כף ורדה הפורטוגזית
| |||
 | |||
| המנון לאומי |
"Hymno Patriótico" (1808–26) Patriotic Anthem "הינו דה קרטה" (1826–1911) Hymn of the Charter "א -פורטוגיז" (1911–75) The Portuguese | ||
|---|---|---|---|
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
1462  | ||
| תאריכי פירוק |
5 ביולי 1975 | ||
| ישות קודמת | כף ורדה הלא מיושבת | ||
| ישות יורשת |
 כף ורדה | ||
  | |||
.svg)
.svg)
כף ורדה הפורטוגזית הייתה מושבה של האימפריה הפורטוגזית מההתיישבות הראשונית באיי כף ורדה ב-1462 ועד לעצמאותה של כף ורדה ב-1975.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאה ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיים של כף ורדה התגלו בשנת 1444 על ידי הנסיך אנריקה הנווט ואנטוניו נולי בשירות קרובו של אנריקה אפונסו החמישי, מלך פורטוגל. האיים הדרום-מזרחיים, כולל האי הגדול ביותר סנטיאגו, התגלו בשנת 1460 על ידי אנטוניו דה נולי ודיוגו גומש. האיים הצפון-מערביים הנותרים סאו ניקולאו, סאו ויסנטה וסנטו אנטאו התגלו ב-1461 או 1462 על ידי דיוגו אפונסו.[1] אין עדות להתיישבות אנושית בכף ורדה לפני הגעתם של הפורטוגלים.[1]
בשנת 1462 נוסדה העיירה ריביירה גרנדה (כיום סידאדה וליה) בחוף הדרומי של סנטיאגו.[1] היישוב הפך לנמל מרכזי לקולוניזציה פורטוגזית לעבר אפריקה ודרום אמריקה. במאות ה-16 וה-17, זה היה מרכז סחר ימי בין אפריקה, הכף, ברזיל והאיים הקריביים בשל קרבתו לחוף האפריקאי, הוא היוה פלטפורמה חיונית לסחר העבדים.[2] יישובים מוקדמים אחרים של פורטוגל היו סאו פיליפה באי פוגו (בין 1470 ל-1490),[3] פראיה בסנטיאגו (לפני 1516),[1] ריביירה גרנדה בסנטו אנטאו (אמצע המאה ה-16)[1] וריביירה בראווה על סאו ניקולאו (1653).[4]
ב-1496 ביקש מנואל הראשון, מלך פורטוגל להנשא לאיזבלה בתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. המלך מנואל נענה להם, וב-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. באותה שנה הגלה מנואל כ-2,000 ילדים עד גיל עשר של משפחות יהודיות שלא הצליחו לשלם את מיסי המלך לאיי סאו טומה ופרינסיפה וכף ורדה. כשנה לאחר מכן נותרו באי רק 600 ילדים חיים. חלקם ניסו לשמור על צביון יהודי אך עד המאה ה-18 לא נותרה נוכחות יהודית באיים.[5][6]
המאות ה-16–19[עריכת קוד מקור | עריכה]
העושר של ריביירה גרנדה והעימותים בין פורטוגל למעצמות הקולוניאליות היריבות צרפת ובריטניה משכו התקפות פיראטים, כולל אלה של פרנסיס דרייק (1585) וז'אק קאסארד (1712).[1] למרות בנייתה של המצודה פורטה ריאל דה סאו פיליפה בשנים 1587–1593, ריביירה גראנדה נותרה פגיעה ודעכה. הבירה הועברה לפראיה בשנת 1770.[7]
התפרצות הר הגעש פיקו דו פוגו בשנת 1680 כיסתה את רוב האי פוגו באפר, מה שאילץ תושבים רבים לברוח לאי הסמוך בראווה.[8] מסוף המאה ה-18 החלו ספינות ציד לווייתנים מצפון אמריקה לצוד לווייתנים סביב האיים האזוריים ואיי כף ורדה. הם השתמשו בנמלי בראווה כדי להצטייד באספקה ובמי שתייה. הם שכרו גברים מבראווה כמלחים, וכמה מהם התיישבו סביב נמל צייד הלווייתנים של מסצ'וסטס בניו בדפורד.[1]
ניצול המלח באי סאל עלה מסביבות שנת 1800.[9] עיר הנמל מינדלו גדלה במהירות לאחר 1838, כאשר הוקם מחסן פחם לאספקת ספינות בנתיבי האוקיינוס האטלנטי.[10] במהלך המאה ה-19, מרכז פראיה נבנתה מחדש עם רחובות מרושתים, מבנים קולוניאליים מפוארים ואחוזות.[7] העבדות בוטלה בכף ורדה בשנת 1876, דבר שתרם להתערערות הכלכלה המקומית.[11]
המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתחילת המאה ה-20 איבד נמל מינדלו את חשיבותו לסחר טרנס-אטלנטי, עקב המעבר מפחם לנפט כדלק לאניות, עלייתם של נמלים מתחרים כמו דקאר והאיים הקנריים והיעדר השקעה בתשתיות נמלים.[10] בשל האקלים היבש שלה בדרך כלל, כף ורדה נפגעה בסדרה של בצורות בין שנות ה-80 של המאה ה-16 לשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנים 1941–1943 התרחש רעב המוני ושוב בשנים 1947–1948, והרגו כ-45,000 איש.[12] כמה אלפים מתושבי האי היגרו, למשל קיבלו עבודה קבלנית במטעי הקקאו של סאו טומה ופרינסיפה הפורטוגזית.[13]
