כריסטופורוס, נסיך יוון ודנמרק
 | |||||||
| לידה |
10 באוגוסט 1888 פבלובסק, האימפריה הרוסית   | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 בינואר 1940 (בגיל 51) אתונה, ממלכת יוון  | ||||||
| מדינה |
יוון | ||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות המלכותי טאטוי | ||||||
| בן או בת זוג |
Princess Anastasia of Greece and Denmark (1 בינואר 1920–29 באוגוסט 1923) Princess Françoise, Princess Christopher of Greece and Denmark (10 בפברואר 1929–21 בינואר 1940) | ||||||
| שושלת משפחת המלוכה היוונית | |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
_signing_as_Christo.jpg) | ||||||
  | |||||||
כריסטופורוס, נסיך יוון ודנמרק (ביוונית: Πρίγκιπας Χριστόφορος της Ελλάδας και της Δανίας; 10 באוגוסט 1888 – 21 בינואר 1940) היה בנו החמישי והצעיר ביותר של גאורגיוס הראשון, מלך היוונים, השייך לשושלת שעלתה ואיבדה את כס המלכות של יוון מספר פעמים במהלך חייו. רוב חייו בילה בחוץ לארץ.
רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כריסטופורוס נולד בפבלובסק, רוסיה הקיסרית, בנם של מלך גאורגיוס הראשון, מלך היוונים והמלכה אולגה, בתם של קונסטנטין ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ואלכסנדרה, נסיכת סקסוניה-אלטנבורג.[1][2] הוא היה הצעיר מבין שמונת ילדיהם, והיה צעיר בעשרים שנה מילדם הבכור, קונסטנטינוס. במשפחה קראו לו "כריסטו". אחיו הגדולים היו המלך קונסטנטינוס הראשון, גאורגיוס, ניקולאס ואנדראס.
כריסטופורוס, כמו אחיו, היה פוליגלוט, דיבר יוונית, אנגלית, דנית, רוסית, צרפתית ואיטלקית. האחים דיברו יוונית אחד עם השני, והשתמשו באנגלית עם הוריהם. ההורים, לעומת זאת, דיברו ביניהם גרמנית.
משפחת המלוכה היוונית שמרה על קשרים הדוקים עם משפחת המלוכה הדנית, שאליה השתייכו גם באופן רשמי. הקו המלכותי ההלני היה ענף צעיר של בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג שעלתה על כס המלכות של דנמרק ב-1863.[3]
בגרות מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר כריסטופורוס התבגר הוא הצטרף לצי ההלני, אם כי ככל הנראה היה מעדיף ללמוד פסנתר. בהיותו גבר צעיר, ככל הנראה הוצעו לו לא פחות משלושה כיסאות שונים - אלה של פורטוגל,[4] ליטא ואלבניה - אך הוא דחה את כולם, מכיוון שלא חפץ בלחץ של חובות מלכותיות.
הוא היה מאורס לזמן קצר לנסיכה אלכסנדרה, הדוכסית השנייה של פייף בערך ב-1910 (אמה של אלכסנדרה, הנסיכה לואיז, דוכסית פייף, הייתה בתם של המלך אדוארד השביעי ושל המלכה אלכסנדרה מהממלכה המאוחדת, שהייתה אחותו הגדולה של גאורגיוס הראשון, מלך יוון, אביו של כריסטופר). ההתקשרות הופסקה כאשר נודע להורים שהתנגדו לקשר.
נישואים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בינואר 1920, כריסטופורוס התחתן עם אלמנה אמריקאית עשירה מאוד, נוני מיי "ננסי" סטיוארט וורת'ינגטון לידס, בווה, שווייץ.[1][2] כלתו, שהייתה גרושה בעבר וכעת אלמנה, הייתה מבוגרת מהנסיך לפחות בעשור, בכל זאת הוכרה כאשתו הלגיטימית של כריסטופורוס על ידי משפחתו[2] (בזמן האירוסין והחתונה, משפחת המלוכה היוונית חיה בחסכנות בגלות, ומכיוון שכריסטופורוס היה אחרון בסדר הירושה של השושלת, כל ילד שהוא הוליד לא ישפיע על זכויות הירושה של שושלות יווניות אחרות). הונה, המוערך בעשרות מיליוני דולרים, עבר בירושה מבעלה השני, מיליונר פח,[1] והקל באופן משמעותי על גלות משפחת המלוכה היוונית במהלך שנות ה-20. החתונה באה בעקבות אירוסין של שש שנים בזמן שהחצר המלכותית הגולה ניהלה משא ומתן על התנאים וההסדרים של הנישואים.
