כתב יד (העתק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עותק של יצירה שנכתב ביד נקרא כתב יד. במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתיבה ידנית הייתה הטכניקה ליצירת עותקים נוספים של יצירה כתובה לשם הפצתה. אך גם לאחר המצאת הדפוס, המשיכו להיכתב כתבי יד, אף כאלו שהועתקו מספרים מודפסים, בגלל חוסר זמינות הדפוס במקומות נדחים, עלויות גבוהות של ספרים, סיבות דתיות, רדיפות של השלטון וסיבות אחרות.

החשיבות של כתבי יד מקוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מנסים לחקור את הנוסח המקורי של ספר עתיק, שנכתב לפני המצאת הדפוס, יש חשיבות מרובה לכתבי היד הנמצאים לפני החוקרים. בדרך כלל, ככל שכתב יד קדום יותר, הנוסח שנמצא בו אמין יותר, וכתב ידו של המחבר (אוטוגרף) הוא האמין ביותר. בדרך כלל מעתיקי כתבי היד נטו לשנות ולתקן את הנוסח המקורי לפי כללי הדקדוק שנהגו בזמנם - שיכול היה להיות מאוחר במאות שנים מזמן חיבורו של הספר המקורי. לכן יש עדיפות לכתבי יד שעברו פחות העתקות.

החוקרים מנסים להבחין בין כתבי יד שגרסאותיהם טובות ובין כתבי יד משובשים ומוגהים, ולהסיק מכך על הנוסח המקורי של החיבור. כתבי יד טובים משמשים עדי נוסח.

לעתים חלק מחיבור עתיק איננו ניתן לשחזור, משום שכתב היד של החיבור ניזוק מתנאי האקלים או על ידי מכרסמים. הרב יוסף קאפח העיר על כך בהקדמה לספר "בעלי הנפש" של הראב"ד, שאותו ערך על פי כתב יד:

"בדקתי חפשתי ומצאתי עוד כתב יד קטן שגם הוא ברשות הספרייה הלאומית (...) כתב יד זה חסר בתחילתו, מכורסם ומאוכל בסופו על ידי הני עכברי רשיעי דאכלי משופרי דשופרי על דעת עצמם (ארמית: אותם עכברים רשעים האוכלים מן הטוב שבטוב על דעת עצמם), ואינם יודעים להבחין בין ספר הטעון כרסום לספר שאסור לנגוע בו".

כתבי יד של חיבורים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מכתב יד קאופמן של המשנה, מסכת אבות, פרק א משנה ו. הצורה מַתַּיִי הָאַרְבְּלִי שונתה בדפוסים לצורה נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי

מכיוון שרבים מן החיבורים ביהדות, ובוודאי החשובים שבהם, נכתבו מאות שנים לפני המצאת הדפוס, ניתן להסתמך על כתבי יד שעברו בקהילות היהודיות כדי לשער את הנוסח המדויק של החיבור המקורי. כתבי היד המצויים בידינו היום נכתבו ברובם בימי הביניים, ולפיכך גם הם מאוחרים יחסית לזמן כתיבת החיבורים.

ספר התורה נכתב עד היום בכתב יד על קלף בצורת מגילה, ללא ניקוד וטעמים. נוסח המקרא, עם ניקוד, טעמים והערות מסורה, נכתב על גבי מצחפים (קודקסים) החל במאות ה-7–8 לערך. מבין כתבי יד אלה, המפורסם ביותר הוא כתר ארם צובא, שנכתב כנראה על ידי איש המסורה המפורסם אהרון בן אשר, והרמב"ם סמך עליו את ידיו. כתבי יד חשובים נוספים של המקרא הם כתב יד לנינגרד, שהוא כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך, כתב יד קהיר של הנביאים (שיוחס, כנראה בטעות, לאביו של אהרון בן אשר), וכתב יד ששון.

כתב היד החשוב ביותר של המשנה הוא כתב יד קאופמן, ולצדו כמה כתבי יד נוספים. כתב היד השלם היחיד לתלמוד שנמצא בידינו הוא כתב יד מינכן, ולצדו כתבי יד חלקיים נוספים, אך קדומים ומדויקים יותר. ככלל, לא נהגו לכתוב את התלמוד כולו בכתב יד אחד, אלא רק מסכתות בודדות. כתבי יד רבים של חיבורים יהודיים נמצאו בגניזת קהיר, והם מסייעים רבות לחקר תולדות הספרות היהודית ולשון חז"ל.

כתבי יד מאוירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקה מיוחדת של כתבי יד הם כתבי היד המאוירים המכילים תמונות. אחד העתיקים מכתבי יד אלו הוא כתב יד וינה של תרגום השבעים לספר בראשית. החוקרים חלוקים בשאלה האם כתב יד זה הוא "ספר תמונות" אליו נוסף טקסט ללא הקפדה על דיוקו או שמדובר על כתב יד שנשעשו בו קיצורים מסוימים בטקסט ונוספו לו איורים, אך בכל זאת נעשה בו מאמץ לשמר באופן מדויק את הטקסט המקורי[1].

כתב יד מאויר מפורסם הוא הגדת ראשי הציפורים.

הימצאותם של כתבי יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו אין כמעט כתבי יד מן הספרות היוונית והרומית מלפני המאה השמינית לספירה. מעט כתבי היד ששרדו מלפני המאה השמינית אינם שלמים וכוללים מספר פפירוסים שנמצאו במצרים, כתבי יד שנמצאו תחת אפר הלבה בהרקולנאום ורישום על קיר במקדש לזכר אפיקורוס. פרופסור בצלאל בר כוכבא מייחס את אי הימצאותם של כתבי יד יותר עתיקים לשינוי שעברו כתבי היד ממגילה לקודקס ומפפירוס לקלף ולכך שבעקבות המעבר לא נעשה מאמץ לשמר את כתבי היד הישנים יותר שתפסו מקום רב. בר כוכבא גם משער שיש קשר בין המעבר לקלף וקודקס לתחילת הופעתם של כתבי יד עבריים, למרות שהקלף היה נפוץ הרבה יותר אצל יהודים עוד קודם לכן[2].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: כנען-קדר, נורית, האמנות הנוצרית בימי-הביניים, מושגי יסוד, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1990, עמ' 134; וגם
    Rodley, Lyn, Byzantine Art and Architecture, An Intreduction, Cambridge University Press, Cambridge, 1994, pp. 109-110.
  2. ^ בצלאל בר כוכבא, "חג הפורים בימי הבית השני ומגילת אסתר באסיה", סיני, תשרי-טבת תשנ"ח, עמודים פא-פג