במהלך המלחמה הקולוניאלית הפורטוגלית הלוחמים בגינאה הפורטוגזית קשרו לעיתים קרובות את עצמאות גינאה ביסאו בעצמאות בכף ורדה. לדוגמה, בשנת 1956, אמילקר ולואיס קברל הקימו את המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה (PAIGC). עם זאת, לא הייתה לחימה בכף ורדה, ובסופו של דבר קיבלה כף ורדה עצמאות מפורטוגל לאחר מהפכת הציפורנים באפריל 1974.[14] באוגוסט 1974 נחתם באלג'יר הסכם בין ממשלת פורטוגל ל-PAIGC, המכיר בעצמאותה של גינאה-ביסאו ובזכותה לעצמאות של כף ורדה.[15] ב-5 ביולי 1975, בפראיה, ראש ממשלת פורטוגל ואסקו גונסאלבס העביר את השלטון לנשיא האספה הלאומית אוביליו דוארטה, וכף ורדה הפכה לעצמאית.
לתושבי איי כף ורדה היו רמות השכלה גבוהות יותר ולעיתים קרובות מונו לתפקידים אדמיניסטרטיביים נמוכים בטריטוריות פורטוגזיות. בכך הם רכשו מוניטין של נאמנות לליסבון.[16]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Valor simbólico do centro histórico da Praia, Lourenço Conceição Gomes, Universidade Portucalense, 2008
- ^ "Cidade Velha, Historic Centre of Ribeira Grande - UNESCO World Heritage Centre". נבדק ב-14 בנובמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Centre historique de São Filipe, UNESCO
- ^ Inventário dos recursos turísticos do município de Ribeira Brava de São Nicolau, Direcção Geral do Turismo, p. 16
- ^ Sao Tome & Principe Virtual Jewish History Tour באתר Jewish Virtual Library
- ^ Richard Lobban. "Jews in Cape Verde and on the Guinea Coast". אורכב מ-המקור ב-25 באוגוסט 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Centre historique de Praia, UNESCO
- ^ S. F. Jenkins; et al. (20 במרץ 2017). "Damage from lava flows: insights from the 2014–2015 eruption of Fogo, Cape Verde". Journal of Applied Volcanology. 6. doi:10.1186/s13617-017-0057-6.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Ray Almeida. "A History of Ilha do Sal". אורכב מ-המקור ב-6 בפברואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Génese e desenvolvimento da cidade do Mindelo: a preservação de uma identidade, Fred Yanick Fonseca Delgado, 2016, p. 76-80
- ^ Lumumba H. Shabaka (2015). "Ending Slavery in Cabo Verde: Between Manumission and Emancipation, 1856-1876". Journal of Cape Verdean Studies. 2 (1): 109–132.
- ^ Brooks, George E. (2006). "Cabo Verde: Gulag of the South Atlantic: Racism, Fishing Prohibitions, and Famines". History in Africa. 33: 101–135. doi:10.1353/hia.2006.0008.
- ^ Keese, Alexander (2012). "Managing the Prospect of Famine. Cape Verdean Officials, Subsistence Emergencies, and the Change of Elite Attitudes During Portugal's Late Colonial Phase, 1939-1961" (PDF). Itinerario. XXXVI (1): 49–69. doi:10.1017/S0165115312000368.
- ^ António Costa Pinto, "The transition to democracy and Portugal's decolonization", in Stewart Lloyd-Jones and António Costa Pinto (eds., 2003). The Last Empire: Thirty Years of Portuguese Decolonization (Intellect Books, מסת"ב 978-1-84150-109-3) pp. 22–24.
- ^ Acordo entre o governo Português e o Partido Africano da Independência da Guiné e Cabo Verde, Centro de Documentação 25 de Abril
- ^ Alexander Keese, "The role of Cape Verdeans in war mobilization and war prevention in Portugal's African empire, 1955-1965." International journal of African historical studies 40.3 (2007): 497-511 online.
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |