כל הדתות הן אחת
.jpg)
כל הדתות הן אחת (באנגלית: All Religions are One) היא סדרה של מכתמים פילוסופיים מאת האמן הבריטי ויליאם בלייק, שנכתבה בשנת 1788 כיצירות המשך לניסוייו הראשוניים בחריטת תבליטים ללא טקסט, כגון היצירה "בואו של האבדון" (1787). "כל הדתות הן אחת" ו"אין דת טבעית" מייצגות את ניסיונו המוצלח הראשון של בלייק לשלב תמונה וטקסט באמצעות תבליטים, ולכן הם כתבי היד המאוירים, מן המוקדמים ביותר שלו. ככאלה, הם מהווים דרך משמעותית בקריירה של בלייק; כפי שפיטר אקרויד מצביע, "צורת האמנות החדשה שלו שינתה את אופן הביטוי של יצירתו. היא הגדילה את מרחב כושר הבעתו; באמצעות חריטת תבליטים, ובעזרת מילים חקוקות כמו אלה של אלוהים על לוחות הברית, בלייק יכול היה לרכוש תפקיד חדש."[1]
צריבת תבליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 1822, בלייק השלים חיבור דרמטי קצר בן שני עמודים, אשר התברר כאחרון מבין כתבי יד המאוירים שלו, בשם: רוחו של הבל, התגלות בחזיונות יהוה אשר נראו על ידי ויליאם בלייק. מה שהיה חרוט על הקולופון של טקסט זה הוא "וו. בלייק, סטריאוטיפ המקור, שנת 1788". מקובל כמעט בכל העולם בקרב חוקריו של בלייק, כי ה"סטריאוטיפ המקורי" כאן התייחס ליצירות "כל הדתות הן אחת" או "אין דת טבעית".[2]
במהלך העשור של שנות ה-70 של המאה ה-18, בלייק הרגיש שאחת הבעיות הגדולות עם העתקת יצירות אמנות בדפוס הייתה חלוקת העבודה שבה זה הושג. אדם אחד היה צריך ליצור עיצוב (אמן), עוד אחד היה צריך לחרוט אותו (חרט), עוד אחד להדפיסו (דפס) והאחרון לפרסמו (המו"ל).[3] זה היה יוצא דופן עבור אמנים לחרוט את העיצובים שלהם, בעיקר בשל העדר המעמד החברתי הכרוך בעבודה; חריטה לא הייתה מקצוע נעלה במיוחד, והיא נחשבה לא יותר מאשר העתקה מכנית.[3] אמנים כמו ג'יימס בארי וג'ון המילטון מורטימר היו חריגים מהנורמה בכך שהם נטו לחרוט את יצירותיהם.[3] עוד חלוקה בתהליך עבודה זה הייתה של טקסט ותמונות, שטופלו על ידי אומנים שונים; הטקסט הודפס באמצעות דפוס שקע נייד, ואילו את התמונות היו נוהגים לחרוט, שתי עבודות שונות בתכלית.[4]
במהלך הכשרתו המקצועית של בלייק כחרט, עם ג'יימס באסייר במהלך שנות ה-1770, שיטת החריטה הנפוצה ביותר הייתה שיטת הנקודות, אשר נחשבה כבעלת יכולת לתת רושם מדויק יותר של התמונה המקורית מאשר שיטת חריטת הקו שהייתה דומיננטית בעבר. טכניקת תצריב גם היא הייתה מצויה בשימוש, בעיקר למטרות יצירת משטח ששימש כרקע ולתיאור נוף.[5] כל שיטות החריטה והצריבה המסורתיות היו למעשה טכניקות של דפוס שקע. ופירוש הדבר כי העיצוב המשורטט נחשף עם מחט כלפי חוץ, באמצעות 'משטח' נוגד חומצה שנשפכה על גבי ריקועי הנחושת. הלוח היה אז מכוסה חומצה, והחרט עבר על השורות החרוטות עם בורין כדי לאפשר לחומצה לנגוס בשורות ולאכול את הנחושת עצמה. לאחר מכן החומצה הייתה ניגרת החוצה, ומשאירה את היצירה חרוטה על הלוח. בשלב הסופי, החרט היה חורט את כל משטח הלוח, עם רשת שורות של שתי וערב לפני שפיכת הדיו על הלוח והעברתו למכבש הדפוס.[6]
מתוסכל משיטת חריטה זו, נראה שבלייק החל לחשוב על שיטה חדשה של הוצאה לאור, לכל המוקדם בשנת 1784, כיוון שבשנה זו תיאור כללי של מה שעתיד להיות תצריב מופיע ביצירה סאטירית שלא פורסמה, אי הירח. בערך באותו הזמן, ג'ורג' קמברלנד התנסה בשיטה שאיפשרה לו לשחזר את כתב היד באמצעות לוח צרוב, ובלייק אימץ את שיטתו של קמברלנד לתוך חריטת התבליט שלו; תוך שהוא מתייחס לטקסט כאל טקסט הכתוב בכתב יד, יותר מאשר כאל דפוס אותיות מכני, ובכך איפשר לו להפוך את הטקסט לחלק אינטגרלי מהתמונה.[7]
