כנסת ישראל (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כנסת ישראל
אוניית המעפילים כנסת ישראל.jpg
אונית המעפילים "כנסת ישראל"
שם צופן חנה
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
רב החובל ימאי יווני, ראובן יתיר (הירש)
מפקד האונייה בנימין ירושלמי, יוסף המבורגר-הראל
גדעוני יואש צידון
יום היציאה 8 בנובמבר 1946
נתוני האונייה
הושקה 1892
תאריך רכישה (נחכרה)
הדחק 2,800 טון[1]
הנעה קיטור-פחם 3 צילינדרים (Scotch Marine Boiler)
מהירות 8-7 קשר
מסלול ההפלגה של "כנסת ישראל"

"כנסת ישראל" הייתה אוניית מעפילים, מהגדולות שידע מפעל ההעפלה. בהיותה בפתח נמל חיפה, נכנעו מעפילי האונייה לאחר קרב קשה עם אנשי צבא בריטים, והוגלו למחנות המעצר בקפריסין.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה נבנתה בארצות הברית כאוניית משא עשויית ברזל ב-1892.

רכש והכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה נרכשה בארצות הברית על ידי שליחי המוסד לעלייה ב'. הפליגה מארצות הברית לנמל פיראוס ביוון, כשהיא עמוסה מזון עבור אונר"א, ומשם שטה אל נמל ההכנה.

צוות ההכנה להפלגה, של המוסד לעליה ב', כלל את אברהם גובסקי, בנימין ירושלמי, יואש צידון ואחרים. הבריטים גילו את ייעודה והוציאו נגדה צו תפיסה ביוון. ולכן, ב-1 באוקטובר האונייה הועברה ליוגוסלביה. ההכנות להפלגה נמשכו כחודשיים, וכללו ציודה במזון ומים, הכנת דרגשי עץ ללינה עבור המעפילים ושיפורים טכניים כדי להבטיח את הפלגתה.

מפקדי האונייה היו אנשי הפלי"ם יוסי ירושלמי ואחר כך יוסף המבורגר-הראל, ולצדם איש הפלי"ם גם הם ראובן יתיר. הגדעוני היה יואש צידון. לרשותם עמד מכשיר קשר שהרכיב יואש צידון. חלק מהמלווים הגיעו אליה ב-2 בנובמבר.

בחלקו הראשון של מסע ההפלגה היה רב החובל ימאי יווני, ולצדו צוות ימאים יוונים. ולאחר מכן החליף אותו איש הפלי"ם ראובן הירש-יתיר.

יחס היוגוסלבים היה אוהד ומשתף פעולה באופן רשמי. ממשלת יוגוסלביה סיפקה 300 עובדים, שבויי מלחמה גרמנים, לעבודת ההכנות להפלגה, והמרשל טיטו אף ביקר בנמל בעת ההכנות להפלגה של "כנסת ישראל" ושל אוניית המעפילים "אבא ברדיצ'ב" (שנקראה גם בשמות: "אנסטסיה" ו"הקדושה"), אשר הפליגה במקביל אליה.

שמה של האונייה שנקבע בתחילה היה "המרי העברי"; אולם הוחלף אחר כך ל"כנסת ישראל".

המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

3,836 מעפילים הפליגו באונייה. בנמל באקאר שביוגוסלביה (כיום בקרואטיה) לחוף הים האדריאטי עלו על סיפון האונייה כ-3,436 בני אדם, רובם ככולם היו ניצולי השואה; בהם 3,100 מרומניה, ו-800 מהונגריה; 1,500 בני נוער שהשתייכו לתנועות הנוער: השומר הצעיר, דרור, בית"ר, בני עקיבא, מכבי הצעיר והנוער הציוני וכן 160 ילדים, צעירים ומבוגרים. במהלך ההפלגה נולדו 11 תינוקות. הם הגיעו ברכבות משא אל מחנה איסוף שארגן המוסד לעליה ב' ליד זאגרב, שבו נערכו פעולות תרבות מטעם תנועות הנוער היהודיות; ובמקביל, נערכו ההכנות להפלגה: חלוקת מזון, ציוד וסידורים מנהליים. הם נעו ממחנות האיסוף לנמל באקאר ברכבות משא.

ב-7 בנובמבר בשעות אחר הצהרים החלו להגיע אליה המעפילים, וההעלאה הסתיימה בשעות הלילה המוקדמות.

אחר כך, בלב ים עלו על סיפון "כנסת ישראל" כ-400 מעפילים מאוניית המעפילים "אבא ברדיצ'ב". לפי התוכנית המקורית, הם היו אמורים לעלות בלב ים לאונייה "רפיח". אולם התוכנית לא יצאה לפועל. שתי האוניות נקלעו לסערה, ומנועה של "אבא ברדיצ'ב" שותק, והיא נסחפה לעבר הסלעים והתרסקה, נוסעיה ניצלו והועברו באמצעות סירות דיג ל"כנסת ישראל".

