לאונה גינצבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לאונה גינצבורג
Leone Ginzburg.jpg
לידה 4 באפריל 1909
אודסה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 בפברואר 1944 (בגיל 34)
רומא, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קמפו ורנו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאי, פוליטיקאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג נטליה גינצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קרלו גינצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Leone Ginzburg plaque Pizzoli.JPG

לֶאונֶה גינצבורגאיטלקית: Leone Gintsburg;4 באפריל 1909 אודסה, האימפריה הרוסית5 בפברואר 1944 רומא, איטליה) היה עורך, סופר, עיתונאי ומורה איטלקי ממוצא יהודי, וכן פעיל פוליטי אנטי-פשיסטי וגיבור תנועת ההתנגדות האנטי-פשיסטית באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. בעלה של הסופרת נטליה גינצבורג ואביו של ההיסטוריון קרלו גינצבורג.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאונה גינצבורג נולד באודסה ב-1909 לזוג הורים יהודים, פדור ניקולאייביץ' גינצבורג וורה גריליכס. הוא היה הבן הצעיר מבין שלושה אחים: מרוסה (1896) וניקולה (1899). אביו הביולוגי היה רנצו סיגר, איטלקי איתו ניהלה אימו של גינצבורג רומן בזמן חופשה בויארג'ו (אנ'). אך פיודור גינצבורג הכיר בו כבנו, וגינצבורג ראה בו כאביו.[1]

משפחת גינצבורג הייתה משפחת סוחרים בורגנית עשירה ותרבותית וגם פעילים פוליטית. אב המשפחה היה קרוב למפלגה הדמוקרטית החוקתית, האם הייתה פעילה בקרב חוגי השמאל, וכך גם הילדים. אחיו ניקולה הפך לסוציאל-דמוקרט ומרוסה הייתה פעילה בין הסוציאליסטים המהפכניים. דמות חשובה מאוד בילדותו הייתה מריה סיגר, אחותו של אביו הביולוגי ומוצאה באיטליה, שהתגוררה אצל המשפחה כאומנת משנת 1902. היא לימדה את שלושת הילדים צרפתית ואיטלקית, והיא זאת שיצרה את הקשר בין משפחת גינצבורג לאיטליה. הוא ביקר פעם ראשונה באיטליה ב-1910, שם בילה את החגים עם אמו ועם אחיו. היה זה מנהג משפחתי שנשמר עד תחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914: האם ושני האחים הבוגרים חזרו לאודסה, בעוד שגינצבורג, כדי להימנע ממסע מסוכן בים, נשאר שם עם סיגר שהפכה לכמעט אם שנייה עבורו.[2][1]

בזמן המלחמה, חי גינצבורג באיטליה, ברומא ובוויארג'ו. בוויארג'ו הוא למד בבית הספר היסודי ונרשם לגימנסיה. בינתיים, בעקבות מהפכת אוקטובר, קרוביו שנשארו ברוסיה היו בבעיה: על אף שתמכו במהפכה, נתקלה משפחת גינצבורג במגבלות רבות. הראשון שעזב את אודסה, ב-1919, היה ניקולה שהיגר לטורינו, שם נרשם לאוניברסיטת טורינו (אנ'). בהמשך השנה היגרה גם שאר המשפחה לטורינו, וליאונה התאחד עם משפחתו והחל ללמוד בבית ספר התיכון "מאסימו ד'אדזליו" (Liceo Classico Massimo d'Azeglio) בטורינו, שבין כתליו התחנכו חברי קבוצה של אינטלקטואלים ופעילים פוליטיים שבבגרותם היו למתנגדי משטרו הפשיסטי של בניטו מוסוליני. לקבוצה זו אף היה חלק בכינון המשטר הדמוקרטי באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. חבריו לכיתה כללו אינטלקטואלים איטלקים בולטים כגון נורברטו בוביו (אנ'), פיירו גובטי (אנ'), צ'זארה פבזה, ג'וליו אינאודי (אנ'), מאסימו מילה (איט'), ויטוריו פואה (אנ'), ג'אנקרלו פייטה (אנ') ופליצ'ה בלבו (איט')‏.[2][3]

ב-1921 היגרה משפחת גינצבורג לברלין בעקבות עסקיו של אב המשפחה. גינצבורג, שרצה לחדש את הרוסית שלו, נרשם ללימודים בגימנסיה הרוסית בעיר. בסתיו 1924 חזרה המשפחה לטורינו לאחר מות האב.[2]

בתחילת שנות ה-30, לימד גינצבורג שפות סלאביות וספרות רוסית באוניברסיטה של טורינו, וזכה למזכה על תרומתו בהצגת סופרים רוסים לציבור האיטלקי. הוא איבד את משרת ההוראה שלו ב-1933, לאחר שסירב להישבע שבועת אמונים שהטיל המשטר הפשיסטי על מרצים באוניברסיטאות. בכך היה לאחד מהמרצים הבודדים באוניברסיטת טורינו שסירבו להישבע אמונים למשטר.[4]

גינצבורג ייסד, יחד עם ג'וליו אינאודי, את בית ההוצאה לאור "אינאודי" - אחד מבתי ההוצאה לאור הבולטים באיטליה.(איט').[4]

לאונה ונטליה גינצבורג

רדיפה וגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם עוד 14 יהודים מטורינו, ביניהם סיון סגרה (Sion Segre) (איט'), נעצרו על שותפתם בפרשת "פונטה טרסה" (Ponte Tresa), בהם הם הואשמו בהעברת ספרות אנטי- פשיסטית לאיטליה משווייץ. גינצבורג נשפט לארבע שנים, ומחצית מעונשו הופחת. לאחר ששוחרר, הוא נעצר שוב, יחד עם קרלו לוי, סופר יהודי-איטלקי, בגין פעילותיו בתור מנהיג של הסניף האיטלקי של "צדק וחירות"(אנ') (Giustizia e Libertà), מפלגת הצדק והחופש, שקרלו רוזלי ייסד בפריז ב -1929.[5]