חידושו הגדול של בלייק בטכניקת צריבת התבליטים היה בכך שהוא הדפיס מתוך התבליט, או החלק המורם של הלוח ולא מהחלק המגולף או החרוט. ואילו בשיטות דפוס שקע יצרו באמצעות יצירת תלמים אשר לתוכם שפכו את החומצה כדי ליצור 'חורים' בלוח ואז שפכו את הדיו על כל השטח. בלייק כתב וצייר ישירות על גבי הלוח עם חומר עמיד לחומצה הידוע כמעצור. הוא היה אז מטמיע את שולי הצלחת ברצועות שעווה כדי ליצור מגש שלם ושופך חומצה בעומק של רבע אינץ', ובכך גורם לחלקים החשופים של הלוח להימס החוצה, והעיצוב או הטקסט להישאר מעט מעל שאר הלוח, כלומר בתבליט, כמו "חותמת גומי" מודרנית. בשלב זה החומצה הייתה נשפכת החוצה, השעווה הייתה מוסרת, והחלק המורם של הלוח מכוסה דיו לפני השלב הסופי שבו הדיו נלחץ על גבי נייר הדפוס.[8] שיטה זו אפשרה ביטוי אמנותי אשר היה בלתי אפשרי להשגה באמצעות דפוס שקע.[9] החסרון העיקרי היה בכך שהטקסט היה צריך להיות כתוב הפוך כיוון שכל מה שהיה על הלוח היה מודפס במהופך כאשר נלחץ על גבי הנייר. התאוריה הדומיננטית באשר לאופן שבו פתר בלייק את הבעיה הזו היא פשוט שהוא כתב הפוך.[10] תאוריה נוספת שהוצעה על ידי דייוויד בינדמן, היא שבלייק כתב את הטקסט (עמיד-חומצה) על דף נייר בדרך הנכונה, מסביב, ואז לחץ את הנייר על גבי הלוח, ובכך הוא הפך את הטקסט וייצר אותה התוצאה גם אם הוא היה כותב את זה הפוך במקום הראשון.[7]
בלייק יכול היה גם לצבוע את הלוחות עצמם בצבע דיו לפני שהוא לחץ אותם או גיוון אותם עם צבעי מים לאחר ההדפסה. בגלל היבט זה, רכיב מרכזי של טכניקת התבליטים היה שכל עמוד של כל ספר היה קטע ייחודי של אמנות; לא קיים מצב שבו שני עותקים של כל דף בכל יצירתו של בלייק שהם זהים. וריאציות ההדפסה בפועל, בחירה בצבעים שונים, צביעת הלוחות, תאונות במהלך רחיצת החומצה וכו', כל זה הוביל ליצירת מספר דוגמאות של אותו הלוח.
בלייק עצמו התייחס לצריבת התבליטים כמו "הדפסה בשיטה השטנית, באמצעות חומצות [...] המסת משטחים גלויים החוצה, והצגת האינסופי אשר הוסתר."[11] תיאור עכשווי של השיטה סופק על ידי חבר של בלייק, ג'יי. טי. סמית; "כשהוא כותב את השירה שלו, הוא צייר את נושאי הקישוטים השוליים שלו בשרטוט על ריקועי נחושת עם נוזל אטום, ולאחר מכן נוזל זה איכל את החלקים הגלויים של הלוח או הבהיר כלפי חוץ באמצעות חומצה ניטרית מה שנמצא הרבה מתחת להם, כך שקווי המתאר נשארו כמו סטריאוטיפ".[12]
צריבת תבליטים עמדה בבסיס שיטת העבודה של חיתוך עץ, וצריבת תבליטי נחושת, תורגלה בתחילת המאה השמונה-עשרה על ידי אלישע קירקול, אבל בלייק היה הראשון להשתמש בשיטה כזו כדי ליצור הן מילים ועיצובים מעורבבים יחד על גבי אותו לוח.[13] מלבד האפקט האסתטי הייחודי שהתאפשר, היתרון העיקרי של צריבת תבליטים היה בכך שבלייק יכול היה להדפיס את החומר בעצמו. מפני שהטקסט היה בתבליט, הלחץ הדרוש עבור הדפסתו היה קבוע, בניגוד להדפסה בדפוס שקע, בה לחצים שונים היו נחוצים כדי ללחוץ את הנייר בכוח לתוך התלמים, בהתאם לגודל. בנוסף, בדפוס שקע הדפסים ותחריטים הודפסו עם לחץ גדול, אבל בצריבת תבליטים, מפני שהחומר המודפס היה משטח מוגבה ולא עשוי משורות חרוטות, הרבה פחות לחץ היה נדרש.[14] ככזו, צריבת תבליטים, פתרה את בעיית חלוקת העבודה של ההוצאה לאור. שיטתו החדשה של בלייק הייתה אוטוגרפית; "זה איפשר, ואכן קידם מערכת יחסים חלקה בין עיצוב וביצוע מאשר החלוקה הרגילה שבין המצאה לבין ייצור האופיינית לטכנולוגיית ההדפסה של המאה ה-18, וההבחנה בין סופרים, מדפיסים, אמנים, חרטים. כמו ציורים וכתבי יד, התבליטים של בלייק נוצרו על ידי פעולה ישירה וחיובית של יד המחבר/האמן ללא התערבות של תהליכים."[15] בלייק שימש אמן, חרט, מדפיס ומו"ל.
העתק[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שכל הדתות הן אחת נחרטה ב-1788, העותק היחידי ששרד (המכונה העתק א') לא הודפס עד 1795; עותק גדול של נייר הודפס כחלק ממהדורת דלוקס של אוסף כתבי היד המאוירים של בלייק. באשר לשאלה האם בלייק הדפיס את כל הדתות, לפני 1795, התשובה אינה ידועה. עם זאת, העובדה כי הוא לא הזכיר את הפניה 'אל הציבור' באוקטובר 1793, בה הוא כלל את כל כתבי היד הקיימים עד לאותו זמן, מלבד כל הדתות ואין דת טבעית, מציעה שלא.[16]
העתק א' ממוקם בספריית הנטינגטון, למעט לוח 2 (כותרת הדף), אשר קיים בשני ציורים. עותק כותרת הדף אשר נוסף להעתק א' ממוקם באוסף ג'פרי קינס שבמוזיאון פיצויליאם. כותרת הדף של עותק אחר (צבע המודפס בדיו חומה), אשר הלוחות שלו אינם מתועדים, נמצא במוזיאון ויקטוריה ואלברט.
