לאה איני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, פרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010 ופרס ניומן לספרות עברית לשנת תשע"ה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה איני נולדה בתל אביב לאב ניצול השואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוזיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר, הכולל תריסר שירים פרי-עטה של איני.

עבודות הפרוזה הייחודיות ושוברות הטאבו שלה זיכוה בשבחים חריגים. חבר-השופטים בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ד, נימק: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה... סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה...". ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.‏[1] ספריה של איני היו מועמדים לפרס ספיר שלוש פעמים עד כה: "ורד הלבנון" בשנת 2010, "סוסית" בשנת 2012 ו"בת המקום" בשנת 2014. בשנת 2014 הוענק לה פרס ניומן.‏[2]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי פרוזה למבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גאות החול, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.
  • גיבורי קיץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991.
  • מישהי צריכה להיות כאן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • הרדופים: סיפורים מורעלים על אהבה, תל אביב: זמורה-ביתן, 1997.
  • אשתורת, תל אביב: זמורה-ביתן, 1999.
  • סדומאל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002.
  • ענק, מלכה ואמן המשחקים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
  • ורד הלבנון, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2009.
  • סוסית, כנרת זמורה-ביתן, 2012.
  • בת המקום, כנרת זמורה-ביתן, 2014.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דיוקן: שירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988.
  • קיסרית הפריון המדומה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990.

לילדים ולנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקרא לי מלמטה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.
  • מר ארנב מחפש עבודה, תל אביב: עם עובד, 1994.
  • היי, יולי!, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.
  • חצי ועננס: תמנוניה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • שיר אני, שיר אמא: שירים ליעלה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000.
  • קוקו פטרוזיליה, תל אביב: כנרת, 2002.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "לאה איני - לחיות עם בעל מת", עמ' 258-251
  • לאה איני – "כתובה בעברית. נושמת עברית" – נאום קבלת 'פרס ניומן', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015 
  • 2014 ,Shai Rudin, "Confessional Writing About Incest: Lea Aini’s Rose of Lebanon and “S’domel"[1]. Women in Judaism, Vol. 11(1), pp. 1-18.  

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

על כתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך אתר סימניה
  2. ^ מיה סלע, לאה איני תקבל את פרס ניומן לספרות עברית, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2014
הקודם:
ישעיהו קורן, עודד בורלא
פרס ביאליק לספרות יפה
לאה איני, שלומית כהן-אסיף, מרדכי גלדמן

2010
הבא:
דן בניה סרי, שרון אס, דתיה בן-דור