כתריאל יפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתריאל יפה
Catriel1.jpg
כתריאל יפה, 31 בדצמבר 1939
לידה 8 ביולי 1909
יפו, ארץ ישראל האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית
נהרג 18 במאי 1941 (בגיל 31)
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
תפקידים צבאיים
רב חובל
מלחמות וקרבות
פעולת כ"ג יורדי הסירה
הנצחה
ספינת המעפילים "כתריאל יפה"

כתריאל יפה (8 ביולי 190918 במאי 1941) היה מחלוצי הימיה העברית בארץ ישראל, בין הפעילים הבולטים במפעל ההעפלה לפני מלחמת העולם השנייה, ממקימי נמל תל אביב ורב החובל של ספינת כ"ג יורדי הסירה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתריאל נולד ב-1909 בשכונת מנשייה ביפו, בן זקונים, חמישי במניין. אביו, אפרים יפה, יליד ורקליאני שבלטביה, ואמו, שרה יפה לבית רובינשטיין, ילידת פלונגיאן שבליטא. המשפחה עלתה לארץ ישראל עם ארבעת ילדיהם הראשונים בשנת 1906. לפני בואו לארץ עבד האב כמלמד ולמד כימיה בכוחות עצמו. בארץ לימד בבית הספר "תחכמוני", אך כשהחל לאבד את שמיעתו עזב את ההוראה והקים בית מלאכה לייצור סודה לכביסה.

במלחמת העולם הראשונה פונתה המשפחה לאלכסנדריה יחד עם שאר הנתינים הזרים. לאחר שובם ארצה למד כתריאל ב"תחכמוני" ולאחר מכן ב"גימנסיה הרצליה". מנחם, אחיו הגדול, מונה למפקד ארגון ההגנה בתל אביב, וכתריאל היה מעביר את הפקודות בין העמדות.

השאיפה לים ופעילות בהגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבתו לים בילדותו עיצבה את שאיפותיו, ומגיל צעיר חלם להיות ימאי. בילה את שבתותיו בנהר הירקון, לצד חברי הקבוצה "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר." בהנהגת זאב הים שהיה בעל רקע ימי מאודיסה. הקבוצה השיטה סירות מלאות בחול ובזיפזיף על הירקון אל רמת גן שנבנתה בתקופה זו, וכן השיטה צעירים מתל אביב שבילו על הירקון בשבתות ובחגים. מה"ימאים" שבהם למד יפה ידע רב על ימאות. בתקופה זאת נודע לו שלא יוכל להתקבל לקורס חובלים בגלל קוצר ראייתו, אך הוא לא ויתר על שאיפתו להיות ימאי.

בהמלצת רופאיו עבר בשנת 1924 ללמוד ב"מקווה ישראל", בתקווה שהעבודה בשדות תעצור את התפתחות קוצר הראייה שלו. ב"מקווה ישראל" התבלט כתלמיד מחונן, בעיקר במקצועות הריאליים. בלילות השתתף בבניית כוח מגן של ההגנה בבית הספר. סיים את לימודיו בשנת 1927 ויחד עם קבוצת בוגרי "מקווה ישראל" יצא לעבודה בחדרה ואחר כך במשתלת הממשלה בבית שאן.

לאחר מכן הצטרף לחברי הקבוצה שהכיר על גדות הירקון, ושלוש שנים שהה אתם בחוות כנרת. עבד בבניית מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ובזמנו הפנוי בנה והשיט סירת מפרש על הכנרת. הקבוצה הקימה את קיבוץ אפיקים ויפה נמנה עם מייסדיו.

ב-1932 נהרג אחיו, מנחם, בתאונת דרכים. יפה יצא לתל אביב, לתמוך בהוריו ולעזור בפרנסתם. לאחר שעות העבודה חזר לשייט על הירקון במסגרת הסקציה הימית של "הפועל" אשר נמנה עם מייסדיה. למד מספרי ימאות בכוחות עצמו, תרגם והוציא לאור חוברות הדרכה לימאים ונתן שמות עבריים למונחים של חלקי הסירה, לקשרים ולפקודות שניתנו בה. יפה התמסר לספורט הימי והדריך בני נוער לאהבת הים ולהתמצאות בו.

בעקבות המאורעות באירופה והתגברות העלייה היהודית מגרמניה, הביעה ההנהגה הערבית התנגדות ליישוב היהודי ופרצו מאורעות אוקטובר 1933. מהערים הגדולות נשלחו מטעם ההגנה קבוצות לוחמים כתגבורת לנקודות הקטנות; יפה נשלח לבן שמן ופיקד על קבוצת המגינים בה. הנקודה הייתה מבודדת והקשר עם תל אביב התקיים באיתות אור; האתת בקבוצה היה שמואל טנקוס שצויד בפנס, ויחד הרכיבו הליוגרף והצליחו להקים קשר לתל אביב ( ראה[1] עמודים 15,16).