כל הדתות הן אחת כוללת עשרה לוחות, כל אחד מהם הוא בערך 5.4x4 ס"מ,[17] עם כל פיסקה על לוח נפרד, למעט לוח 10, אשר מכיל הן את העיקרון 7ד ופסקה קצרה, שמשמשת לסיום הסדרה. במקרים רבים, זה נראה כאילו חומצה איכלה יותר מדי את התבליט, ובלייק היה צריך לעבור על הסעיפים עם דיו, לרחוץ אותם ולעיתים קרובות לגעת בטקסט ולעצב את קווי המתאר עם עט.[13] כמה מהלוחות גם נושאים עדות להדפסת צבע בסיסית, שיטה שבה בלייק התנסה בשנות ה-1790, והלוחות האלה עשויים לייצג את נסיונותיו הראשונים בטכניקה זו (לפיה הוא השתמש בצבע דיו להדפסה ולא שחור). מספר לוחות כוללים גם דוגמאות של חריטת דף לבן, טכניקה שבה בלייק, פשוטו כמשמעו, חתך לתוך המעצור כדי ליצור תלמים זעירים, אשר נאכלו על ידי חומצה, מה שיצר רצף מרשים בגמר ההדפסה.
קווי המסגרת של הדיו השחור אשר אוירו סביב כל עיצוב נחשבים כתוספת במועד מאוחר יותר, אולי ב-1818, ממש לפני שבלייק נתן את הלוחות לג'ון לינל. נראה שעבודות הדיו והשטיפה שבעיצובים עצמם נעשו באותו זמן, אך לא ניתן לברר זאת בוודאות.[16] הועלתה הצעה שקווי המסגרת אולי נוספו עקב אי התאמה בין הגודל של הלוחות, לבין גודל הנייר (כל גיליון הוא 37.8x27 ס"מ).[17]
לוחות 1 ו-3–10 של העתק הנטינגטון נרכשו על ידי ג'ון לינל זמן מה לאחר 1818, עם כותרת הדף החסרה מוחלפת על ידי ציור של כותרת הדף מאין דת טבעית. הלוחות נמכרו מאחוזת לינל ב-15 במרץ 1918 להנרי אי. הנטינגטון. לוח 2 נרכש על ידי ג'ורג' א. סמית' ב-1853. נראה שלאחר מכן הלוח היה בבעלות ויליאם מיור, אבל בסופו של דבר נמכר ב"סות'ביס" על ידי סר היקמן בייקון ב-21 ביולי 1953, לג'פרי קינס, מי שתרם את העותק למוזיאון פיצויליאם ב-1982.[18]
לאחר ההדפסה המקורית של שנת 1795, הטקסט של כל הדתות לא פורסם שוב עד 1893, במסגרת יצירותיו של ויליאם בלייק, פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, שנערך על ידי ויליאם בטלר ייטס ואדווין ג'ון אליס.[19]
תארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1971, רוב העורכים נטו לחשוב שכל הדתות הן אחת הן יצירה מאוחרת לאין דת טבעית. לדוגמה, בשנת 1905, בספרו יצירות השירה של ויליאם בלייק; חדש, טקסט מדויק מתוך כתב היד, חריטה ודפוס מקוריים, ג'ון סמפסון ממקם את אין דת טבעית לפני כל הדתות בנספח לספרי הנבואה. עם זאת, בשנת 1971, ג'פרי קיינס טען כי כל הדתות הן אחת קדמה ליצירה השנייה, על סמך מה שהוא ראה כ "חוסר השלמות הטכנית הגדול שלה"[20] בספרו משנת 1978, ספר העבודות הגרפיות השלם של ויליאם בלייק, דייוויד בינדמן בתחילה לא הסכים עם קיינס, בטענה כי הפגמים בכל הדתות הם לא בגלל מועד מוקדם של חיבורם, אלא בגלל מורכבותם הגדלה והולכת של הלוחות, כאשר מורכבות מעין זו מוכיחה שביטחונו של בלייק גדל אחרי יצירתו את אין דת טבעית הגולמי יותר.[21] רוב החוקרים עם זאת תומכים בקיינס, כאשר כל הדתות הן אחת מקדימה את אין דת טבעית כמעט בכל האוספים המודרניים של יצירתו של בלייק; לדוגמה, ויליאם בלייק: ספר השירים השלם (1977), מאת אליסיה אוסטרייקר, המהדורה השנייה של ספר השירה והפרוזה השלם של ויליאם בלייק (1982), מאת דייוויד וי. ארדמן, הספרים המאוירים של בלייק, כרך 3: הספרים המאוירים המוקדמים (1993), מאת מוריס איבס, רוברט נ. אסיק וג'וזף ויסקומי, אפילו ספרו של בינדמן עצמו ספר האיורים השלם של ויליאם בלייק (2003), והמהדורה השלישית של וו.ה. סטיבנסון של בלייק: ספר השירים השלם (2007).
עדות נוספת לנכונותה של השערת קיינס נדונה על ידי איבס, אסיק וויסקומי, אשר, מנקודת מבטם ההפוכה לבינדמן, רואים את הסגנון של אין דת טבעית כבטוח יותר מאשר זה של כל הדתות. הם במיוחד מצטטים את השימוש באיות רומי זקוף בתוך כל הדתות בניגוד לכתיבה הנטויה, על כמה לוחות של אין דת טבעית; "סגנון זה היה קל יותר לביצוע מאחר שזה דרש פחות משיחות מכחול עצמאיות. ומאחר וכתוצאה מכך התבנית הצפופה של השורות סיפקה תמיכה טובה יותר עבור דיות dabber, הגופן הנטוי אפשר גילוף רדוד יותר."[22] בלייק הציג את הגופן הנטוי על לוח a3 השייך ליצירה אין דת טבעית, כתב שבו הוא ישתמש בכל שנות ה-1790.[17] ראיות אחרות עבור תארוך מוקדם של כל הדתות הוא כי רבות מהאותיות הבודדות עצמן נשענות שמאלה, בניגוד לאין דת טבעית. זאת הייתה בעיה נפוצה בכתב ראי, ונוכחותה בכל הדתות אבל לא באין דת טבעית מרמזת שבלייק רק החל ללמוד איך להתגבר על זה בזמן שהוא עבד על יצירתה.
תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר מנתחים את כל הדתות הן אחת חשוב לזכור כי התמונות אינן בהכרח תיאורים מילוליים של הטקסט; "ההצעות הפילוסופיות [...] מציעות מעט דימויים חזותיים או אפילו עצמים עם שם. תכונות אלה עשויות לקבוע את העצמאות היחסית של רבים מהעיצובים המלווים את הטקסט. הקישורים הם נושאיים ומטאפוריים, לא ישירים ומילוליים."[23]
| מספר | תמונה | טקסט | תיאור | הערות |
|---|---|---|---|---|
| לוח 1 (ציור השער) | .jpg)
|
|
צמחייה ללא תיאור מקיפה את הטקסט בשני הצדדים ובתחתית הטקסט. בתמונה הראשית, גבר עירום ממותניו ומעלה, יושב על אבן גדולה, ופונה לימין. הרקע מלא בגזעי עצים ובעלים. | הביטוי "קולו של האחד הבוכה בישימון" לקוח מהברית החדשה, בה הוא מופיע בכל אחת מהבשורות: מתי 3:3, מרקוס 1:3, לוקאס 3:4 ויוחנן 1:23. בכל ארבע הבשורות, הביטוי נאמר על ידי הנביא ישעיהו כדי לתאר את יוחנן המטביל. לכן, מוצע שיוחנן הוא הדמות שבציור, מטיף בישימון אותו מסמלים, העלווה וגזעי העצים.[24] בסוף המאה השמונה עשרה, היה נהוג להוסיף את דיוקן האמן לציור השער של הטקסט. כך שבאמצעות תיאורו את יוחנן המטביל במקום את עצמו, בלייק מרמז שהוא רואה עצמו כממשיך המסורת הנבואית של יוחנן. לפיכך, הישימון משמש כמטאפורה לעידן הנאורות אשר בלייק יצא כנגדו.[25] |
| לוח 2 (עמוד השער) | .jpg)
|
|
הציור מתאר אדם זקן, שידיו מונחות על ספר פתוח. מאחוריו ולשמאלו מתואר מלאך, אשר ידו השמאלית מונחת על כתפו של האדם הזקן. ידו הימנית של המלאך מונחת על לוח גדול, בעל קשת כפולה, הנושא את הכותרת ”כל הדתות הן אחת”, כאשר המילים חרותות באצבע על הלוח. | עקב החלק העליון בעל הקשת הכפולה, הלוח מהווה זכר לשני לוחות הברית של עשרת הדיברות ולכן האדם הזקן עשוי לתאר נביא תנ"כי.[26] אם הלוח אכן מייצג את לוחות הברית, העובדה שהכותרת של בלייק מחליפה את הטקסט המקורי היא בעלת משמעות רבה ביותר. בלייק בחר להעביר ביקורת על עשרת הדיברות ביצירות מאוחרות יותר, כמו "נישואי העדן והשאול" (1790), "ספר יורייזן" (1794), "ספר לוס" (1795) ו"שירו של לוס" (1795). גם כאן, ביצירה הזו, קיימת אותה נטייה ביקורתית, כשבלייק מוחק, פשוטו כמשמעו, את התוכן המקורי של הלוחות, בתוכן המשקף את מערכת האמונות שלו. המלאך מחבק את האדם הזקן בידו השמאלית ואת הלוחות בידו הימנית, ולפיכך מוצע שבלייק האמין באיחוד רוחני בין הנביא (בלייק עצמו) והטקסט המכונן של הנצרות המסורתית".[25] |
| לוח 3 (הטיעון) | .jpg)
|
הטיעון
|
בחלק העליון של הלוח, גפנים מקיפים את "הטיעון". בציור הראשי, גבר שוכב על הקרקע, ראשו שעון על ידו הימנית, דשא צומח מתחת לרגליו ומאחורי הדשא נראה מה שעשוי להיות כבסיס של גבעה או צוק. | יציבת הדמות מעידה על המלנכוליה שהיא שרויה בה. נדמה שהטקסט מהווה הצהרת עקרונות של חסידי האמפיריציזם, כפי שהובן על ידי ג'ון לוק, אייזק ניוטון ובמיוחד פרנסיס בייקון.[27] ב-1808, בלייק העיר במסגרת הכרך הראשון של "עבודותיו של סר ג'ושוע ריינולדס", אשר נערך על ידי אדמונד מאלון וכתב "בייקון אומר שכל דבר חייב להיעשות דרך הניסיון".[28] |
| לוח 4 (עיקרון ראשון) | .jpg)
|
עיקרון ראשון
|
גפן משתרעת לאורך תחתית הלוח, מתחת לטקסט. מעל לטקסט, גבר זקן יושב בינות לעננים, זרועותיו מתוחות לשמאל ולימין, כל יד מונחת על ענן. | כיוון שזהו הלוח בו בלייק מציג לראשונה את מושג "הגאון הפואטי", הדמות הנמצאת בינות לעננים עשויה להיות האנשה של המושג.[29] דייוויד בינדמן מפרש אותו כ”צורתם האנושית של רוח או שד, היושב לו בינות לעננים”. מבחינה נושאית, לוח זה מערער את הצהרת העקרונות המעין-אמפיריציסטית של הלוח הקודם, ומציע שצורתו החיצונית של האדם נובעת למעשה מה"גאון הפואטי" הפנימי, לא מחוויות חושיות.[30] העננים שבלוח זה עוצבו באמצעות תצריב קו לבן.[28] |
| לוח 5 (עיקרון 2 ד) | .jpg)
|
עיקרון 2ד
|
