כנסיית מרים של הגרמנים

כנסיית מרים של הגרמנים
Santa Maria Alemannorum
	מראה הכנסייה. ברקע האפסיס המרכזי והאפסיס הצפוני ובו שני חלונות כפולים
מידע כללי
סוג	כנסייה
על שם	מרים, אם ישו
מיקום	ירושלים
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1128
תאריך פתיחה רשמי	1128
סגנון אדריכלי	אדריכלות רומנסקית
קואורדינטות	31°46′32″N 35°13′59″E / 31.775598°N 35.233028°E
	(למפת ירושלים העתיקה רגילה) כנסיית מרים של הגרמנים

כנסיית מרים של הגרמנים (לטינית Santa Maria Alemannorum), המכונה גם "האכסניה הגרמנית", הייתה כנסייה צלבנית, שלצידה פעלו אכסניה ובית חולים, ואשר שכנה בתקופת ממלכת ירושלים ברחוב הגרמנים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. כיום שוכנים שרידי הכנסייה ברחוב משגב לדך, סמוך למקום מפגשו עם רחוב חיי עולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נבנתה בשנים 1127-1128 בידי אבירים גרמנים, אשר ניסו משך זמן רב להקים מסדר גרמני מנותק מהמסדר ההוספיטלרי^[1]. האתר שכן בלב הרובע הגרמני בעיר הצלבנית, ופעל עד כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין בשנת 1187. בשנת 1198 זכו האבירים הגרמנים בהכרת האפיפיור וייסדו את המסדר הטבטוני, ששמו המלא אזכר את הכנסייה: "Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum Hierosolymitanorum" ("מסדר בית האחים הטבטונים של מרים הקדושה בירושלים").

בחיבור "לה סיטה דה ז'רוזלם" נרשם כי:

"בצד ימין^[2], יש רחוב נוסף שדרכו הולכים להוספיטל של הגרמנים. רחוב זה נקרא "רחוב הגרמנים".^[3]

מקור נוסף אודות הכנסייה נמצא בכתביו של הנוסע יוהאן מווירצבורג (Johann von Würzburg), אשר ביקר בירושלים בשנת 1165, וכתב כי:

"כאשר יורדים מאותו הרחוב בכיוון השער המוביל למקדש, בצד ימין יש מעין רחוב צדדי ההולך לאורך קמרון ארוך. לאורכו יש בית חולים וכנסייה שנבנו לאחרונה לכבודה של מרים הקדושה והוא נקרא "בית הגרמנים". שם אין כמעט אחרים או דוברי שפות אחרות".

הבישוף של עכו, ז'ק דה ויטרי, הוסיף וכתב במאה ה-13:

"כאשר יושבה העיר הקדושה בידי נוצרים לאחר גאולתה, גרמנים ואלמנים רבים הגיעו לירושלים כעולי רגל ולא היו מסוגלים לדבר בשפת יושבי העיר. בחמלתו האלוהית של גרמני חסיד שגר בעיר עם אשתו, נבנתה בכספו אכסניה כדי לשכן את העניים והחולים מבין הגרמנים. מאחר שחולים ועניים רבים מבני עמו נהרו למקום שהשפה מדוברת בו, הוא הקים בצמוד לאכסניה כנסייה לכבודה של אם האלוהים המהוללת, בהסכמתו וברצונו של הפטריארך. ב-1143, ציווה האפיפיור פלסינוס השני על מסדר ההוספיטלרים לקחת על עצמו את ניהול המקום".

המכלול חודש בתקופה הממלוכית ושימש כחנקה.

