לאה רוזנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאה רוזנברג

לאה רוזנברג (נולדה ב-4 בנובמבר 1945 בבולגריה) היא אשת חינוך וסופרת. בין תפקידיה הרבים היא שימשה כסמנכ"לית וראש המנהל הפדגוגי במשרד החינוך, מנהלת האגף לחינוך על-יסודי בעיריית תל אביב-יפו, מנהלת האגף לחינוך, רווחה, תרבות נוער וספורט בעיריית הרצליה, מנהלת בתי ספר בחולון, ומנהלת בית הספר הישראלי ע"ש משה שרת בפריז. מתוקף תפקידה וניסיונה הופיעה רוזנברג מספר פעמים בדיונים של ועדות הכנסת.

ספרה: "שטיינברגים" יצא לאור בשנת 2017[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה רוזנברג נולדה בגורנה ז'ומיה (היום-בלגואבגרד), בולגריה, להוריה: ביאטריס ומיקו סלניקיו (סלע). עלתה לישראל בשנת 1948. במהלך שנותיה התגוררה ברמלה, ירושלים, חולון ופריז. משנת 1995 ואילך היא מתגוררת בתל אביב.

רוזנברג למדה בבית ספר אליאנס בנוה צדק, ובבית ספר תיכון ביפו. בצה"ל היא שירתה בחיל מודיעין כמעדכנת מפות בתצלומי אוויר. היא בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית ובספרות עברית ותואר שני במנהל החינוך. שניהם באוניברסיטת תל אביב. עבודת המחקר שלה לתואר המוסמך הייתה על פעולות שרידה של מורים בכיתה; אסטרטגיות והתנהגויות[2]

את דרכה המקצועית החלה רוזנברג ב־1968 כמורה בבית הספר התיכון המקיף על שם מיטראני בחולון. בשנת 1982 נתמנתה למנהלת בית הספר.

ב-1983 למדה תרבות ושפה צרפתית באוניברסיטת הסורבון בפריז. בשנים 1984–1989 ניהלה רוזנברג את בית הספר המקיף תל גיבורים בחולון. בשנים 1989 ועד 1993 שהתה בפריז וניהלה את בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת.

החל משנת 1993 ועד 2000 ניהלה רוזנברג את האגף לחינוך על-יסודי בעיריית תל אביב, ולאחר מכן, ניהלה במשך שלוש שנים את האגף לחינוך, רווחה, תרבות נוער וספורט בעיריית הרצליה[3].

ב-2002 התמנתה לסמנכ"לית וראש המינהל הפדגוגי במשרד החינוך בירושלים עד לצאתה לגמלאות בשנת 2012[4][5].

תפקידה האחרון במשרד החינוך היה ממונה על קשרי החוץ של המשרד, שכלל תפקיד של נציגה באונסק"ו, וב-OECD[4]

מאז פרישתה משמשת לאה רוזנברג כיושבת ראש העמותה של בית עגנון בירושלים[6], ובשנת 2022 התמנתה גם ליושבת ראש עמותת ידיד לחינוך[7]. כמו כן, היא חברה בהנהלה הציבורית של "קתדרה" רמת השרון.

ברוב תפקידיה הציבוריים הייתה לאה רוזנברג האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד.

פרטים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 נישאה לאה למשה רוזנברג, שנפטר בשנת 2009. להם שני בנים.

מחנכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור תפקידיה וניסיונה הרב במערכת החינוך, הייתה רוזנברג מעורבת בוועדות מקצועיות, בדיונים בנושאי חינוך בכנסת[8]. בין הסוגיות החינוכיות שדנו בהן היו: השפעת העוני על רמת ההישגים במערכת החינוך[9], כנס יפו - מנהל חינוך ערבי, כללים למעבר לחמישה ימי לימוד, טיפול משרד החינוך באלימות בבתי הספר, ועוד.