מתחת לטקסט, ניתן לראות עדר כבשים רועות. בצד הימני של הטקסט עומד עץ דקל קטן. בצד שמאל, עץ דקל גדול יותר משתרע עד לחלק העליון של הלוח, ומפיץ את ענפיו בינות שתי דמויות, אשר נראות כעירומות, שוכבות על הקרקע, זו לצד זו. | עקב היציבה של הדמויות בציור, אפשרי שהדמות שברקע נמצאת בתהליך של היווצרות מתוך הדמות שבקדמת הציור. אם זה אכן כך, הציור יכול להיחשב כתיאור מטאפורי ללידת חוה מצלעו של אדם, כמתואר בספר בראשית, פרק ב', פסוקים כ"א - כ"ב.[31] בינדמן גם מציע בתור פרשנות, שהאנשים בציור הם אדם וחווה וטוען שהכבשים בתחתית הלוח ממחישות את הטענה ש"כולם דומים" ו"אדם וחווה" ממחישים את "המגוון האינסופי".[30] באופן דומה, אם הציור אכן מתאר את חווה הנוצרת מתוך אדם, הציור קשור מבחינה נושאית ל"כל הדתות" בכללותו; ציור של 'הצורה החיצונית' המקורית של האנושות הוא תיאור מתאים עבור יצירה המדגישה את אחדות כל הצורות, הפיזיות והדתיות, אשר יש להן מקור משותף.[32] רוברט נ. אסיק משער שעץ הדקל, כ"סמל מסורתי לנצחיות וגמישות, עשוי לסמל את ההתחדשות המתמדת של אותן צורות טבע בסיסיות".[33] |
| לוח 6 (עיקרון 3ד) | .jpg)
|
עיקרון 3ד
|
בתחתית הטקסט, האות האחרונה של המילה האנגלית "every", בשורה האחרונה, מתרחבת לשוליים התחתונים בדומה לגפן. לאורך השוליים הימניים ישנה עוד גפן המתרחבת לפרח. הציור הראשי מתאר גבר זקן יושב על כיסא, כותב בספר על ברכיו. מאחוריו יושב עוד אדם, גם הוא מחזיק בספר על ברכיו, ממנו הוא קורא. | שני הגברים עשויים לתאר את "כתות הפילוסופיה" המוזכרות בטקסט.[34] אם העצמים שמשאלם הם עמודים, הציור עשוי לתאר את יוון העתיקה או את רומא, אשר רמז נוסף בציור לכך, עשוי להימצא בעובדה שמשענת הכיסאות היא מקושתת. ולכן, התמונה מתארת את יסודותיה של הפילוסופיה העתיקה. משענות הכיסאות עוצבו באמצעות תצריב קו לבן.[32] |
| לוח 7 (עיקרון 4). | .jpg)
|
עיקרון 4
|
גפנים גדלות מעל, מתחת ולשמאל הטקסט. בתמונה הראשית, בחלקו העליון של הלוח, אדם הולך לכיוון צד ימין, אוחז מקל הליכה בידו. | איבס, אסיק וויסקומי טוענים שביחס לעיקרון זה, בלייק קיבל כנראה השראה, מספרו של סמואל טיילור קולרידג', "ביוגרפיה ליטרריה" ("ביוגרפיה ספרותית") אשר בו קולרידג' יצא כנגד האסוציאניזם של דייוויד הארטלי ולמען עליונות הדמיון הפואטי.[35]האדם שבציור עשוי לתאר את הנווד המוזכר בטקסט, בעוברו דרך "ארץ ידועה".[36] פיטר אקרויד מציע שאדם זה הוא בלייק עצמו, המנסה לנדוד ברחבי האדמה הבלויה, המסמלת את אופן המחשבה העכשווי, מבחינה פילוסופית ותאולוגית. בלייק השתמש מאוחר יותר באותו ציור, בלוח מס' 14 השייך ליצירה "למען הילדים: שערי גן העדן" (1793). הגבעות שברקע הציור עוצבו באמצעות תצריב בקו לבן.[37] |
| לוח 8 (עיקרון 5) | .jpg)
|
עיקרון 5
|
גפנים מפרידות בין הכותרת והשורה הראשונה של הטקסט ומתפשטות מהשורה האחרונה לתוך הציור שמלמטה. מעל הכותרת, קבוצה של דמויות זעירות, כנראה ילדים, מביטות אל דמות גדולה יותר הישובה על כיסא בצד ימין. נראה שמדובר בדמות גבר, הרכון אל מול הילדים. הדמויות מתגלות כשהן בתוכו של אוהל גדול. מתחת לטקסט, גבר עירום פונה לכיוון שמאל, אף על פי שהוא נראה כמסתכל בכיוון מעלה. הוא אוחז בידיו נבל גדול ממדים. | הדימוי של הילדים הוא כנראה תיאור של הוראה דתית, ומכאן הנחלת הידע של "דתות כל האומות". הדמות שמתחת לטקסט עשויה להיות זו של בארד, אשר מייצג אם כן את "רוח הנבואה".[38] בינדמן משער שהדמות עשויה לייצג את "אחדות הזמן והמרחב".[39] הביטוי "רוח הנבואה" לקוח מ"חזון יוחנן", פרק י"ט, פסוק י', בו הרוח מזוהה עם התגלותו של ישו: ”וָאֶפֹּל לְרַגְלָיו לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה אַל־תַּעֲשֶׂה־זֹּאת עֶבֶד אֲנִי כָּמוֹךָ וְחָבֵר לְּךָ וּלְאַחֶיךָ אֲשֶׁר עֵדוּת יֵשׁוּעַ בְּפִיהֶם הִשְׁתַּחֲוֵה לֵאלֹהִים כִּי עֵדוּת יֵשׁוּעַ הִיא רוּחַ הַנְּבוּאָה׃”[40] כיוון שכך, בלייק משווה את "הגאון הפואטי" לרוח הנבואה. אם כן, בלייק מעניק תוקף תנ"כי עתיק לתאוריה שלו; "הגאון הפואטי" מהווה למעשה הוכחה להתגלות ישו.[35] |
| לוח 9 (עיקרון 6) | .jpg)
|
עיקרון 6
|
מעל הטקסט, ישנם שני לוחות אבן בעלי כתב בלתי קריא על כל אחד מהם. מתחת לטקסט, דמות (אשר עשויה להיות גבר או אישה) בגלימה ארוכה הולכת לכיוון ימין. זמן ההתרחשות כנראה הוא במהלך הלילה. | הלוחות מייצגים כנראה את "הברית הישנה והחדשה" המוזכרות בטקסט. הדמות עשויה להיות האנשה של "טבעה המוגבל של החוויה הגופנית".[39][41] מבחינה נושאית, בלייק טוען שהסמכות האלוהית של התנ"ך מהווה ביטוי מקורי ל"שכל הפואטי"; כל סמכות שכזו, המצויה בתנ"ך, מצויה בו אך ורק עקב ההשראה המקורית שלהן וסמכויות אלו אינן טבועות מכללא בדתות הממוסדות הטוענות שהן מסתמכות עליהן. לדידו של בלייק, דתות אלו סילפו את המשמעויות המקוריות של הטקסט התנ"כי והשתמשו בו בעורמה למטרות שליטה על הכפופים להן.[35]בלייק יחזור על הרעיון האומר שהדת המאורגנת משחיתה את מסרי התנ"ך המקוריים ב-"נישואי העדן והשאול" (1790), "אירופה: נבואה" (1794), "ספר יורייזן" (1794) וב-"שירו של לוס" (1795). איבס, אסיק וויסקומי מפרשים את העיצובים כ-"חזרה על ההבחנה בין תנ"ך בעל השראה לבין חוויה חושית כפי שהוצבו בטקסט, אולם הלוחות והתבנית הסגורה התוחמת אותם מצביעים גם על כך ש-"השכל הפואטי" התווסף אף הוא לאוסף החוקים המגבילים אותם חוקקו הדתות הממוסדות". האפילה אוירה באמצעות תצריב קו לבן.[39] |
| לוח 10 (עיקרון 7ד) | .jpg)
|
עיקרון 7ד
|
מעל הטקסט המאויר רק מחזהו לראשו כשזרועותיו מורמות. מתחתיו, בצד שמאל, מאוירת דמות אדם הרובץ על הקרקע, כשחלק גופו העליון מורם קלות. מתחתיו, בצד ימין, ישנה דמות אדם נוסף הרובץ גם הוא על הקרקע, כשחלק גופו העליון מסובב החוצה מהדמות המרכזית וזרועותיו פונות לימין. מתחת לטקסט, מתוארת ציפור שעפה על גבי מי הים הכהים. | הדמות שבחלק העליון של הציור עשויה להיות ישו הנוצרי, והאירוע המתואר בו מרמז על הכתוב בבשורה על-פי מתי 28:4, שלפיה ישו קם מקברו ומדהים בכך את שני שומריו. ישנה אפשרות נוספת, המפרשת את שתי הדמויות כאדם וחוה והדמות שמלמעלה היא דמות האל המפריד ביניהם. הציפור היא כנראה היונה (המסמלת את רוח הקודש), המרחפת "מעל פני המים" (בראשית 1:2).[39][42] הים אויר באמצעות תצריב קו לבן. |
| גרסה צבעונית חלופית אחרת של עמוד השער |
|
גרסה חלופית נוספת של עמוד השער מהעתק אחר, לא ידוע, נצבעה והודפסה בדיו בצבע חום. הצללית שמאחורי ולרוחב הלוחות נוצרה באמצעות תרחיץ לאחר ההדפסה. הציור נמצא במוזיאון ויקטוריה ואלברט. |
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנושא המרכזי ב"כל הדתות הן אחת" הוא מושג ה"גאון הפואטי" אשר מקביל בערך לדמיון. בלייק טוען כי "הגאון הפואטי" הוא גדול יותר מאשר כל דבר אחר, והוא "האדם האמיתי". לפיכך, "הגאון הפואטי" מחליף את המושגים המסורתיים של האלוהות בגדר "הגוף או הצורה החיצונית של האדם נגזר מ"הגאון הפואטי" [...] צורתם של כל הדברים נגזרת מ"הגאון הפואטי", צורה שמכונה על ידי הקדמונים מלאך, רוח ושד". לפיכך, "הגאון הפואטי" מחליף את האמונה התאולוגית הקיימת. "גאון פואטי" זה הוא כלל-עולמי, המשותף לכל בני האדם; "כיוון שכל בני האדם דומים בצורתם החיצונית [...] כל בני האדם דומים גם ב"גאונותם הפואטית". באופן דומה, כל הפילוסופיות מקורן מה"גאון הפואטי"; "כל הכתות הפילוסופיות באות מה"גאון הפואטי", כשהן מותאמות לחולשותיו של כל פרט", וכך גם כל הדתות, שהן בסך הכל ביטויים של "הגאון הפואטי"; "הדתות של כל העמים נגזרות בתפיסתן השונה את "הגאון הפואטי" אשר בכל מקום מכונה "רוח הנבואה". שוב, בדגש על המאפיין התאולוגי של ה"גאון הפואטי". אפילו התנ"ך מקורו ב"גאון הפואטי"; "הברית הישנה והחדשה מהוות נגזרת מקורית של ה"גאון הפואטי". לפיכך, כיוון שכל בני האדם דומים ב"גאונותם הפואטית", וכיוון שמקור כל הדתות הוא ה"גאון הפואטי", כך גם הדתות חייבות להיות דומות זו לזו, לכן "כל הדתות הן אחת".
