונאי ופחות בהתנהלותם של אנשיו של ניקסון.[3] בספר מתארים וודוורד וברנסטין כיצד הם חקרו את הפרשה ואיתרו מקורות. בספר מוזכר, בין השאר, מקור בכיר בממשל המכונה "גרון עמוק". לימים התברר כי מדובר במארק פלט, סגן מנהל ה-FBI.[4] רדפורד רכש את זכויות ההסרטה ב-450 אלף דולר.[5]
הסרט יצא לאקרנים ב-1976 ובאותה שנה יצא לאור הספר "הימים האחרונים" (The Final Days) בו התמקדו וודוורד וברנסטין בחודשים האחרונים של נשיאותו של ניקסון. ב-2005 יצא לאור ספרו של בוב וודוורד "האדם הסודי" (The Secret Man) בו תיאור את יחסיו עם מארק פלט.
קבלת הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף יוני הגיע הספר לראש רשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס ושל המגזין טיים בקטגוריית ספרי עיון.[6][7]
בניו יורק טיימס שיבחו את הספר והחמיאו במיוחד לאופן בו הספר מצייר את דיוקנם של אנשים בבית הלבן כאנשים שכל מטרתם היא לגרום לנשיא להיבחר מחדש.[8] בכתב העת של בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה נכתב כי הספר מהנה לקריאה וכי הוא מבצע שירות חשוב למקצוע העיתונאות.[9] בשיקגו טריביון נכתב כי הספר מענג לקריאה ושיבחו את האופן בו מתואר תהליך העבודה העיתונאית.[10]
בניו יורקר נכתב לעומת זאת כי הספר איננו מעניין ומעשיר יותר מהדיווחים היום-יומיים בעיתונות.[11]
ב-2005, חשיפת זהותו של "גרון עמוק" הובילה לעלייה במכירות הספר.[12]
עיבוד לקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]רדפורד פנה לתסריטאי ויליאם גולדמן שכתב את הטיוטה הראשונה של התסריט. אלן ג'יי פאקולה נבחר לביים את הסרט והוא ורדפורד הכניסו שינויים לתסריט של גולדמן. רדפורד החליט לגלם את וודוורד בעצמו ודסטין הופמן נבחר לגלם את ברנסטין. ג'ייסון רוברדס גילם את בן בראדלי, העורך הראשי של הוושינגטון פוסט.
הסרט החל להציג באפריל 1976 וזכה לביקורות חיוביות. הכנסותיו בקופות הסתכמו בכ-70 מיליון דולר כנגד תקציב של כ-8.5 מיליון דולר. הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר וזכה בארבעה. בנוסף היה הסרט מועמד לתשעה פרסי באפט"א לקולנוע וארבעה פרסי גלובוס הזהב.[13][14]
השפעת הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיקור פרשת ווטרגייט והצלחתם של הספר והסרט הקנו לוודורד וברנסטין יוקרה ומעמד עולמיים. הפרשה גם השפיעה על מעמדה של העיתונאות שנתפסה בקרב הציבור האמריקאי כיוקרתית יותר וסייעה לבסס את מעמדה של התקשורת כרשות הרביעית.[15][16]בסקר שנערך בקרב אלה העוסקים בעיתונות ובהוראתה, שבדק מהם הספרים החיוניים ביותר ללימוד עיתונאות, הגיע הספר למקום הראשון.[17]המגזין טיים בחר בספר כאחד ממאה הספרים החשובים ביותר באנגלית שיצאו לאור מאז שהמגזין החל להופיע ב-1923.[18]
