כתב סירוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה היהודית, כתב סירוב הוא פסק דין אשר בא בתגובה על סירובו של נתבע להתדיין בפני בית דין הדן על פי דין תורה.

בכתב הסירוב מודיע בית הדין הרבני לתובע כי הנתבע מסרב להתדיין לפני בית הדין, ולפיכך, רשאי התובע לתבוע את הנתבע בפני כל ערכאה אחרת, וכן עשוי גם לשמש אמצעי בידי בית הדין הרבני לכפות על הנתבע שיסכים להתדיין לפני בית הדין ולמלא אחרי פסק הדין.

על פי השולחן ערוך, במקרה של סירוב לדון בדין תורה, רשאי בית הדין גם לנדות את הסרבן, ואף להורות שלא לצרפו כחלק ממניין עד להסכמתו להתדיין.

דיני כתב סירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הלל גפן סיכם את דיני כתב סירוב:

1.       ניתן להסתמך על שירותי דואר ושליחות כדי לשלוח הזמנה לדין לבעלי הדין. כמו כן, ניתן לסמוך על שליח שכתב שהנמען קיבל או סירב לקבל את המכתב. כדאי לציין על המעטפה שמדובר בהזמנה לדין.

2.       ניתן למסור את מכתב ההזמנה לדין לאחד מבני ביתו הבוגרים של הנתבע, ויש ליידע את מקבל ההזמנה שמדובר במכתב הזמנה של בית הדין, או לכתוב על המעטפה: "הזמנה לדין".

3.       ניתן לדרוש מהנתבע לחתום על הסכם בוררות תוך זמן קצוב וסביר, עוד לפני קביעת דיון בבית הדין. במקרה שהנתבע טוען טענות שיש בהן ממש שאיננו חייב על פי ההלכה לחתום על הסכם בוררות – יש לקיים דיון מקדמי לפני חתימת הסכם בוררות. חשוב להדגיש שלפני פניה לנתבע, על התובע לחתום על הסכם בוררות.

4.       ניתן להסתמך על דיווח של מזכיר או מזכירת ביה"ד שהנתבע מסרב להתדיין בדין תורה כדי להתיר לתובע לתבוע בערכאות.

5.       נתבע שמתעלם מפנייה בכתב של בית הדין לחתום על הסכם בוררות או להודיע האם הוא מעוניין להתדיין בבית דין אחר – דינו כמי שסירב להתדיין בדין תורה.

6.       נתבע שמוכן להתדיין בדין תורה אך אינו מוכן לחתום על הסכם בוררות – דינו כסרבן, כך גם דינו של נתבע שמבקש להתדיין בבית דין שפסק הדין שלו אינו ניתן לאכיפה בהוצל"פ.

7.       נתבע שמסרב לחתום על הסכם בוררות בנוסח "בין לדין ובין לפשר" רשאי לבקש להתדיין בבית דין שדן רק ע"פ הדין. אולם, אם לא ימצא בית דין כזה עליו לחתום על הנוסח המקובל הנ"ל.

8.       ביה"ד יכול להתיר פניה לערכאות במקרה של נתבע שאינו יכול להתדיין בדין תורה או שבאופן עקבי מסרב להתדיין בדין תורה, כל זאת, גם ללא פניה לנתבע.[1]

המצב החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג"ץ קבע[2] כי לבית הדין הרבני אין סמכות להוציא כתב סירוב כנגד אדם, וכי בנידוי יש מימד עונשי, וכך גם בעצם כתב הסירוב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נייר עמדה מספר 9: היתר פניה לערכאות, dintora.org
  2. ^ בג"ץ 3269/95, כץ נ' בית הדין הרבני, פ"ד נ(4) 590.