דייוויד בינדמן מסווג את כל הדתות הן אחת, כ"דיאלוג מופשט עם התאולוגיה הקונבנציונלית".[43] במובן זה, היצירה מתפרשת לעיתים קרובות כנקודת העימות המוקדמת ביותר של בלייק עם הדאיזם והדואליזם.[44] באופן דומה, נורת'רופ פריי טוען כי התאוריה של בלייק האומרת ש"כל הדתות הן אחת" מהווה "סובלנות של חזון" הנמצאת כנגד ה"סובלנות הרציונלית" או ה"סובלנות הדאיסטית" "הגורסת כי כל הדתות מנסות לפצח באופן שווה את אותו מסתורין בלתי פתור".[45] הולכת לפי אותו קו מחשבה, פלורנס סנדלר טוענת כי בטקסטים אלה בלייק "הגדיר על עצמו את משימת הפרדת דת האמת שלו מסטיותיה, בזמנו שלו, ובתנ"ך עצמו".[46] עוד חוקרת ספרות, אליסיה אוסטרייקר, מתמקדת בהפרכת הדיאיזם, כאשר היא מתייחסת ליצירה כאל "לעג כלפי הרציונליזם וחוסר רצון להתפשר על הפוטנציאל האינסופי של האדם".".[47]ס. פוסטר דיימון מציע שמה שבלייק עשה ב"כל הדתות הן אחת" זה "להדיח את ההגיון ממקומו העתיק כיכולתו העליונה של האדם, ולהמליך את הדמיון"."[48] בנוסף לכך, דיימון גם טוען כי "בלייק השלים את התאוריה המהפכנית שלו בדבר טבע האדם והצהיר על אחדות כל הדתות האמיתיות".[49] הרולד בלום מגיע כמעט לאותה המסקנה, ומציע שמה שבלייק טוען הוא למען "העליונות של הדמיון הפואטי ביחס לכל המערכות המטאפיזיות והמורליות".[50] למסקנה דומה מגיע דניס וולטה, אשר טוען ש"שתי היצירות מהוות חלק מהעימות המתמשך של בלייק במהלך חייו עם הפילוסופיה של בייקון, ניוטון, ולוק. כשהוא דוחה את האמפיריציזם הרציונלי של ההשקפה הדיאיסטית בת המאה השמונה עשרה, או "הדת הטבעית", אשר הסתכלה על העולם החומרי כהוכחה לקיומו של האל, בלייק מציע כאלטרנטיבה את "כושר הדמיון" או את "הגאונות הפואטית".[51]
במונחי ההשפעות על בלייק, בשנת 1787 הנרי פוזלי עבד על תרגום של "פתגמי האדם" מאת יוהאן קספר לווטר עבור המו"ל ג'וזף ג'ונסון, כשהוא שוכר את בלייק כדי שיחרוט את שער הספר. בלייק כה התאהב בעבודתו של לוואטר עד כדי כך שעל עטיפתו של עותק הספר שהוא החזיק, הוא רשם הן את שמו והן את שמו של לוואטר, תוך שהוא מאייר לב המקיף את השמות.[52] בלייק גם ציטט בהרחבה עותק זה, ומספר מבקרים ציינו את ההקבלות בין ביאוריו של לוואטר ופתגמיו של בלייק עצמו הן בכל הדתות הן אחת והן באין דת טבעית.[53] ס. פוסטר דיימון מצביע במיוחד נקודות כדי על שני פתגמיו הראשונים של לוואטר כבעלי השפעה חזקה על בלייק:[54]
- דע, ממקור ראשון, כי בני האדם מסכימים על המהות, כפי שהם מסכימים בגפיהם ובחושיהם.
- בני האדם אמנם נבדלים בצורתם הפיזית – ורק אז, ולא יותר".
לנקודות אלה בלייק הוסיף הערה: "זוהי הפילוסופיה הנוצרית האמיתית, הרבה מעבר לכל הפשטה אחרת".
עבודה נוספת אשר כנראה השפיעה על בלייק היא עבודתו של עמנואל סווידנבורג "העדן והשאול" (1758). בביאוריו לסווידנבורג, בלייק מקשר פעמיים בין המילה "אלוהים" למילים "גאון פואטי". במהלך הדיון בו עוסק סווידנבורג בקשר שבין העולם הרוחני לבין העולם החומרי, בלייק כותב "הוא אשר אוהב ומרגיש את האהבה יורדת אליו והוא אשר בעל חוכמה עשוי לתפוס אותה ולהבינה אך ורק מ"הגאון הפואטי", אשר הוא האדון". זמן קצר לאחר מכן, בלייק מוסיף הערה לאמירתו של סווידנבורג כי "שלילת האל היא הגיהנום", ומבאר: "שלילת "הגאונות הפואטית" היא הגיהנום".[55]
בעוד שהשפעותיהם של לוואטר וסווידנבורג הן במידה מסוימת ספקולטיביות, ההשפעה של בייקון, ניוטון ולוק ידועה, בכיוון ההפוך, כמו גם העובדה שבלייק תיעב את האמפיריציזם המדעי עוד מגיל מוקדם. בשנת 1808, כשהוא מבאר את הערותיו ל-עבודותיו של סר ג'ושוע ריינולדס, בלייק כותב:
”חיבורו של ברק על הנשגב והיפה מבוסס על דעותיהם של ניוטון ולוק. על חיבור זה ריינולדס מבסס רבות מטענותיו. בהקשר למסתו "השיחות" (Discourses), קראתי את חיבורו של ברק בגיל מאוד צעיר, באותו זמן שקראתי את ה"הבנה האנושית" של לוק ואת "קידום הלמידה" של בייקון. בכל אחד מהספרים האלה אני כתבתי את דעותי וכשאני מסתכל עליהם שוב, אני מוצא שהערותיי על ריינולדס בספר זה הן די דומות. חשתי את אותו תיעוב ואת אותה הסלידה, כפי שאני מרגיש עכשיו. הם לועגים להשראה ולחזון אשר כמו אז, כן עכשיו, ואני כולי תקווה שיישארו, היסוד הנצחי שלי ויהוו את מקום מגוריי. איך אני יכול לשמוע את הדברים הללו, מלאי הלעג, ללא החזרת בוז על בוז”
הרולד בלום, מצטט גם את עבודותיהם של אנת'וני קולינס, מת'יו טינדל וג'ון טולנד כבעלות השפעה על מחשבתו של בלייק.[56] באופן כללי יותר, "בלייק רואה את אסכולות המחשבה של בייקון ולוק, כבסיס הדת הטבעית, הניסיון הדיאיסטי להוכיח את קיומו של האל באמצעות חוויה חושית וחקירתה הרציונלית".[57] ביחס לחלק הסופי של האמירה הזו, בלייק "מכופף את המיתולוגיה הסינקרטיסטית מבית מדרשם של יעקב בריאן, פול הנרי מולט ואולי אנשי מחשבה נוספים, אשר הניחו את הבסיס למה שהפך להיות המחקר ההשוואתי של הדת. הוא מעלה כנגדם טענה התומכת בקיומו של "גאון פואטי" כלל-עולמי ועל-שכלי, המבטא את עצמו באמצעות הצורות המשותפות (למרות הגיוון הנצחי) של כל הדתות".[57]
