כרמן הררה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרמן הררה
Carmen Herrera
Carmen Herrera.jpg
לידה 31 במאי 1915 (בת 104)
קובה
מקום לימודים ליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק
אוניברסיטת הוואנה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כרמן הררהאנגלית: Carmen Herrera; נולדה ב-31 במאי 1915) היא ציירת קובנית-אמריקאית, בסגנון מופשט מינימליסטי. היא נולדה בהוואנה וחיה בניו יורק מאמצע שנות ה-50 של המאה ה-20.

עבודותיה המופשטות של הררה זכו להכרה בינלאומית רק בשלבים מאוחרים מאוד בחייה[1]. במאי 2015 מלאו לה 100 שנה, אז גם יצא לאקרנים הסרט התיעודי "תערוכת 100 השנה" המספר את סיפורה וחושף את יצירתה.

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הררה נולדה למשפחה בת 7 ילדים. אביה היה עורך-מייסד של העיתון אל מונדו (El Mundo), בו שימשה אימה ככתבת[2]. הררה החלה ללמוד באופן פרטי אצל המורה פדריקו אדלמן אי פינטו (Federico Edelmann y Pinto) עוד בהיותה בת שמונה. בשיעורים אלה למדה את כלי היסוד בציור אקדמי. היא המשיכה את הכשרתה בגיל 14 בבית הספר מיימאונט (Maymount) בפריז, ובשנת 1938 החלה לימודי אדריכלות באוניברסיטת הוואנה, שם סיימה שנה אחת בלבד. עם זאת, ציינה הררה, לשנת לימודים זו הייתה השפעה חזקה עליה: "שם נפתח בפני עולם יוצא מן הכלל, עולם שמעולם לא נסגר: עולם של קוים ישרים, אשר מעניין אותי עד עצם היום הזה"[3].

חייה בין השנים 1939 עד תחילת שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, היא נישאה למורה לאנגלית בשם ג'ס לוונטל (1902–2000 ,Jesse Looewenthal) אותו פגשה ב-1937 בביקורו בקובה. היא עברה בעקבותיו לניו יורק והשניים התגוררו ברחוב 19-מזרח בניו יורק. משנת 1943 עד 1947, היא למדה ציור עם ג'ון קורבינו (Jon Corbino, 1905-1964) ב-ארט סטודנט ליג (Art Students League) בניו יורק, שם קיבלה מלגה. את בית הספר עזבה ב-1943 כאשר חשה שלמדה ממנו כל שיכלה. לאחר מכן החלה בשיעורי לימוד הדפסה במוזיאון ברוקלין אך עזבה לאחר שנה. בשנותיה בניו יורק, הררה מעידה כי נאבקה להיכלל בתערוכות במוזיאונים שונים, וחשה שהוואנה יכלה הייתה לספק לה הזדמנויות רבות יותר מאשר אלה שחיכו לה בארצות הברית.

ב- 1948 עבר הזוג לפריז והתגורר שם חמש שנים, בתקופה בה העיר היוותה מקום מפגש לסגנונות ותנועות אמנות מגוונות, המושפעות מסגנון הבאוהאוס והסופרמטיזם הרוסי. הררה החלה לפתח את סגנונה וכפי שציינה דנה מילר, אוצרת מוזיאון ויטני בניו יורק, "היו בעבודותיה חיים וחיוניות רבה וניכרה בהם איכות רוחנית כמעט"[3]. סגנונה בתקופה זו הושווה רטרוספקטיבית לעבודתו של אלסוורת' קלי שאף הוא פעל בפריז באותן שנים, אך זכה לפרסום גדול בהרבה.

ב- 1951 ערכה הררה מסע חזרה לקובה שם ציירה סדרה של ציורים מופשטים. היצירות שיצרה במסע זה שיקפו התפתחויות עדכניות בציור המופשט ויש בהן סגנון ופאלטת צבעים שלא הופיעו שוב בעבודותיה במהלך השנים. היא ניסתה להציג בעבודות אלה בתערוכת יחיד בדצמבר 1950 בהוואנה אך הקהל לא היה אוהד.

ב- 1953, לאחר שובה לפריז ממסע זה, בשל קשיים כלכליים, שב הזוג לניו יורק. בתקופה זו היא הלכה והתקרבה לציירים מופשטים של תקופת פוסט-המלחמה כמו לאון פולק סמית, ברנת ניומן ומארק רותקו, והחלה להתנסות ב"מבנה הפיזי של הציור... הציורים ההופכים לאובייקט".

הררה המשיכה לחוות דחייה בעולם האמנות גם בשנים אלה בניו יורק, כפי שהיא עצמה העידה, במידה רבה בשל מגדרה: "העובדה שאת אישה שימשה נגדך", ועדות לכך היא שכאשר ניסתה לשלב עבודת אמנות שלה בתערוכה בגלריית רוז, האוצרת, אשה בעצמה, סרבה בטענה שהיא אינה יכולה לכלול את עבודתה משום היותה אשה.

הררה המשיכה ליצור מבלי לזכות בהכרה עד לגילויה בשלב מאוחר בחייה, בתחילת שנות האלפיים.

סגנון ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונדו (כחול וצהוב)
רונדו (כחול וצהוב), אקריליק על קנבס, 1965

המפתח להבנת סגנונה של הררה נעוץ בעובדה שהיא למדה אדריכלות לפני עזיבתה לקובה[4]. היסוד הזה ניכר בנטייתה להשתמש במדידות וכלים שונים כדי ליצור אמנות מובנת, מסודרת, בעולם כאוטי[5]. במאמר שפורסם בעיתון ה"ניו יורק טיימס" כתב מבקר האמנות טד לוס שתמצית עבודתה של הררה היא "פשטות נועזת. בלוקי צבע חצויים בקו חד, תכופות טעוני אנרגיה של קו אלכסוני חזק"[4].

במילותיה שלה, הררה חושבת על "הקו, הנייר, על פרטים קטנים רבים ההופכים גדולים יותר ויותר... עד שעולה מהם תמונה"[5]. היא מצהירה על עצמה שהיא מאמינה גדולה בגישה "פחות הוא יותר" ("Less is more") ושהיא מציירת עם הראש יותר מאשר עם הלב[4][5]. הדבר מניע אותה לבחון לא רק אם היא אוהבת את הצבע, אלא גם מה הוא עושה לצבעים אחרים ביצירה והאם היא יכולה להסיר רכיב כלשהו ביצירה כדי לשפרה[5].

תהליך היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך היצירה של הררה הוא פשוט ומסודר כפי שניתן לצפות מההכשרה המקצועית שקיבלה. בשלב ראשון היא משרטטת עם עפרון על נייר מילימטרי, ביושבה מול שורת החלונות בדירתה הצופה אל רחוב 19-מזרח במנהטן, כך כל בוקר בשעה 9:30. סצנה הניכרת היטב בסרט התיעודי המשרטט את חייה. בשלב השני היא יוצרת גרסה גדולה יותר של העבודה כדי לוודא שהקונספט הראשוני אכן מוצלח גם בממדים גדולים יותר. היא מעבירה את הרעיון לגיליון נייר גדול יותר ומכינה את הסקיצה בצבעי אקריליק. אם אכן סקיצה זו זוכה לאישורה, היא פונה לעוזרה, מנואל בלדומה, אשר מותח את קוי היצירה עם סרטי הדבקה על גבי קנבס תחת עינה הבוחנת והמדייקת. בשלב זה היא עוברת אל שלב הצביעה. בדרך כלל היא מניחה את השכבה הראשונה ועוזרה בלדומה מניח את השכבות הבאות. כשהמלאכה הושלמה היצירה מונחת ברחבי הסטודיו לבחינתה, וגם אז היא לעיתים תשיב אותה לשולחן העבודה כדי להשיג עוד ועוד פשטות. עוזרה הנאמן, בלדומה, מסייע לה הן בארגון הסטודיו והן כמבט הנוסף התורם לתהליך היצירה של הררה.

עבודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד חלק מעבודותיה הושוו לציירים נאו-קונקרטיסטים בזרם הריאליסטי (neo-concretists) כמו ליגיה קלארק והליון אוטי, על פי מבקרת האמנות הנודעת של עיתון ה"ניו יורק טיימס", קארן רוזנברג, סגנונה של הררה מאופיין בחותם הגאומטרי האישי הייחודי לה[6]. ציוריה, בעלי שני צבעים היוצרים מורכבות מיוחדת במרחב, פותחו בשנים בהם פעלה בפריז אז הושפעה מרעיונותיהם של אמנים כמו פיט מונדריאן, קזימיר מלביץ',  ואחרים בזרם הסופרמטיזם הרוסי וזרם דה סטיל (De Stijl) ההולנדי[4]. יצירתה של הררה משמעותית לא רק בשל תרומתה לציור הגאומטרי המופשט, אלא גם בשל הייצוג המורכב שלה של עולם הטבע. למשל, סדרת הציורים "ירוק ולבן" (Blanco y Verde,1959), היא פירוק של ציור נוף מסורתי[6]: קווי אופק הנחצים על ידי קו אלכסוני האופייני לה אשר יחד יוצרים את נקודת החיתוך הכה אופיינית לציורי נוף. הניגוד המכוון בין הלבן והירוק, אף מבטא את הצבעים הנפוצים בציורי נוף באופן המופשט ביותר.

גילויה בשלב מאוחר בחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירוק ולבן, 1959
ירוק ולבן, אקריליק על קנבס, 1959

אף על פי שלראשונה מכרה אחת מיצירותיה לפני 81 שנה, כרמן הררה לא זכתה להכרה רחבה במשך עשורים[4].

לפני תערוכותיה שהוצגו בגלריית ליסון ובמוזיאון וויטני בשנת 2016,  היא הציגה בתערוכת יחיד משמעותית אחת בשנת 1984[6]. תערוכת היחיד הראשונה שלה עלתה ב-2004, לאחר מעל 50 שנה מאז עברה מקובה לניו יורק ב-1954. לדברי אוצרת האמנות, קארן רוזנברג, הדבר נבע מהגישות הדומיננטיות שרווחו ביחס לנשים באמנות וביחס לקובנים באמריקה, אשר שניהם הציבו משוכות אותם היה עליה לעבור במהלך חייה.

כל זאת השתנה בשנת 2004. חברה הקרוב וחסידה, הצייר טוני בכרה, השתתף בארוחת ערב עם פדריקו סבה, הבעלים של גלריית לטין קולקטור (Latin Collector) במנהטן, ניו יורק. סבה היה בעיצומה של הכנת תערוכה על ציירות גאומטריות שלא כללה מלכתחילה את הררה. בכרה המליץ בפניו על הררה. כאשר סבה ראה את ציורה הוא סבר תחילה שהן של ליגיה קלארק, אך גילה שציורה של הררה נוצרו עשור לפני אלה של קלארק[5].

אף על פי שהתגוררה באמריקה רוב חייה, חיבורים המתייחסים לגילויה המאוחר מתייגים אותה כאמנית קובנית-אמריקאית, זאת על אף שלדבריה, אף על פי שהיא גאה במורשתה, היא נמנעה בעקביות מפוליטיזציה של עבודתה[7]

כרמן רמוס, אוצר אמנות לטינית בסמית'סוניאן, ציין כי "שלא כמו אמנים אירופאים רבים המהגרים לארצות הברית, הררה, אשר חיה בארצות הברית כבר מתחילת שנות העשרים לחייה, זוהתה רק לעיתים רחוקות כאמנית אמריקאית. נראה כי אף הצלחתה המאוחרת נשענת דווקא על מעמדה כאמריקאית-לטינית, אשר בסופו של דבר מעמעם את הגדרתה כציירת אמריקאית"[8].

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1949 הררה הציגה מספר פעמים בתערוכת האמנות המודרנית הוותיקה Salon des Réalités Nouvelles המתקיימת בפריז[9].

תערוכות יחיד:

  • Galeria Sudamericana, 1956
  • Trabia Gallery, 1963
  • Cisneros Gallery, 1965
  • [10]Alternative Gallery, 1986
  • The El Museo del Barrio in East Harlem, New York, 2008
  • IKON Gallery in Birmingham, England, 2009[11]
  • Pfalzgalerie Museum in Kaiserslautern, Germany, 2010
  • מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, 2016
  • Lisson Gallery, 2016

הסרט תערוכת 100 השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 2014, החלה אליסון קליימן, במאית הסרט התיעודי עטור השבחים Ai Weiwei: Never Sorry, לעבוד על סרט תיעודי על הררה[12]. הסרט תערוכת 100 השנה הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הוט דוקס (Hot Docs) בטורונטו בשנת 2015. לאחר מכן יצא לנטפליקס והחל מספטמבר 2016 הוא זמין גם ב-Vimeo on Demand.

הסרט, העוקב אחר ההכנות ליום הולדתה המאה, זכה לביקורות חיוביות והגביר את העניין בעבודותיה של הררה.

הררה ב-2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אי יכולתה ללכת, הררה מלווה כעת במטפלים הצמודים אליה. היא ממשיכה את השיח האמנותי עם ידידה הקרוב, טוני בכרה, וממשיכה ליצור בעזרת שכנה מנואל בלדומה. הררה מציינת ש"יופיו של הקו הישר" הוא זה הגורם לה להמשיך ולחיות[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כרמן הררה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michel, Karen, Overlooked But Undeterred, A 101-Year-Old Artist Finally Gets Her Due, NPR.org, ‏July 2, 2016
  2. ^ Helena de Bertodano, Carmen Herrera: 'Is it a dream?', The Daily Telegraph, ‏20 ספטמבר 2010
  3. ^ 3.0 3.1 Miller, Dana, Carmen Herrera: Lines of Sight, New York: Whitney Museum of American Art
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Loos, Ted. "An Artist at 100, Thinking Big but Starting Small". The New York Times. The New York Times. 
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Klayman, Alison, [www.the100yearsshow.com The 100 Years Show], ‏2016-09-18
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 KAREN ROSENBERG, A 101-Year-Old Artist Finally Gets Her Due at the Whitney, The New York Times, ‏15 ספטמבר 2016
  7. ^ 7.0 7.1 Carmen Herrera: Lines of Sight, Wexner Center for the Arts at The Ohio State University
  8. ^ Our America: The Latino Presence in American Art, The Smithsonian American Art Museum
  9. ^ Carmen Herrera; Dorothy Feaver; Estrellita Brodsky; Lisson Gallery (London, England), Carmen Herrera : works on paper = opere su carta, 2010-2012, Lisson Gallery, 2013
  10. ^ Jules Heller; Nancy G Heller, North American women artists of the twentieth century : a biographical dictionary, Garland Publishing, Inc, 1995
  11. ^ Carmen Herrera, IKON Gallery
  12. ^ Shiffman, Allyson, Carmen Herrera at 99, W Magazine, ‏2014-05-30