זמן קצר לאחר נישואיהם חלתה הנסיכה אנסטסיה בסרטן, ומתה בלונדון ב-29 באוגוסט 1923, ולא הותירה ילדים מנישואים אלה.[1][2] עם זאת, לנסיך כריסטופורוס היה בן חורג, ויליאם בייטמן לידס הבן (1902–1971), אשר נישא, בשנת 1921, לנסיכה קסניה גאורגייבנה מרוסיה.[1] היא הייתה אחייניתו של כריסטופורוס דרך אחותו הגדולה, מריה, נסיכת יוון ודנמרק.
נישואים שניים ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך כריסטופורוס התחתן שוב מאוחר יותר; אשתו השנייה הייתה פרנסואז, נסיכת אורליאן (25 בדצמבר 1902 – 25 בפברואר 1953).
פרנסואז הייתה בתו של הנסיך ז'אן, דוכס גיז, הטוען האורליאני לכס המלכות של צרפת, על ידי אשתו/בת דודתו הראשונה, איזבל ד'אורליאן.[2] איזבל הייתה בתו של פיליפ, הרוזן דה פריז מאשתו ובת דודתו הראשונה, מארי איזבל, נסיכת אורליאן.
בני הזוג נישאו בשנת 1929 בפלרמו, איטליה; הטקס האזרחי נערך ב-10 בפברואר, והדתי ב-11 בפברואר.[1][2] הם היו חשוכי ילדים במשך עשור, ואז נולד ילד אחד לפרנסואז: מיסל, נסיך יוון ודנמרק, אשר נולד ברומא ב-1939, זמן קצר לפני מותו של הנסיך כריסטופר.[1][2]
חוות דעת על אנה אנדרסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1927, הנסיך כריסטופר ביקר בביתם בלונג איילנד של ויליאם וקסניה לידס, בהתאמה בנו החורג ואחייניתו. קסניה התעניינה במקרה המוזר של אישה, אנה אנדרסון, שטענה שהיא אנסטסיה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו הצעירה של הצאר האחרון של רוסיה, ניקולאי השני.
כפי שהסביר הנסיך כריסטופורוס, "זה היה הסיפור שלה, ופנטסטי ככל שהיה, היו רבים שהאמינו בה אז - ועדיין מאמינים - בה, ביניהם אחד או שניים מבני המשפחה הקיסרית." הוא המשיך, "עשרות אנשים שהכירו את הדוכסית הגדולה אנסטסיה הובאו לראות את הנערה בתקווה שאולי יוכלו לזהות אותה, אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע לשום מסקנה ברורה". הנסיך כריסטופורוס תיאר אותה: "מלכתחילה היא לא הייתה מסוגלת לדבר רוסית, שהדוכסית הגדולה אנסטסיה, כמו כל ילדיו של הצאר, דיברה בצורה שוטפת – והיא הייתה משוחחת רק בגרמנית".
לסיכום, הוא אמר עליה, "הילדה המסכנה הייתה דמות מעוררת רחמים בבדידותה ובבריאותה הרעה, וזה היה מספיק מובן שרבים מהסובבים אותה נתנו לאהדה שלהם להכריע את ההיגיון שלהם. . . . היא לא הייתה מסוגלת לזהות אנשים שהדוכסית הגדולה אנסטסיה הכירה מקרוב, ותיאוריה של חדרים בארמונות השונים ושל סצנות אחרות המוכרות לאף אחד מהמשפחה הקיסרית היו לעיתים קרובות לא מדויקים."
דעה על המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך כריסטופורוס תיעד את מחשבותיו על המלוכה והשואפים אליה: "שום דבר תחת השמש לא יגרום לי לקבל ממלכה. כתר זה דבר כבד מדי מכדי שילבשו אותו בקלות. אלה שנולדו לגורל הזה צריכים ללבוש אותו, אבל שכל אדם ייקח על עצמו את האחריות ברצון, מבלי להיות מוגבל בחובה לעשות זאת, עובר את הבנתי."[5]
מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך כריסטופורוס מת באתונה ב-21 בינואר 1940, בגיל 51.[1][2]
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כריסטופורוס, נסיך יוון ודנמרק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Huberty, Michel; Giraud, Alain; Magdelaine, F. et B. (1994). L'Allemagne Dynastique, Tome VII: Oldenbourg. France: Laballery. pp. 287, 295, 303–305, 318. ISBN 2-901138-07-1.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Genealogisches Handbuch des Adels, Furstliche Hauser, Band XIX. Limburg an der Lahn, Germany: C.A. Starke Verlag. 2011. pp. 15, 19. ISBN 978-3-7980-0849-6.
- ^ Lines of Succession by Jiri Louda, Table 142
- ^ Following the Republican coup which deposed King Manuel II (5.X.1910), some Portuguese monarchists, who disagreed with the views of the former king, offered the throne to Prince Christopher, who declined; at the time, the former king was still living, exiled, in Twickenham
- ^ Monarchs In Waiting by Walter J.P.Curley, frontispiece