לאו"ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל התנועה

תנועת לאו"ר היא תנועה ציונית רעיונית אשר הוקמה בשנת 1979. שמה של התנועה נגזר מראשי התיבות "לב אחד ורוח חדשה".[1] לאו"ר השתתפה פעמיים במערכות הבחירות, בפעם הראשונה במסגרת הבחירות לכנסת השתים עשרה בשם לאו"ר ובפעם השנייה במסגרת הבחירות לכנסת השמונה עשרה כמפלגת אחריות - לב אחד ורוח חדשה. בשתי ההתמודדויות התנועה לא עברה את אחוז החסימה ולפיכך לא נכנסה לכנסת. יו"ר התנועה מאז הקמתה הוא ד"ר יעקב חסדאי.

לאו"ר כתנועה לא הצליחה להפיץ את רעיונותיה בציבור וניסיונותיה לתקן את החברה לא נחלו הצלחה רבה. למרות חוסר ההצלחה הפוליטית של לאו"ר, כושר השרידות של התנועה והחברים הפועלים בה ברציפות ובהתמדה הוא רב. לאו"ר מתכנסת בפורום רחב לאורך השנים בשני כנסים גדולים הנערכים מדי שנה, כנס סוכות וכנס פסח.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת החוברת הכחולה

שורשי התנועה נעוצים במלחמת יום הכיפורים. במאמר "סדקים ביסודות" הפותח את ספרו של חסדאי "אמת בצל המלחמה" ניתח את השגיאות בניהול המלחמה.[2]עקב היותו חוקר צבאי בוועדת אגרנט, נחשף חסדאי לחומרי חקירה מסווגים שבעקבותיהם התוודע לכשלים בכל רמות הפיקוד. מה שהביא אותו לשאול: מה לא בסדר במדינה? לאחר המלחמה נוצר זעם בחברה הישראלית ומשבר אמון עמוק כלפי ההנהגה, כתוצאה מכך קמו מספר תנועות מחאה(ראו, למשל, מוטי אשכנזי).

חסדאי, יחד עם חברים מהשירות הצבאי בצנחנים, החלו להיפגש בביתו של אריה דביר במטרה לנסות ולהגדיר את הבעיה של מדינת ישראל, ולמצוא דרך שתוביל לפתרון. דיונים אלו נמשכו מאמצע שנות ה-70 ואילך. הדחיפה העיקרית להפיכתו של החוג לתנועה הייתה הכישלון של ד"ש. ד"ש הייתה מורכבת בחלקה מאישי ציבור, והעומד בראשה היה פרופ' יגאל ידין. חוסר הצלחתה לקדם את רעיונותיה, אשר הוצגו לבוחר במערכת הבחירות, גרם לביקורת וספקנות מצד הציבור לגבי תנועות חדשות בייחוד לאור הציפיות הגבוהות אשר היו ממפלגת ד"ש.

בינואר 1979 קיבל חסדאי מכתב מקצין שהיה תחת פיקודו בצבא, שבו הסביר מדוע ירד מהארץ. בתגובה למכתב זה פרסם חסדאי מכתב תשובה ארוך שכלל בתוכו התייחסות לשחיקתה של ד"ש. המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "עמוד והילחם".[3] המאמר עורר תגובה ציבורית נרחבת וגרר אחריו כ-300 מכתבי תשובה.

בשנת 1979 הוחלט על כינוס מכונן של חסדאי וחבריו לחזון, באותו הכנס הונחו היסודות של תנועת לאו"ר. המסר המרכזי בכנס זה היה כי הבעיה של החברה הישראלית אינה מושפעת מסוגיות של שטחים ושלום אלא נובעת מתהליך פנימי של משבר חברתי עמוק בכל תחומי החיים.[4] לפיכך יש להקים תנועה אשר תגדיר את הבעיות של מדינת ישראל בצורה מדויקת ומתוך ראייה לטווח רחוק, תציע פתרונות לבעיות ותפעל להפצתן בציבור. לאחר שישבו על המדוכה כמעט שנתיים בדיונים על מהות ותוכן יצאה לאור החוברת הכחולה. או בשמה הרשמי "חיים של אחריות ובחירה". מסמך שעבר שתי גרסאות קודמות ובו מתוארת התפיסה הכוללת של התנועה.[5]

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת לאו"ר התמודדה בבחירות לכנסת השתים עשרה תחת השם לאו"ר. מה שהניע את חברי תנועת לאו"ר הייתה תחושת הסכנה למדינה. חברי התנועה הגדירו כי מערכת הבחירות תהיה כזירה שבה יתריעו כלפיי הציבור על הסכנות הצפויות למדינה. לאו"ר התחייבה כלפיי הבוחר כי לא תצטרף לשום קואליציה ותהווה אופוזיציה חזקה בכנסת לכשתיבחר. לאו"ר לא עברה את אחוז החסימה.