ביחס לעבודתו האחרונה, נורת'רופ פריי רואה את כל הדתות הן אחת ואת אין דת טבעית כיצירות המהוות הצהרת כוונות עבור בלייק, סוג של מתווה תקדימי לעבודתו העתידית"; הצהרת סיכום של דוקטרינות הקאנון החרוט".[58] באופן דומה, איבס, אסיק וויסקומי טוענים שהיצירות "מכילות כמה מהעקרונות היסודיים ביותר של בלייק וחושפות את עקרונות היסוד שיתפתחו מאוחר יותר בהגותו ובאמונתו".[17] ו. ה. סטיבנסון קורא להן "הצהרה מוקדמת ביותר של דעות שורשיות אשר בלייק החזיק בהן כל חייו". ."[59] כדוגמה לגבי איך בלייק חזר לנושאים המרכזיים ב"כל הדתות", ב"נישואי העדן והשאול" (1790), הוא כותב: "הגאון הפואטי" היווה את העיקרון הראשון וכל השאר רק נובעים ממנו". (12:22-24).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עותקים מקוריים צבועים ביד של כל הדתות הן אחת, בארכיון ויליאם בלייק
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ackroyd (1995: 115–16)
- ^ See, for example, Bindman (1978: 468), Erdman (1982: 790); Ackroyd (1995: 115)
- ^ 1 2 3 Bindman (1978: 10)
- ^ Viscomi (2003: 41)
- ^ Bindman (1978: 12)
- ^ Viscomi (2003: 37)
- ^ 1 2 Bindman (1978: 13)
- ^ The exact method is described in great detail in Joseph Viscomi, Blake and the Idea of the Book (Princeton: Princeton University Press, 1993), chapters 4 and 18
- ^ See Bindman (1978), Bindman (2000) and Viscomi (2003) for more specific information.
- ^ Viscomi (2003: 43)
- ^ From The Marriage of Heaven and Hell (1790); Plate 6
- ^ Quoted in Bindman (1978: 14)
- ^ 1 2 Bindman (1978: 14)
- ^ Bindman (2000: 7)
- ^ Eaves et al (1993: 9)
- ^ 1 2 "Introduction". All Religions are One. William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Eaves et al (1993: 21)
- ^ "Copy Information". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Keynes (1966: 886)
- ^ Erdman (1982: 789)
- ^ Bindman (1978: 468)
- ^ Eaves et al (1993: 12)
- ^ Eaves et al (1993: 14)
- ^ "Illustration Description (object 1)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Eaves et al (1993: 34)
- ^ "Illustration Description (object 2)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Illustration Description (object 3)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Eaves et al (1993: 29)
- ^ "Illustration Description (object 4)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Bindman (1974: 25)
- ^ "Illustration Description (object 5)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Eaves et al (1993: 35)
- ^ Quoted in Bindman (1974: 25)
- ^ "Illustration Description (object 6)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Eaves et al (1993: 30)
- ^ "Illustration Description (object 7)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ackroyd (1995: 115)
- ^ "Illustration Description (object 8)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 Eaves et al (1993: 36)
- ^ Bindman (1974: 26)
- ^ "Illustration Description (object 9)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Illustration Description (object 10)". All Religions are One. The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Eaves et al (1993: 7)
- ^ See, for example, Ostriker (1977: 877), Bindman (1978: 468), Harold Bloom, "Commentary" in Erdman (1982: 894) or Damon (1988: 16)
- ^ Frye (1947: 345)
- ^ Sandler (1990: 43)
- ^ Ostriker (1977: 877)
- ^ Damon (1988: 343)
- ^ Damon (1988: 16)
- ^ Harold Bloom, "Commentary" in Erdman (1982: 894)
- ^ Denise Vultee. "Illuminated Printing and other Illustrated Books, 1789-1792". William Blake (1757-1827). The William Blake Archive. נבדק ב-20 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ackroyd (1995: 107)
- ^ See, for example, Hilton (2003: 195)
- ^ Damon (1988: 16–17)
- ^ Both quotations taken from Erdman (1982: 603)
- ^ Harold Bloom, Blake's Apocalypse (Garden City: Doubleday, 1963), 25
- ^ 1 2 Eaves et al (1993: 27)
- ^ Frye (1947: 14)
- ^ Stevenson (2007: 55)