כנופיית ליפתא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כנופיית ליפתא (בלשונם: "כת בני יהודה") הייתה התארגנות של ארבעה יהודים שביקשו לפוצץ את מסגדי הר הבית. הארבעה (שמעון ברדה, מחסיה עוזי העליון, יהודה לימאי ואליהו סרור) התגוררו בבית נטוש בכפר ליפתא. ההתארגנות נחשפה ב-1984 לאחר שחברי הכנופיה הצליחו לחדור לתחום הר הבית עם תרמילים ובהם מטעני חבלה בני עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, אך התגלו על ידי שומר וקף. נדב שרגאי כתב בספרו "הר המריבה": "כנופיית ליפתא הייתה קרובה לפיצוץ מסגדי הר הבית יותר מכל קנאי יהודי אחר לפניה, ואך כפסע היה בינה לבין מימוש התוכנית"[1]. גם רועי שרון בספרו ״ואנקמה״ כותב כי ״זו היתה התקרית הקרובה ביותר אי פעם לפיצוץ המסגדים בהר הבית״.

התארגנות הכנופיה וניסיון הפיצוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון ברדה היה עבריין שחזר בתשובה והחל להעמיק בקבלה. דרך חברו מילדות, אליהו סרור, הוא התחבר ללימאי והעליון שהתגוררו בחורבה ליד מעיין ליפתא בלב הכפר הנטוש, במנותק ממשפחותיהם, ועסקו בלימוד כתבים משיחיים. עד מהרה הפך ברדה למנהיג החבורה. ימאי והעליון היו מעורבים כבר קודם בארגון "ט.נ.ט" (טרור נגד טרור)[2].

הארבעה נהגו להסתובב בירושלים ולחפש סימנים לקץ העולם, לבוא המשיח או לכך שהוא כבר מסתובב בין בני האדם. באותה תקופה התחולל גל פיגועים בעיר שעורר אותם לפעולה. באחת הפעמים בהן עלו לתצפית על הר הבית ממלון אינטרקונטיננטל שעל הר הזיתים גמלה בליבם החלטה להסיר את ה"עורלות" כלומר המסגדים המוסלמיים המטמאים את מקום בית המקדש ומונעים את הגאולה. חברי הכנופיה גנבו מצה"ל או רכשו מעבריינים אמצעי לחימה רבים, בהם לבנות חבלה תקניות, נפצים ותחמושת.

בליל ה-26 בינואר 1984, לילה סוער במיוחד, נסעו חברי הכנופיה, מצוידים באמצעי לחימה בהם תת-מקלע עוזי ופצצות ררנ"ט אל מרגלות שער הרחמים. הם טיפסו אל חומת הר הבית באמצעות סולם עץ שהביאו והעלו את התרמילים ובהם מטעני החבלה אל רחבת ההר באמצעות חבל. אולם, לאחר שטיפסו הארבעה אל הרחבה והחלו בתנועה עם התרמילים לכיוון המסגדים גילה אותם שומר וקף ושרק במשרוקית. הארבעה נסו וירדו, תוך שהם מותירים מאחוריהם את התרמילים ושבו לליפתא[2].

המעצר וההרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלשי משטרת ישראל זיהו את השם "נ. סרור" רקום על אחד התרמילים הצבאיים שהכילו את חומרי החבלה שהושארו על ההר. כך עלו על עקבותיו של נסים סרור, אחיו של אליהו. אולם הקשר בין אליהו לבין משפחתו נותק עם חבירתו לכנופיה והוא הצליח להימלט מישראל זמן קצר לאחר הפעולה. עקבותיו לא נודעו. אולם קצה החוט הוביל לליפתא שם נתפסו לימאי והעליון. ברדה הצליח להימלט במשך מספר חודשים[3], אך נתפס אף הוא לבסוף ביולי 1984 בנתניה[4].

ימאי והעליון נשלחו להסתכלות ממנה עלה כי הם אינם כשירים לעמוד לדין, והם אושפזו בבית חולים פסיכיאטרי, ושוחררו לאחר שנה[2]. ברדה הועמד לדין, נשפט והורשע ביולי 1985[5], ונידון ל-8 שנות מאסר[6]. הוא ערער על ההרשעה לבית המשפט העליון, בטענה שההרשעה הייתה מבוססת על עדותם של חולי נפש[7], אך ערעורו נדחה[8][9].

ביולי 1988 נמלט מבית הסוהר השרון, לאחר שפרץ דלת וקפץ מעל הגדר[10]. במשך שנה התחמק מהמשטרה, לאחר שאותר בירושלים ביולי 1989 הצליח לברוח בעת ניסיון המעצר, לאחר שירה לעבר השוטרים[11]. בספטמבר הוא נלכד לבסוף בדירת חברו בשכונת שמואל הנביא בירושלים, על ידי צוות ימ"מ. ברשותו נתפסו אקדח, תחמושת ורימון הלם[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]