בג"ץ לאו"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק[6] ביקשה תנועת לאו"ר לבטל את החלטת ועדת הכספים של הכנסת, להוסיף רטרואקטיבית כחמישים אחוזים לתקציב הבחירות של המפלגות. החלטת ועדת הכספים נועדה לסייע למפלגות לממן את הגרעון שנוצר בקופתן כתוצאה ממערכת הבחירות הבזבזנית שניהלו. העתירה הופנתה נגד ועדת הכספים ונגד כל המפלגות שאמורות לקבל את התוספת. תנועת לאו"ר ביקשה להוציא צו ביניים אשר ימנע את תשלום הכסף בתקופה שעד לסיום הדיון המשפטי. צו הביניים ניתן, ובסופו של דבר בג"ץ, בהליך של אקטיביזם שיפוטי, ביטל את החוק.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפרשה הפוליטית הידועה בתור "התרגיל המסריח" וחלוקת כספים ייחודיים יצאו חברי לאו"ר במחאה על התופעה הפוליטית עוד כחודש לפני גל המחאה של שלושת הקצינים ובהם אבי קדיש.

חברי לאו"ר, ובראשם יעקב חסדאי, היו שותפים בניסוח האמנה של "התנועה לשינוי שיטת הממשל" אולם פרשו ממנה לאחר כניסת פוליטיקאים מקצועיים לתנועת המחאה.

חברי לאו"ר היו בין המקימים והפעילים המרכזיים ב"אמיתי" – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ו"עוגן" – תנועה לעקירת השחיתות במגזר העיסקי והציבורי בישראל.

אנשי לאו"ר בין היוזמים והפעילים עם פרופ' דב יזרעאלי בניסיון לאחד תנועות שונות תחת קורת גג אחת: "מירקמי ישראל לאחריות חברתית".

חברים רבים מתנועת לאו"ר פעלו יחד עם אורי גורדון, ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, בתכנון ויישום הקונגרס הציוני-ישראלי הראשון שהתקיים בשנת 2000.

לקראת סוף שנות ה-90 פרסם יעקב חסדאי ספר נוסף אשר מכיל אסופת מאמרים בנושאים אשר עמדו על סדר היום של המדינה בתחומי חברה, כלכלה חוץ וביטחון.[7]

אזרחים למען חוק משאל עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך תנועת לאו"ר פעלו מספר חברים בניסיון לקדם חוק משאל עם, ולצורך כך ניסחו מנשר אשר מסביר את עיקרי הרעיון והקימו עמותה נפרדת לקידום הנושא. הקווים המנחים היו כי מי שיוכל להציע שאילתא למשאל עם יהיה: נשיא המדינה, שליש מחברי הכנסת או עשרה אחוזים מבעלי זכות הבחירה.

חוק שיתקבל במשאל עם יהווה חוק יסוד שאינו ניתן לשינוי מהותי או ביטול על ידי הכנסת. שינוי חוק שכזה יצריך משאל עם חוזר לאחר פרק זמן מינימלי שיקבע בחוק. משאל העם יכריע רק בשאלות עקרונית, יקבע כללים בלבד וישאיר לממשלה חופש בקביעת מדיניות וניהול שוטף. תיקבע שיטה לניסוח האלטרנטיבות לבוחר וכל שאלה תהיה חייבת אישור של בית המשפט העליון. בסופו של דבר הרעיון לא יצא אל הפועל ולאחר 8 שנים הפסיקה העמותה את פעילותה.

המינהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מן החברים המובילים בתנועת לאו"ר הוא אורי עמדי. על פי הערכים והעקרונות של התנועה הקים עמדי את מודל הקהילה ברובע "לב העיר" בירושלים אשר כולל את שכונות ה"נחלאות", שוק מחנה יהודה והאזורים המסחריים בסביבתם. רובע זה סבל בשנות ה-80 מנטישה של אוכלוסייה והזנחה סביבתית גדולה. קהילה זו מורכבת מאוכלוסייה דתית, חרדית וחילונית, צעירים וקשישים, ותיקים ועולים, אשכנזים ובני עדות המזרח, סטודנטים ועובדים יהודים וערבים הפועלים כולם במרחב גאוגרפי מוגדר. פעולתו של עמדי הייתה בניגוד לדעתו של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, שטען כי הרס המרכז הישן הוא תהליך טבעי בכל העולם. כמו כן לא האמין קולק שסוחרי השוק יסכימו לשתף פעולה עם הממסד. בסיום הפעולה, שנמשכה שנים רבות, הפך שוק מחנה יהודה למקום חדש ואטרקטיבי ו"לב העיר", בעיקר שכונות הנחלאות, הפך מוקד משיכה לאוכלוסייה חדשה ולתיירות. הערכים הבסיסיים עליהם בנוי המינהל הקהילתי "לב העיר" הם עקרונות לאו"ר: שייכות האזרח לקהילה, שותפות באחריות ובהמשכיות, עצמאות ותחרות בין יחידים תוך נשיאה משותפת באחריות הקהילתית.

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאו"ר החליטה להתמודד בשנית כמפלגה בבחירות לכנסת ה-18, והפעם בשם "אחריות - לב אחד ורוח חדשה" (השם לאו"ר לא היה מתקבל על ידי ועדת הבחירות היות שהייתה רשומה כבר מפלגה בשם "אור", ולכן החליטה מזכירות התנועה להתמודד תחת השם אשר מבטא את הערך המרכזי ברעיונותיה). לאו"ר לא עברה את אחוז החסימה. לאחר הבחירות החליטה התנועה על חזרה לפעילות רעיונית.

עקרונות לאו"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמצית עקרונות לאו"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת לאו"ר טוענת כי הבעיה האמיתית של מדינת ישראל אינה "שטחים או שלום" אלא הבעיות הפנימיות ובראשן מבנה החברה, המשטר וחלוקת הסמכויות בין האזרח לשלטון.

אי-פתרון הבעיות הפנימיות מחליש את החברה ויכולתה להתמודד גם עם בעיות חוץ וביטחון.

לכן נאבקת לאו"ר בראש וראשונה למען מהפכה ערכית וחוקתית במדינת ישראל, הכוללת :

  • הדגשת ערכי כבוד, אחריות ובחירה.
  • בניית שיטת משטר המחלקת אחריות וסמכות בין השלטון המרכזי לקהילות.
  • הפעלת יסודות של שותפות ותחרות באופן מאוזן בחיי החברה תוך בנייה של מעורבות אישית בחיי הקהילה.

הגדרת המצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס לבניית התוכנית של תנועת לאו"ר היה אפיון והגדרת מצבה של ישראל, הניסיון להבין מה הביא למצב ומכאן לצאת בתוכנית המבוססת על הערכים והאידאולוגיה של התנועה.

הגדרת מצבה של ישראל :

  • מוסדות השלטון נגועים בחוסר יעילות ובנויים בלא מבט ארוך טווח
  • מערכת פוליטית בנויה באופן אשר דוחה אנשים ישרים מלעסוק בפוליטיקה ומעודדת סחטנות וקבוצות לחץ
  • קיטוב אידאולוגי בין מגזרים וסקטורים שונים בעם
  • תלות גדולה של האזרח במוסדות השלטון
  • התגברות האלימות
  • הדת היא כלי בזירה הפוליטית ובסיס לדרישות כלכליות ופוליטיות
  • התרופפות הקשר והמחויבות בין הדור הצעיר למדינת ישראל

הסיבות שגרמו למצבה של ישראל

  • חלום ה"שלום" וחלום "ארץ-ישראל השלמה" הפכו ממחלוקת פוליטית לקרע בעם.
  • התרבות הפוליטית בישראל היא במהותה "ביצועיסטית" ולכן מחפשת הישגים מיידים.
  • למוסדות השלטון יכולת לחלק כסף ומשרות ובמקביל חסרים לכך כללים מחייבים ומגבילים.
  • התפישה ה"ממלכתית" העבירה את מרבית האחריות למוסדות השלטון, כולל בנושאים אשר באופן טבעי אמורים להיות באחריות האזרח והקהילה.