בתודעה הציבורית התגבשה תפיסה לפיה וודוורד וברנסטין הובילו להפלתו של ניקסון. עם זאת יש הטוענים כי מדובר במיתוס שהועצם על-ידי הספר והסרט.[19][20]בספר וודורד וברנסטין מתעלמים מחלקם של ה-FBI, תובעים פדרליים וועדות פרלמנטריות שחשפו מידע על הפרשה.[19]רבים טוענים כי היו אלה למעשה סוכנויות ממשלתיות שחשפו למעשה את פרשת ווטרגייט ו-וודוורד וברנסטין רק הוסיפו שמן למדורה.[21][22]הוושינגטון פוסט היה אמנם אחד מאמצעי התקשורת המועטים שהתמידו לדווח על הפרשה בעוד כלי תקשורת אחרים התעלמו ממנה, אך רבים טוענים כי היו אלה הדלפות, ולא חקירות של עיתונאים, שחשפו את המידע על פרשת ווטרגייט.[21] תוך מספר ימים מהפריצה לווטרגייט, ב-FBI קישרו בין הפורצים לבין הקמפיין של ניקסון באמצעות המספר הסידורי של שטרות המאה דולר שהיו ברשות הפורצים[21]. יש הטוענים כי מערכת המשפט העצמאית והקונגרס בעל הרוב הדמוקרטי כנראה היו מובילים בכל מקרה להפלתו של הנשיא. התקשורת אמנם שיחקה תפקיד בפרשת ווטרגייט, אך היה זה מערך שלם של כוחות שהלכו וסגרו על אנשיו של ניקסון שכללו את -FBI, מערכת המשפט והקונגרס.[21]
בנוסף לכך היו אנשי תקשורת נוספים שחשפו פרטים מרכזיים בפרשה. למשל, סימור הרש מהניו-יורק טיימס היה הראשון לחשוף את הקונספירציה בבית הלבן לטייח את הפריצה לווטרגייט, כולל תשלום של דמי שתיקה לפורצים. בנוסף לכך, בסתיו 1972 היה זה הלוס אנג'לס טיימס שראיין את אלפרד בולדווין, סוכן FBI לשעבר, שסיפר על חלקו בפריצה לווטרגייט וכיצד הותקנו מכשירי ההאזנה.[23]
וודוורד וברנסטין אמנם השיגו פריצות דרך משמעותיות, כמו הקשר של התובע הכללי לשעבר ג'ון מיטשל לווטרגייט, והיו הראשונים לקשר בכירים בבית הלבן לקרן סודית שממנה ממנו את הפריצה לווטרגייט, אך העורך שלהם בארי סאסמן אמר כי ארבעה חודשים לאחר הפריצה לווטרגייט "נגמר להם הדלק" ולא היו להם כיווני חקירה חדשים. הם לא חשפו את ניסיונו של ניקסון להתערב בחקירת ה-FBI ולא גילו את ההקלטות בבית הלבן, שיש הטוענים כי אלמלא התגלו, ניקסון היה מצליח לשרוד.[23]
וודוורד בעצמו אמר כי הטענה כי התקשורת הפילה את ניקסון היא מופרזת. גם בן ברדלי, העורך הראשי של הוושינגטון פוסט בזמן הפרשה וקתרין גרהאם, המוציאה לאור של העיתון טוענים כי לא היה זה הוושינגטון פוסט שהפיל את ניקסון.[23][24]בהקדמה למהדורה המיוחדת של הספר, שיצאה לאור ב-2022 במלאת 50 שנה לפרשה, כתבו וודוורד וברנסטין כי התנהלותו הבלתי-חוקית של ניקסון נחשפה בהדרגה על-ידי אמצעי התקשורת, ועדת הסנאט, תובעים מיוחדים, בית הנבחרים ולבסוף גם בית המשפט העליון.[25]
עם זאת, לאורך השנים פרטים על התנהלותו של ניקסון נשכחו והתגבש מיתוס לאומי כי התקשורת הפילה את הנשיא ניקסון.[24]כך למשל, בנאום באוניברסיטת מוסקבה ב-2011 אמר סגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, כי היה זה הוושינגטון פוסט שהדיח את הנשיא בשל פעולות לא חוקיות.[26][27]
ו' גוזף קמפבל מאמריקן יוניברסיטי מציע מספר הסברים להתגבשותו של המיתוס. הסבר אחד הוא כי פרשת ווטרגייט הייתה סבוכה והציבור מעדיף לזכור את הפרשה באמצעות נרטיב פשוט וברור. המיתוס לפיו וודוורד וברנסטין היו "שני דוידים שנלחמו מול גוליית" הוא נרטיב משכנע. הסבר נוסף הוא התקשורת עצמה, שמנציחה את המיתוס בכדי לשמר את מעמדה. בנוסף לכך, וודוורד וברנסטין המשיכו להיות פעילים ולדבר על הפרשה במשך עשרות שנים, בזמן שאחרים שהיו מעורבים בפרשה הלכו לעולמם.[23]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Emily Langer, Barry Sussman, Washington Post editor who oversaw Watergate reporting, dies at 87, The Washington Post, June 2, 2022
- ↑ The Washington Post, The Pulitzer Prizes
