לאה איני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאה איני
Leah Aini.jpg
לידה 1962 (בת 61 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סמינר הקיבוצים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, פרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010 פרס ניומן לספרות עברית לשנת תשע"ה ופרס עגנון לאמנות הפרוזה לשנת תש"ף

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה איני נולדה בתל אביב לאב ניצול השואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוזיקלי ("סוג של ורוד") בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר, הכולל תריסר שירים פרי-עטה של איני.

עבודות הפרוזה הייחודיות ושוברות הטאבו שלה זיכוה בשבחים חריגים. חבר-השופטים בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס"ד, נימק: "לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה... סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה...". ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה.[1] ספריה של איני היו מועמדים לפרס ספיר שלוש פעמים עד כה: "ורד הלבנון" בשנת 2010, "סוסית" בשנת 2012 ו"בת המקום" בשנת 2014. בשנת 2014 הוענק לה פרס ניומן.[2] בריאיון עם רזי ברקאי בתוכניתו ברדיו גלי צה"ל, אמרה שהיא עוסקת עתה אך ורק בכתיבת פרוזה למבוגרים.[3]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי פרוזה למבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילדים ולנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

על כתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך אתר סימניה
  2. ^ אתר למנויים בלבד מיה סלע, לאה איני תקבל את פרס ניומן לספרות עברית, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2014
  3. ^ ראיון בתאריך 21 ביוני 2016
  4. ^ פביאנה חפץ, ספר / חברות נשים, חדשות, 20 בדצמבר 1992
  5. ^ ליה נירגד, תליינית בידיים שקופות, באתר הארץ, 11 בפברואר 2002
    קציעה עלון, על ספרה של לאה איני - סדומאל, באתר "תרבות•il"
  6. ^ ראובן מירן, אוושת לבו של הזולת, באתר הארץ, 16 במאי 2005
  7. ^ אברהם בלבן, למחוק את השקיפות | "ורד הלבנון", באתר הארץ, 8 ביולי 2009
    אסתי אדיבי-שושן, מה פתאום איני באל"ף?, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
    יצחק לאור, ערגה גדולה אל המרכז, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2009
  8. ^ שירה סתיו, "סוסית" של לאה איני: עלתה על הסוס, באתר הארץ, 19 בפברואר 2012
    יותם שווימר, רוץ בן "סוסית": לאה איני משעשעת, באתר ynet, 19 בפברואר 2012
    רן יגיל, לכתוב את הכאוס, על הרומן "סוסית", לאה איני, באתר nrg מעריב, 11 ביוני 2012
    יוני ליבנה, לאה איני, סוסית, המדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10 בפברואר 2012
  9. ^ אתר למנויים בלבד חנה הרציג, "בת המקום": ממלכת הדמיון של לאה איני, באתר הארץ, 7 ביולי 2014
    יוני ליבנה, לאה איני, בת המקום, המדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2 באוגוסט 2014
    יותם שווימר, תני לי מקום: לאה איני בממלכה משלה, באתר ynet, 16 ביולי 2014
  10. ^ אתר למנויים בלבד מיה סלע, "תשאלי": כך האידיאולוגיה כבשה את הספרות, באתר הארץ, 27 באפריל 2017
    דורית שילה, ביתהּ אשר נחרב - על 'תשאלי' ללאה איני, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 18 במאי 2017
  11. ^ אתר למנויים בלבד מיה סלע, "השמלה" של לאה איני: שובבות של יוצרת פורעת חוק, שאינה כפופה לכלום, באתר הארץ, 11 ביוני 2019


הקודם:
ישעיהו קורן, עודד בורלא
פרס ביאליק לספרות יפה
לאה איני, שלומית כהן-אסיף, מרדכי גלדמן

2010
הבא:
דן בניה סרי, שרון אס, דתיה בן-דור