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעפילים על סיפון "כנסת ישראל"

האונייה הפליגה ב-8 בנובמבר 1946 בשעה 04:00 (על פי עדות יתיר ב-6 בנובמבר). היוגוסלבים ארגנו טקס פרידה לאונייה לפני ההפלגה, שבו השתתפה תזמורת, הונפו דגלים ותושבי המקום התאספו. גם האונייה קושטה בדגלים: דגל יוגוסלביה הונף לצד דגל עברי. המעפילים פצחו בשירה והתושבים המקומיים נפרדו מהם. נתיב ההפלגה המתוכנן מנמל באקאר כלל את איי יוון, הים האדריאטי, הים האיוני, הים האגאי ומשם לחופי ארץ ישראל.

כאמור, "כנסת ישראל" יצאה במקביל לאונייה "אבא ברדיצ'ב". על פי התוכנית אמורים היו מעפילי "אבא ברדיצ'ב" לעבור לאונייה "רפיח". למחרת ההפלגה, כאשר עברה האונייה ליד האי זארה, התחוללה סערה קשה. עקב כך החליט רב החובל לעגון ליד האי. כעבור 24 שעות הפליגה הספינה מזרחה. כל אותה עת היה קשר עין עם "אבא ברדיצ'ב". למחרת נקלעה לשדה מוקשים מימי מלחמת העולם השנייה, מנועה השתתק, היא נסחפה לעבר הסלעים והתרסקה. נוסעיה הועברו ל"כנסת ישראל".

"כנסת ישראל" נכנסה לנמל דייגים קטן, ואחר כך, הצטיידה במזון ובמים נוספים. למחרת ב-16 בנובמבר, יצאה "כנסת ישראל" לדרך. לסירוגין פקדו אותה סערות, ועברה צפונה לכרתים.

ב-21 בנובמבר הגיעה לנקודת המפגש ליד האי קמיליו ניסי (Kamillio Nisi) עם ספינת דיג יוונית, שהגיעה מפיראוס כדי לקחת את הצוות היווני שלה וכן את בנימין ירושלמי, שאמור היה לעבור לאונייה אחרת שתפליג מיוון ליוגוסלביה. לאחר רדתו, קיבל יוסי הראל את הפיקוד וראובן יתיר (הירש), בעל הכשרה ימית, היה רב החובל. התוכנית הייתה לעבור את קפריסין מצפון, ומשם דרומה לכיוון ביירות, וממנה בקו ישר לחיפה.

עימות עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעקב הבריטי אחרי האונייה החל ממערב לאי הטורקי קסטלוריזן (Kastellorizon) מזרחית לרודוס. ב-24 בנובמבר בשעה 10:00 חג מטוס בריטי מעל האונייה. לשאלתו על נתיב ההפלגה, ענו כי הם שטים מאלג'יר לאלכסנדריה שבמצרים. החל מהשעה 19:00 החלה המשחתת "היידון" ("L-75 ("Haydon ללוות את האונייה. הבריטים הציעו להפליג לפמגוסטה, וכן עזרה רפואית במידת הצורך. באונייה התנגדו להצעה.

ממפקדת ההגנה בארץ ישראל נשלחו ההוראות היו להניף דגל זר, להחליף את שם האונייה, ולהסוות את המעפילים מתחת לסיפון. על כן, האונייה הפליגה עם דגל פנמי.

המעפילים הורדו אל בטן הספינה וחלק מהם לחדר המכונות. נערכה תוכנית התנגדות להשתלטות הבריטית הצפויה, והמעפילים קיבלו תפקידים. בהוראות שניתנו למעפילים נאמר, כי יש להתנגד באופן סביל לגירוש, לא להשמיד את מכשיר הקשר, עד שהצבא הבריטי ישתלט על האונייה. אין להשתמש בנשק חם אלא להשליכו, להסכים להורדה בנמל חיפה. יוסי הראל היה אחראי לביצוע התוכנית.

ב-25 בנובמבר עברה הספינה את טריפולי שבלבנון, והבריטים המשיכו ללוותה. בהיותה במרחק 25 מיל מערבית לחיפה, הקיפו את האונייה שלוש משחתות בריטיות: "אספיגל" ("Espigle"), "אוקטיבה" ("Octavia"), ו"בריסנדן" (Brissenden""). התנהל דו-שיח בין המפקד הבריטי למעפילים, שהתנגדו לכל הצעה. האונייה הגיעה סמוך לנמל חיפה, ואז הקיפו אותה שלוש משחתות בריטיות. הוסכם לאפשר לבריטים לעלות על הספינה. הבריטים עלו ותפסו עמדות אסטרטגיות. המעפילים, שהיו מאורגנים עם אמצעי הגנה כמו מקלות וקופסאות שימורים, הסתירו אותם בינתיים.