- ↑ Virginia Chamlee and Raven Brunner, Carl Bernstein and Bob Woodward Say Robert Redford Called Them During Watergate Scandal About 'the Real Story', People, September 16, 2025
- ↑ נתן גוטמן, ואשינגטון, בתום 33 שנה נחשפה זהותו של "גרון עמוק", באתר הארץ, 31 במאי 2005
- ↑ רון מיברג, מי שהיה בוב וודוורד, באתר זמן ישראל, 20 בספטמבר 2025
- ↑ Best Seller List, The New York Times, June 30, 1974
- ↑ {{{מחבר}}}, Best Sellers, Time Magazine Vol. 104, Issue 12, 1974, עמ' 108
- ↑ Doris Kearns, A whodunit without an ending, The New York Times, June 9, 1974
- ↑ Nat Hentoff, Woodward, Bernstein and “All the President’s Men.”, Columbia Journalism Review Vol. 13, No. 2, 1974, עמ' 10-13
- ↑ Ron Dorfman, Time Machine: 1974 review of ‘All the President’s Men’, Chicago Tribune
- ↑ Richard H. Rovere, ...And Nothing But The Truth, The New Yorker, June 17, 1974
- ↑ 'All the President's Men' a best seller, UPI, June 5, 2005
- ↑ The 49th Academy Awards, Oscars.org
- ↑ All the President's Men - Awards, Internet Movie Database
- ↑ יחיאל לימור ורפי מן, עיתונות בעידן הדיגיטלי, רעננה: למדא - ספרי האוניברסיטה הפתוחה, 2022, עמ' 53, 257
- ↑ Andrea Carson, Anya Schiffrin, Harrison Saunders, Investigative journalism 50 years after Watergate: Has the watchdog lost its bite?, International Journal of Media & Cultural Politics Vol. 20, No. 3, 2024, עמ' 269–282
- ↑ Elliot King and Jane Chapman, A dozen best: Essential readings in journalism, American Journalism Vol. 26, No. 3, 2009, עמ' 168-183
- ↑ Alex Altman, All the President’s Men, Time Magazine, August 17, 2011
- 1 2 Michael Schudson, Watergate: A Study in Mythology, Columbia Journalism Review Vol. 31, No. 1, 1992, עמ' 28-33
- ↑ W. Joseph Campbell, Twelve books not as good as their reputations, American Journalism Vol. 26, No. 1, 2009, עמ' 177-183
- 1 2 3 4 Mark Feldstein, Wallowing in Watergate: Historiography, Methodology, and Mythology in Journalism's Celebrated Moment, American Journalism Vol. 31, No. 4, 2014, עמ' 550–570
- ↑ Daniel J. Leab, Did the Press Uncover Watergate? / A Disturbing Arrogance in the Press, Columbia Journalism Review Vol. 13, No. 3, 1974, עמ' 60
- 1 2 3 4 W. J. Campbell, Watergate backstory: Tracing the origin of the heroic-journalist myth, International Journal of Media & Cultural Politics Vol. 20, No. 3, 2024, עמ' 297–307
- 1 2 Mark Feldstein, Watergate Revisited, American Journalism Review Vol. 26, No. 4, 2004, עמ' 60–68
- ↑ Ron Elving, In new edition of classic Watergate expose, Woodward and Bernstein link Nixon, Trump, NPR, June 16, 2022
- ↑ Vice President Biden's Remarks at Moscow State University, National Archives, March 10, 2011
- ↑ W. Joseph Campbell, Watergate at 50: Solidifying a Mythical Narrative, American Journalism Vol. 39, No. 4, 2022, עמ' 430–446