ערכי התנועה: כבוד, אחריות ובחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כבוד הוא הכרת ערך שראוי להעניק לאדם על מעשים והישגים התורמים לאנושות, לעם, לקהילה או למשפחה, על נכונות להילחם על עקרונות גם אם הסיכוי קטן, ועל מאבק נגד עוול ושקר גם כאשר המחיר יקר. בעוד החוק והמשפט קובעים את רצפת החובות המוטלות על אזרח, הכבוד והבושה הם התמורה והמגן לציפיות ערכיות ומוסריות.
  • אחריות נובעת מסמכות הניתנת בידי האזרחים ומתחושת חובה כלפי הזולת או הכלל. היא מחייבת לעשות מעשים הנדרשים מכוח הסמכות או החובה ולשאת בתוצאותיהם.
  • בחירה היא הדרך המוציאה מן הכוח אל הפועל את הזכות לחופש של האדם, על ידי יצירת דרכים ואפשרויות הנמסרות לשיקול דעתו ולהחלטתו.

על בסיס ערכים אלו מציעה תנועת לאור שיטה אשר מחלקת את האחריות והסמכויות בין האזרח, הקהילה והשלטון. על פי תפיסה זו, הממשל אחראי לתפקידים שרק הוא יכול למלאם: הגנת המדינה, ניהול מדיניות חוץ, השלטת חוק וסדר ובניית תשתית חברתית וכלכלית. האזרח אחראי לפרנסתו, לקיום משפחתו, לחינוך ילדיו ולטיפוח תרבותו וסביבתו. כדי לשאת באחריות המוטלת עליו, האזרח חייב לשתף פעולה עם אזרחים אחרים להם אינטרסים ומטרות זהות בתחום הנדרש. זוהי קהילה הפועלת בתוך מסגרת רחבה של חברה קהילתית, שהיא חלק בלתי נפרד ממבנה החברה והמשטר בתוכנית לאור.

מדינת ישראל : זהות ויעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת העצמאות מגדירה את זהותה וייעודה של מדינת ישראל: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל... שתהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה..." מכוח הגדרת זהות זו, העברית היא שפתה הרשמית הראשונה של המדינה, השבת היא יום המנוחה שלה, חגי ישראל הם חגיה, "התקווה" הוא המנונה ומגן דוד סמלה. החוק וסדרי הממשל בישראל המבוססים על עקרונות הדמוקרטיה ועל ערכים יהודיים ואנושיים, מבטיחים את החופש, השוויון וזכויות האדם לכל האזרחים.

מזהותה של המדינה גם נגזר ייעודה: לטפח את התרבות והמורשת היהודית, לחזק את הקשרים עם יהודי הגולה ולקיים את הערבות ההדדית, המחייבת את תושבי ישראל ויהודי התפוצות לעמוד איש לימין אחיו.

החברה הקהילתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היא המסגרת שבאמצעותה נושא האזרח באחריות לנושאים המסורים בידו.

החברה הקהילתית היא צורת ארגון חברתי, הנותנת בידי הקהילה את הכלים הדרושים למילוי מטרותיה.

לכל קבוצת אזרחים קיימת זכות להקים קהילה, בתנאי שמטרותיה ואופן ניהולה יהיו כנדרש בחוק.

אזרח עשוי להיות חבר במספר התאגדויות. אחדות מהן מתלכדות על בסיס אזורי (כגון : איכות סביבה, ביטחון) ואחרות על בסיס רעיוני או חברתי (כגון : תרבות, חינוך, דת), כשכל אחת מספקת לאזרח שירותים הדרושים לו.

תפקידו של השלטון המרכזי הוא בקביעת רמות של איכות, הגינות ופיקוח על ניהול תקין ומסודר. כמו כן קיימת לו הזכות ליזום ולפתח נושאים שאין בכוחן של קהילות בודדות לפתחם, וכן הסמכות למנוע התאגדויות בעלות אופי שלילי מבחינה חברתית.

מבנה הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות המבצעת תורכב ממוסד הנשיאות ומהממשלה. הנשיאות אחראית לעיצוב מדיניות לאומית ולהתוויית מגמות לטווח ארוך. הממשלה אחראית לניהול השוטף של המדינה.

הנשיא ייבחר בבחירות כלליות. לידו תפעלנה ארבע מועצות: המועצה לביטחון לאומי, המועצה לענייני תרבות, חינוך וחברה, המועצה לענייני משק וכלכלה, והמועצה לחוק ולמינהל. נשיא המדינה ימנה את ראש הממשלה וראש הממשלה יבחר את שריו.

הממשלה תורכב באופן שיאזן בין הצורך באמון פוליטי, לבין החשיבות של ידע מקצועי. היא תפעל בשני הרכבים: קבינט מצומצם שיכלול את שרי החוץ, הפנים, הביטחון, הכלכלה והמשפטים, וקבינט מורחב שיכלול את השרים המקצועיים. שרי הקבינט המצומצם ייבחרו בעיקר מתוך המנהיגים הפוליטיים, והשרים המקצועיים ייבחרו בעיקר מתוך המנגנון הממשלתי והציבורי והם יתרמו לממשלה ולמשרדיהם את הידע המקצועי והארגוני.

הכנסת תורכב משני בתים: בית תחתון ובית עליון.

  • הבית התחתון יהיה אחראי לחקיקה רגילה, לפיקוח על הפעילות השוטפת של הממשלה ולקביעת תקציב המדינה. חבריו ייבחרו בבחירות כלליות ויחסיות. הם יהיו אמורים לייצג את הכוחות והקבוצות השונים הפועלים בחברה ולבטא את הנטיות העכשוויות של הציבור. משך הכהונה של חברי הבית התחתון ייקבע באופן שימנע הצמדות לכיסאות, אך יאפשר צבירת ניסיון לחברי הכנסת הנהנים מאמון רחב.
  • הבית העליון יעסוק בנושאים של עיצוב מדיניות, בהתוויית מגמות חברתיות, בהכרעה בשאלות חוקתיות ובבקרת מוסדות השלטון. תימסרנה לו סמכויות בנושאים המחייבים את המדינה לטווח ארוך, כגון הסכמים בינלאומיים או הלוואות לטווח ארוך של המדינה, וכן בשאלות הקשורות בחלוקת אחריות בין השלטון המרכזי לבין הקהילות. מספר חברי הבית העליון לא יעלה על ארבעים והם ייבחרו על בסיס אישי בבחירות בלתי-ישירות, כלומר על ידי נציגי הציבור. ייקבע גיל מינימום לכניסה לבית העליון, כל נבחר יתחייב להפסיק כל פעילות פוליטית ועסקית, הוא יכהן תקופה ארוכה אחת בלבד. לאחר מכן לא ישוב למלא תפקידים פוליטיים.

חלוקת תחומי הפעולה בין הקהילות והשלטון המרכזי, מערכת הסמכויות והיחסים בין הנשיא, הממשלה, הבית העליון והתחתון, יוגדרו בחוקה. החוקה תובא לאישור משאל עם. לאחר אישור החוקה יוקם, במסגרת הבית העליון, בית-דין שישמש פרשן לחוקה.

נורמות הנדרשות ממנהיגים, תוגדרנה במישור החינוכי והחוקתי. החוק הפלילי אינו יכול לשמש מבחן להתנהגות מנהיגים ונבחרי ציבור. לכן ועדה של הבית העליון תשמש כבית דין לנבחרי ציבור ותפעל על-פי כללי אתיקה שינוסחו למטרה זו.

בנוסף להפרדה המתבקשת וחלוקת הסמכויות החדשה בין הרשויות השונות - קיים צורך חיוני בחיזוק מוסדות הבקרה והביקורת בכל מרכיבי הממשל.

תקציב הממשלה ותקציב האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקציב הלאומי מבטא את חלוקת האחריות הלאומית ועל פי השקפת לאו"ר יחולק לשני חלקים:

  • תקציב הממשלה – יוקדש ברובו המכריע להוצאות חוץ וביטחון, שמירת חוק וסדר ובניית תשתית לאומית.
  • תקציב האזרחים – מיועד למטרות חינוך, תרבות, איכות חיים, רווחה ופעילות פוליטית. תקציב זה יועבר ישירות על ידי האזרחים לקהילות על פי גודל הסכום שהוקצב לנושא ועפ"י רשימת הקהילות והמוסדות שאושרו לקבל הקצבה.