ב-1935 יזם ואירגן את המסע הימי של סירת המפרש "נחשון" של "הפועל" ופיקד על מסעה לפורט סעיד ובחזרה. מסע זה זכה לתיאור מלא הומור בספרו של נחום גוטמן (גיסו של יפה), "מי שרוצה להיות רב-חובל יקרא מעשה זה". הסיפור מופיע גם בסופו של הספר "לובנגולו מלך זולו".

עם פרוץ מאורעות 1936 לקח חלק פעיל בהגנה על תל אביב וארגן את ההגנה על שכונת ה"מכבי".

פעילותו במפעל ההעפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1934 יצא כמלווה של הראשונה באניות המעפילים "ולוס", ומסעה הסתיים בהצלחה. הוא ליווה גם את מסעה השני בספטמבר 1934, אשר נגמר בכישלון ובהחזרתה לאירופה עם המעפילים. הבעיות שהתגלו בהורדת המעפילים של "ולוס ב'" לחוף גרמו להפסקת ההעפלה לכמה שנים.

בשנת 1937 חודשה פעילות ההעפלה, ויפה גויס על ידי דוד נמרי (דוידקה) להיות המארגן של צוותי הימאים העוסקים בהורדת המעפילים לחוף. בנובמבר 1938 פיקד על אניית המעפילים "אטרטו". בינואר 1939 פיקד על מסעה השני של "אטרטו" ובסיומו נשאר בארץ להיות לצדה של רעייתו עם הולדת בתו הבכורה תמר.

בנמל תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתריאל יפה יוצא עם גוררת נמל תל אביב

בעקבות השביתה הכללית של ערביי ארץ ישראל ב-1936, אשר שיתקה את נמל יפו למעבר סחורות ליישוב, הוחלט להקים נמל עברי ראשון בתל אביב, ובכך לנתק את התלות בנמלי יפו וחיפה. יפה יצא לחוף עם חבריו עמירם ויאיר שוחט, וניסה לקבוע את מיקום הנמל, בהתאם לסלעים והזרמים בים שהכיר. יפה התחשב גם בקרבת המחסנים של יריד המזרח, ולבסוף קבע את מיקום הנמל קרוב לשפך הירקון והיה בין מפעיליו ( ראה[1] עמוד 20 ).

יוסף אבידר, ממפקדי ההגנה ולימים אלוף בצה"ל, תיאר את האירוע קצת אחרת: " כשקיבלתי את הידיעה שמותר להקים נמל בתל אביב... לקחתי את כתריאל יפה מהמחלקה הימית של הפועל ובאופנוע שלי מיהרנו לשפת הים בצפון תל אביב. חלצנו נעליים, קיפלנו מכנסיים ונכנסנו למים, לחפש מקום מתאים למזח. כתריאל יפה צלל והכריז: "כאן אין סלעים". כך נקבע מקומו של נמל תל אביב."[2]

פיקוד על ספינת המעפילים "טייגר היל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1939 הנחית יפה את אניית המעפילים "טייגר היל" על חוף תל אביב, לאחר שלילה קודם נתקלה בסירת משמר בריטית מול חוף דרום הארץ ונגרמו לה אבדות בנפש.

וכך כותב עליו דוד נמרי (דוידקה), מראשי עלייה ב':

בעבודתו בנמל גילה יכולת רבה. הוא עבד באחת מסירות המנוע ונחשב אחראי, מתון ומסור לעבודתו הקשה. כל הזמן הזה לא הזניח את הלימוד התאורטי והמעשי. המשיך להיות אחד המדריכים העיקריים ב"הפועל" ולמד באופן עצמאי נביגציה והלכות ים.

בשנת 1937 גויס כתריאל להיות האיש הימי בענייני העפלה... הוא ריכז סביבו קבוצת ימאים אשר ביצעו את הפעולות בהעזה יוצאת מגדר הרגיל. קבוצתו הרגישה שבראשה עומד אדם אמיץ ונועז ומפקד מצוין... לא אגזים אם אומר שהיו לכתריאל ידיעות של רב-חובל העושה את דרכו בימים זה שנים רבות... שימש כמלווה באניות והביאן לחוף הקבוע ללא שום תעייה ותקלות.

את שיא יכולתו גילה באנייה "טייגר היל", אשר עלה עליה בלב-ים והמשיך לפקד עליה ברגעים הקשים ביותר. תפקידו הראשון היה להפגיש את "טייגר היל" עם האנייה "פרוסולה" שגורשה מבירות ועל סיפונה שש-מאות מעפילים. כתריאל ביצע את העברת המעפילים מ"פרוסולה" ל"טייגר היל" בלב-ים בדייקנות ובאומץ בלתי מצויים. רב החובל של "טייגר היל" עזבה.