היא הביעה את רעיונותיה בניירות עמדה שכתבה בנושאים הרלוונטיים. מערכת החינוך הישראלית, היא טוענת, ידעה שינויים אשר נבעו משפות שונות - כל שפה הנהיגה שינוי כלשהו. השפות השונות נבעו מהקשרים חברתיים שונים. בשנים שלפני קום המדינה שלטה שפת הקוממיות - שפה שהיוותה כלי חשוב לבניית אומה והכילה פאתוס ויסודות לאומיים. בעשור השני שלאחר קום המדינה שלט השיח הסוציולוגי; התלמיד אינו עוד ילד, מתחנך או תלמיד בלבד; הוא שייך ל“אוכלוסייה“ מסוימת: ”טעוני טיפוח“, ”רוב“, ”מיעוט“, ”מגזר“, ”עדה“. בשנות ה-60 וה-70 שלטה שפת הארגון והמנהל. זו הייתה התקופה שבה הונהגה הרפורמה בחינוך. בשנות ה־70 וה־80 חלחלה אל השיח החינוכי שפה חדשה - ”השפה הפסיכולוגית“. התלמיד אינו עוד סתם ”תלמיד“, ”ילד“ או ”חניך“, אלא ”מטופל“ או ”מאובחן“ שיש לטפל בו, להבין את מניעיו ואת וצרכיו ו“לשקם“ אותו. לאחר מכן באו השפה הטכנולוגית, השפה הכלכלית, המשפטית וכדומה. כל השפות "הזרות" הללו, גורסת רוזנברג, באות על חשבונה של השפה החשובה באמת, בה צריך להתמקד; שפת החינוך. זו השפה שעוסקת במעשה המופלא של הפיכת מידע לידע, בהעשרה, בפיתוח החשיבה וזוויות הראייה השונות, בהרחבת העולם לעולם התוכן והמושגים, בהשכלה וביחסי הגומלין שבין בני אדם[10].

בכל העשייה החינוכית שלה ביקשה רוזנברג להיות מי שרואה את הילדה או הילד שמאחורי התלמידה או התלמיד. ס. יזהר, הסופר והמחנך, שקרא את דבריה של לאה רוזנברג לבוגרים, התרשם מגישתה, וכתב לה ש"חשיפת האדם הפנימי הוא מעשה החינוך ולא רק האבסתו במידע לשמו. יש יותר מדי מורים שהם 'סוכני הטקסט', ופחות מדי מורים שהם 'מגלי האדם'. אתה התלמיד, הוא הנושא, אתם הבוגרים, ולא הספרים הגדולים או המקצועות החשובים. יפה היה לראות בך מחנכת שתוכנו של האדם, זהותו וכוחו להחליט - הוא במרכז חינוכו"[11].

סופרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2017 הוציאה לאה רוזנברג את ספרה הראשון "שטיינברגים" – זהו "ספר על בני אדם שמחפשים את המילים שאבדו להם, ועל מילים מעוררות געגוע שמחפשות להן בני אדם שישמיעו אותן, וכמו גיא, גיבור הסיפור 'דרך שתי נקודות', עליהם ללמוד שדרך שתי נקודות עובר הרבה יותר מקו ישר אחד; עוברים שם לפעמים גם ג'ירפה ולחן, או פומפייה, מלחייה, או מעבר חצייה, ופעמים בדידות או אהבה גדולה".[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 לאה רוזנברג, שטיינברגים; סיפורים, עולם חדש, 2017
  2. ^ לאה רוזנברג, פעולות שרידה של מורים בכיתה; אסטראטגיות והתנהגויות, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, בית ספר לחינוך, 1987. 86 ע'.
  3. ^ "החופש הגדול מאת לאה רוזנברג", איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות,
  4. ^ 1 2 "מיכל כהן מונתה לראש המינהל הפדגוגי במשרד החינוך", קו לחינוך, 23 באוגוסט 2010
  5. ^ משרד החינוך, המנהל הפדגוגי, "זכויות התלמיד"
  6. ^ בית עגנון, הוועד המנהל: "יושבת ראש הנהלת העמותה היא הגב’ לאה רוזנברג"
  7. ^ לאה רוזנברג, "הייתם מאמינים שזה מה שקרה לנו? ובכל זאת, מה למדנו?", ידיד לחינוך, יוני, 2021
  8. ^ ראו למשל: כנסת 17, פרוטוקול מס' 347 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, "כנס יפו - מנהל חינוך ערבי"
  9. ^ ישיבת ועדה של הכנסת ה-15 מתאריך 11/02/2002 "טיפול משרד החינוך באלימות בבתי הספר" – עמ' 40 בדו"ח 51ב' של מבקר המדינה
  10. ^ לאה רוזנברג, "שפת האם - חינוך; לאה רוזנברג קוראת לחזור למקור", הד החינוך, כר' פ"א, גיליון 8, עמ' 51
  11. ^ במכתב שכתב ס. יזהר ללאה רוזנברג, מתאריך 13.8.85