צדק חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העברת אחריות מהשלטון המרכזי לחברה הקהילתית
  • תקצוב שירותים קהילתיים ישירות על ידי חברי הקהילה
  • פיתוח כלכלי או חברתי יהיה באחריות המדינה רק בתנאי שה"בית העליון" קבע כי הוא חלק מן התשתית הלאומית
  • קביעת סעיפי תקציב האזרחים על ידי קריטריונים חדשים תוך התחשבות בגודל משפחה ואזורי עדיפות לאומית
  • הנהגת שיטות תגמול ומיסוי חדשות במטרה לעודד עבודה והעסקה של מירב האוכלוסייה
  • יצירת איזון בין יסודות של שותפות לבין יסודות של תחרות בחיי החברה והכלכלה כדי לעודד הישגים מבלי לפגוע באחריות ההדדית ותוך שאיפה למנוע יצירת פערים כלכליים גדולים

דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל בהגדרתה היא מדינה יהודית ודמוקרטית ועל כן, להשקפת תנועת לאו"ר, אי-אפשר להפריד בין המדינה לדת. כדי למנוע סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין הגדרת זהותה היהודית של המדינה, וכדי להבטיח שהכרעות בעלות אופי תרבותי-יהודי תהיינה בעלות גיבוי דמוקרטי, מציעה תנועת לאו"ר שתי דרכים:

  • ניתוק הקשר בין דת לפוליטיקה וקביעה כי הכרעה בשאלות דתיות תיעשה במשאל עם (לאומי או אזורי, לפי אופי העניין) שיהיה מחוץ לזירה הפוליטית.
  • הקטנת תלותם של מוסדות דתיים במערכות השלטון, הן מבחינת התקציב והן מבחינת מינוי בעלי התפקידים למוסדות הדתיים.

מדיניות חוץ וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי
  • מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית וכחברה צודקת, חובה עליה לשמור על זכויות האדם של כל תושבי המדינה
  • המשך מפעל העלייה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
  • על מנת שמדינת ישראל תוכל להגן על עצם קיומה ללא סיוע זרים עליה לשאוף להקטנת התלות הכלכלית והביטחונית במדינות אחרות.
  • מיעודה של המדינה המטפחת את התרבות והמורשת היהודיים חובה עליה לשמור על קיומו של רוב יהודי.
  • מתוקף הערבות ההדדית של העם היהודי, חובה על המדינה להגן על קיומם ושלומם של יהודי הגולה.
  • עקב הערעור על זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, והאיומים הנגזרים מכך, חייבת ישראל לתבוע מהגורמים הבינלאומיים הבטחת תנאים הדרושים לקיומה הבטוח של המדינה.
  • מתוך הכרה באיומים, במעמדה הבינלאומי של ישראל וביכולותיה - חייבת המדינה לנהל מדיניות תוך הבחנה בין ה"צודק" או ה"רצוי" לבין ה"אפשרי".
  • בהיעדר סיכוי לשלום אמת בטווח קרוב, תחזיק ישראל בשטחים החיוניים לביטחונה והדרושים לשמירת האינטרסים החיוניים שלה.
  • לאזורים הפלסטינים תוצע בחירה בין זכויות לאומיות במסגרת הרשות הפלסטינית לבין זכויות אזרח ודמוקרטיה במסגרת אוטונומיות חופשיות שתובטחנה על ידי ישראל.
  • החלטות הנוגעות לגבולותיה, לביטחונה ולזהותה של מדינת ישראל, תתקבלנה רק ברוב גדול של המצביעים.
  • אל מול הסכנות בפניהן ניצבת המדינה, חייבת ישראל להציב גם עוצמה חברתית שהיא חלק בלתי נפרד מעוצמה כלכלית, מדינית וביטחונית.

עתיד התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור תוצאות הבחירות והפקת הלקחים שנעשתה בתנועה, לאו"ר הגדירה שלושה תנאים שצריכים להתקיים כדי שתוכל לפרוץ לתודעת הציבור:

  1. משבר לאומי עמוק-שאלת העיתוי כדוגמת המשבר שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
  2. מימון וארגון.
  3. אנשי ציבור שיצליחו לגייס לטובתם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר יחזקאל, פרק י"א, פסוק י"ט
  2. ^ יעקב חסדאי,אמת בצל המלחמה, זמורה, ביתן, מודן 1979 (עמ' 21-9)
  3. ^ יעקב חסדאי, בעט ברזל, קבוצת לאו"ר ירושלים, 1983,(עמ' 23-13)
  4. ^ חסדאי, 1979,(עמ' 21-10)
  5. ^ חסדאי, 1983, עמ' 187
  6. ^ בג"ץ 768/88
  7. ^ יעקב חסדאי, על סף היובל, הוצאת "הד ארצי" 1998