גילוי ושימור האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר נתגלה לראשונה בסקר בריטי שנערך בשנים 1867-1869‏^[4], אך נשכח. הוא התגלה מחדש בשנת 1968 בידי הארכאולוג אהוד נצר, תוך כדי פעולות שיקום הרובע היהודי לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 גייסה הקרן לירושלים תרומות לשם שיקומו של האתר ולהקמת גן ארכאולוגי בתחומו, והעבירה את כספי התרומות לחברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי. עם העברת הכספים מהקרן לידי החברה בשנת 1976, שלחה החברה לקרן מכתב, בו היא מאשרת כי יעוד השטח על-פי תוכנית המתאר הוא גן ציבורי, וכי החברה לא תיזום את שינוי יעוד השטח ותדאג לאחזקתו התקינה של הגן.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 מכרה החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי ארבעה אתרים בעלי ערך היסטורי וארכאולוגי לגופים פרטיים, ובהם גם את אתר כנסיית מרים של הגרמנים שנמכר לישיבת אש התורה. מכרז המכר התיר להרוס את האתר הארכאולוגי כדי להרחיב את הישיבה^[5]. ב-3 בדצמבר 2000 פנתה הקרן לירושלים לבית המשפט העליון כדי שימנע את המכירה^[6]. ביום 26 בדצמבר 2005 הודיעו חברת הרובע והישיבה כי נסחו ביניהן הסדר לפיו הסכם חכירת המישנה שנכרת ביניהן יתוקן על-פי הקווים הבאים:

"מטרת חכירת המישנה היא להחזיק את הנכס כאתר עתיקות פתוח לציבור לצורך שימורו ואחזקתו ועל מנת שישמש כמקום התכנסות ופעילות תרבותית-חינוכית, כפי שמקובל באתרי תיירות דומים הפתוחים לקהל כאתרי עתיקות מוכרזים. החוכרת לא תשנה את המטרה האמורה."

לאור זאת דחה בית המשפט העליון את העתירה ביום 10 בדצמבר 2009‏^[7]. עם זאת, דלת האתר ננעלה על ידי אנשי ישיבת אש התורה, והכניסה אליו בלתי אפשרית.

אתר הכנסייה הוא אחד מ-20 אתרים המוכרזים כמונומנטים בעיר העתיקה, ומיועדים לשימור על פי תוכנית המתאר החדשה לעיר העתיקה. כחלק מתוכנית שימור המונומנטים ותחזוקתם, החלו בפברואר 2009 עבודות שימור לייצוב שרידי הכנסייה.

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכזו של האתר שכנה הכנסייה, מצפון וממזרח לה נצבה אכסניה, ובמבנה הצמוד לה מצידה הדרומי פעל בית החולים בקומה הראשונה, ומעליו אולם הכינוסים ומגורי ראש המנזר (בניגוד למצב כיום, חלק זה של המתחם הגיע כנראה עד רחוב משגב לדך).

תבנית הכנסייה הפונה מזרחה לעבר הר הבית, היא כשל בזיליקה שבה שלושה מעברים המסתיימים בשלושה אפסיסים. אורכה כ-20 מטרים ורוחבה 12 מטרים. חלון האפסיס המרכזי רחב ונמוך והחלונות באפסיסים הצדדיים כפולים (שני חלונות בכל אחד מהאפסיסים). בקיר המערבי של הכנסייה קרועים שלושה פתחים: הפתח המרכזי גבוה ורחב, פינות המזוזות מעוגלות בצורת חצי עמוד. הפתח הצפוני והדרומי נמוכים ופשוטים יותר, והראשון נבנה מעל בור מים חצוב. בקיר הצפוני נקבעו ארבעה פתחים שהוליכו אל מבנה האכסניה, ובקיר הדרומי פתח רחב, שחיבר את חלל הכנסייה אל אולם הכינוסים שמדרום לה. מתחת לאפסיסים נמצא מבנה תת-קרקעי שגובהו כ-5 מטרים, ובחלק התחתון של האפסיס הצפוני שרדו פרסקאות. בחפירות שנערכו במקום נמצאו פסיפסים והארכאולוג מאיר בן דב סבור שבאתר שכנו הפרטוריום וכנסיית המשפט הביזנטית, הנזכרת במפת מידבא בשם "האגיה סופיה".