ב-26 בנובמבר 1946 הוגשה בקשה לבית המשפט לעכב את גירוש המעפילים והוצא צו על תנאי המעכב את הגירוש עד לדיון.[2] בינתיים ניסו הבריטים להעביר בכוח את המעפילים לשלוש אוניות גירוש בנמל חיפה.[3] פרץ מאבק אלים, שבמהלכו נהרגו שני מעפילים מירי בריטי, וחייל בריטי אחד, והבריטים נסוגו.[4] זמן קצר אחר כך, הגיעו בריטים מצוידים במסכות גז והשליכו רימוני גז, והכו את המעפילים, עד שהצליחו להשתלט על הספינה ולהוריד את אנשיה. לאחר רימוני הגז הגיעו גם לחדר הילדים, המפקד יוסי הראל נתן למעפילים פקודה להיכנע. התקשורת עם מפקדת ההגנה בארץ ישראל נמשכה תוך כדי העימות עם הבריטים עד סופו. ואחר כך, מכשיר הקשר הורד לסליק בבטן האונייה.

ב-27 בנובמבר המעפילים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. 2 חולים לבית חולים ממשלתי, 11 פצועים קל הועברו לבית חולים, 5 חולים ו-50 ילדים הועברו למחנה המעצר בעתלית.

על פי ההוראות יוסי הראל הסתתר בספינה וחולץ אחר כך. יואש צידון וראובן הירש עברו עם המעפילים לקפריסין. משם חולץ ראובן הירש וחזר לתפקידו.

עדות של מעפיל מהאונייה "אבא ברדיצ'ב" שנאסף על ידי "כנסת ישראל":

"עליתי על הספינה הקטנה יחד עם עוד כ-400 צעירים, שם הספינה הקטנה היה "אנסטסיה". צוות הספינה היה מורכב ממלחים רומנים שהיו שיכורים כל הזמן. מוניתי לאחראי על מילוי נפט בפרימוסים שעליהם בישלו את האוכל של המעפילים. בוקר אחד, כשעליתי על הסיפון כדי למלא נפט בפרימוסים, הבחנתי שמנועי הספינה אינם פועלים וכי הספינה נסחפת לכיוון סלעי החוף. ירדתי למגורי המלחים כדי להזהיר אותם כי הספינה נסחפת אל הסלעים אולם לא הצלחתי להעיר אותם משנת השיכורים שהיו שרויים בה.
ואכן הספינה עלתה על שירטון ומים החלו לחדור לתוכה, אולם מאחר שהספינה שכבה על סלע היא לא טבעה. הגיעו שתי ספינות דיג שהעבירו אותנו אל החוף ומה שאני זוכר בעיקר זה את הסירחון של הדגים שנדף מהספינות האלו. למחרת כשראינו שהספינה לא טובעת חזרנו אליה כדי לאסוף את חפצינו. בינתיים הגיעה האוניה "כנסת ישראל" וכולנו עלינו עליה, הצפיפות הייתה נוראה, כשיצאנו מהים השחור לים התיכון אסרו עלינו לעלות על הסיפון במשך היום כדי שלא נתגלה כאוניית מעפילים על ידי מטוסי הסיור הבריטיים. עלינו על הסיפון רק עם רדת החשיכה. למרות אמצעי הזהירות.
לילה אחד האירו לפתע זרקורים רבי עוצמה את סיפון האוניה ומשחתות בריטיות הקיפו אותנו וציוו על רב החובל שיגיע לנמל חיפה. המשך הסיפור והקרב על האוניה כבר ניכתב. מה שברור לי זה שם הספינה שהיה אנסטסיה ולא הקדושה..."
.

ייצוגיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר נתן אלתרמן כתב על מאבקם של מעפילי "כנסת ישראל" את השיר "חלוקת תפקידים", שפורסם באותה תקופה בעיתון "דבר". השיר נכתב מנקודת המבט של ילדה נוסעת באונייה (להלן בית ממנו):

כַּאֲשֶׁר הַפְּצָצָה הַשְּׁלִישִׁית בְּמִסְפָּר
פָּלְטָה זֶרֶם עָשָׁן בְּתַחְתִּית הַסְּפִינָה
הַיַּלְדָּה הָחִוֶּרֶת הִפְשִׁילָה צַוָּאר
יָעֵן שָׂמוּ לְפֶתַע מַחֲנָק לִגְרוֹנָהּ
 

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחום בוגנר, ממבצע "איגלו" עד "כנסת ישראל" – ההתנגדות בספינות מתמסדת, ספינות המרי: ההעפלה 1948-1945, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור; המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה", תשנ"ג-1993, עמ' 126-113.
  • תהילה עופר, שמואל כץ, מול השער הנעול – האודיסאה של מעפילי כנסת ישראל, הוצאת "הספינות שבדרך", 2007[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]