"טייגר היל" על אלף ושלוש-מאות מעפיליה הפליגה בפיקודו של כתריאל לאחד החופים בדרום והותקפה על ידי סירת משמר של משטרת יפו. שניים מן המעפילים נהרגו על סיפון האנייה. כתריאל לא איבד את עשתונותיו והביא את האנייה למחרת בערב לחוף תל אביב. הוא עם שניים מחבריו ירדו מן האנייה ושחו אל החוף. את אחד מחבריו אשר נתקף בעווית ברגלו ... הצליח כתריאל להביא על גבו בשחייה לחוף.

עדות לידיעתו ושליטתו במצב הייתה פגישתו עם מספר המלחים הגויים של אניות המעפילים שירדו לחוף: כתריאל היה נער לעומתם וניסיונם בים במשך שנים רבות. לנשיקות ולחיבוקים מצדם לכתריאל לא היה גבול, בתוספת מילות החיבה "דני קפיטנה" (כינויו היה "דן"). הוא עמד ביניהם רציני, סגור, מכונס, מחייך, ומנגב את זכוכיות משקפיו שכוסו בערפל הלילה בחוף ימה של תל אביב. ללא ביטוי של גאווה והתגנדרות המשיך לחייך. את סערת רוחו שהתחוללה בקרבו איש לא ראה".

משימת כ"ג יורדי הסירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת מלחמת העולם השנייה הדריך יפה בקורסים לימאים חדשים ולהכשרת מתגייסים בתפקידים שונים לצי הבריטי. היה המדריך הימי הראשי של קורס הכ"ג אשר פעל בשיתוף עם יחידת SOE הבריטית.

יפה היה אמור להישאר בתפקידו בקורס, אך התנדב לצאת עם חניכיו לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי בפיקודו של צבי ספקטור, וכך היה לקברניטה של הספינה "ארי הים", שלימים כונתה "סירת הכ"ג". קצין בריטי נלווה לפעולה (ה-24 במספר היוצאים) ועלה על הספינה העמוסה חומרי נפץ ביום צאתה. אותו יום, 18 במאי 1941, בארבע אחרי הצהריים, נוצר קשר האלחוט האחרון עם הספינה. לאחר מכן לא נשמע ממנה אות חיים. מפעולה זו לא חזר איש, וסיבת העלמות הספינה נותרה תעלומה עד היום.

שארים והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתריאל יפה היה בן 32 כאשר נעלמה הסירה. הוא הניח אחריו אשה, פניה, ובת, לימים הסופרת תמר ברגמן, שגם כתבה אודותיו את ספר הביוגרפיה "רב חובל שב אלייך". חודשים ספורים לאחר היעלמותו ילדה אשתו בן; הוא נקרא בשמו המחתרתי של כתריאל ב"הגנה", דן, לימים ד"ר דן יפה, פיזיקאי.

כתריאל יפה אף מוזכר בסופו של הספר בארץ לובנגולו מלך זולו, וזאת על שום שהיה אחיה של דורה גוטמן, רעייתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, מחבר הספר.

אחת מספינות המעפילים נקראה על שמו, "כתריאל יפה". האניה יצאה מאיטליה ב-14 ביולי 1946 כשעל סיפונה 604 מעפילים. היא נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה גורשו לקפריסין.

ביזמתם של חברו לנשק ולימאות, האלוף שמואל טנקוס, ושושנה ספקטור אלמנתו של צבי ספקטור[3], התכבד בית הספר לקציני ים עכו בשנת 1969 בתואר "כ"ג יורדי הסירה". בכך הציב לתלמידיו מטרה של חתירה למנהיגות ומצוינות. שמו של יפה מופיע על לוח הזיכרון המוצב במרכז בניין ההוראה שם, וזכר יורדי הסירה מועלה כל שנה ב-18 במאי, בנוכחות כל הקדטים. מצבות זיכרון ליורדי הסירה נמצאות במספר מקומות בארץ[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 צדוק יחזקאלי, שמואל טנקוס - מהירקון עד חיל הים, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2003
  2. ^ התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ ישראל, על השנים 1929 - 1939, הוצאת רביבים, ספריית מעריב, 1981, כרך 6, עמ' 78.
  3. ^ שושנה ספקטור הייתה קצינת השלישות של הפלמ"ח ושנים מאוחר יותר שמשה כקצינת המנהלה של בית הספר לקציני ים.
  4. ^ ראו גם האנדרטה לזכר כ"ג יורדי הסירה