ב-1938 הוא התחתן עם נטליה לוי, ביתו של ג'וספה לוי. באותה שנה הוא איבד את אזרחותו האיטלקית בעקבות חוקי הגזע באיטליה שחוקק המשטר הפשיסטי. ב-1940 קיבלו בני הזוג גינצבורג את נשלחו לגלות פנימית, "קונפינו" (confino), לכפר מרוחק ועני בשם פיצולי (Pizzoli) שבחבל אברוצו, שם הם נשארו בשנים 1940-1943.[6] במהלך התקופה, גינצבורג הצליח להמשיך את עבודתו כראש הוצאת אינאודי.

ב-1943 הוא ייסד את "מפלגת הפעולה" (Partito d'Azione) (אנ') החשאית, מפלגה של ההתנגדות הדמוקרטית לפשיזם, וערך את העיתון של המפלגה -"איטליה החופשית" (L'Italia Libera)(איט').

לכידתו ורציחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1943, לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה ונפילתו של מוסוליני, גינצבורג נסע לרומא, והשאיר את משפחתו באברוצו. כאשר גרמניה הנאצית פלשה לאיטליה בספטמבר, אשתו נטליה ושלושת ילדיהם ברחו מפיצולי לרומא. הם עלו על משאית גרמנית וסיפרו לנהג שהם פליטי מלחמה שאיבדו את תעודותיהם. הם הצליחו להיפגש עם ליאונה והסתתרו ברומא.

ב-20 בנובמבר 1943, גינצבורג, שהשתמש בשם המזויף "ליאונידה ג'יאנטורקו" (Leonida Gianturco) נעצר על ידי המשטרה האיטלקית בבית הדפוס החשאי של העיתון "איטליה החופשית". הוא נלקח אל המחלקה הגרמנית של בית הכלא "רג'ינה צ'לי" (Regina Coeli) (אנ') שם הוא עונה עינויים קשים.

כאשר החזירו אותו לתאו לאחר מכות קשות, פגש את סנדרו פרטיני, פעיל אנטי-פאשיסטי ולימים נשיא איטליה, ומצא את הכוח ללחוש לו: "אוי, אם בסוף המלחמה אנחנו צריכים להאשים את כל העם הגרמני על רשעותם של כמה". הוא נפטר בכלא, כתוצאה מהעינויים, בבוקר ה-5 בפברואר 1944 בגיל 34. הוא נקבר בבית הקברות וֶראנו (Verano) (אנ') שברומא.[7]

הוקרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריית בית הספר התיכון שבו למד, מאסימו ד'אזליו, נקראת על שמו.[8]

הספרייה על שמו של לאונה גינצבורג, בבית הספר התיכון שבו למד, מאסימו ד'אזליו, בטורינו.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Scrittori russi, Collana Saggi, Torino, Einaudi, 1948.
  • Scritti, Introduzione di Norberto Bobbio, Collana Saggi n.338, Torino, Einaudi, 1964. Nuova edizione a cura di Domenico Zucaro, prefazione di Luisa Mangoni, Collezione Biblioteca n.99, Einaudi, 2000.
  • Lettere dal confino 1940-1943, A cura di Luisa Mangoni, Collezione Biblioteca, Torino, Einaudi, 2004, ISBN 978-88-06-16566-6.
  • La tradizione del Risorgimento, Prefazione di Maurizio Viroli, Collana etcetera, Roma, Castelvecchi, 2014, ISBN 978-88-6826-143-6.
  • Garibaldi e Herzen, Collana etcetera, Roma, Castelvecchi, 2015, ISBN 978-88-6944-095-3.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג", הוצאת הכרמל, ירושלים, 2005
  • D. Zucàro, Ginzburg, Torino, Einaudi, 2000
  • L. Mangoni, Ginzburg, Lettere dal confino (1940-1943), Torino, Einaudi, 2004
  • N. Bobbio, Odessa a Torino: Conversazioni con Marussia Ginzburg, Torino,  Albert Meynier, 1989
  • V. Foa, Il cavallo e la torre: Riflessioni su una vita, Torino, Einaudi, 1991.  
  • Florence Mauro, Vita Di Leone Ginzburg: Intransigenza Passione Civile, donzelli editore, Rome, 2013
  • Gianni Sofri,Biographical Dictonary of Italian, Instititue of the Italian Encyclopaedia, Rome, 2001
  • Storie Della Resistenza, ottobre terza edizine, 2013
  • Scuola di Italiani, Liceo Classico "Massimo D'Azeglio"'. Torino, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאונה גינצבורג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Gianni Sofri, Biographical Dictonary of Italian, Rome: Institue of the Italian Encyclopaedia, 2001
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Storie Della Resistenza, ottobre terza edizine, 2013, עמ' 390
  3. ^ Scuola di Italiani, Torino: Liceo Classico Massimo D'Azeglio, 2012, עמ' 99-108
  4. ^ 4.0 4.1 קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 16
  5. ^ קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 80
  6. ^ Vita Di Leone Ginzburg: Intransigenza Passione Civile, Donzelli editore, 2013, עמ' 5
  7. ^ Storia, Liceo Classico Statale D'Azeglio
  8. ^ Scuola di Italiani, Torino: Liceo Classico Massimo D'Azeglio, 2012, עמ' 109-111