לאונה גינצבורג

לאונה גינצבורג
Leone Gintsburg
Леоне Гинзбург
לידה	4 באפריל 1909; אודסה, האימפריה הרוסית
פטירה	5 בפברואר 1944 (בגיל 34); רומא, ממלכת איטליה
מדינה	ממלכת איטליה
מקום קבורה	קמפו ורנו
השכלה	Liceo Classico Massimo D'Azeglio; אוניברסיטת טורינו ;
מעסיק	אוניברסיטת טורינו
מפלגה	מפלגת הפעולה
בן או בת זוג	נטליה גינצבורג (1938–5 בפברואר 1944)

לֶאונֶה גינצבורג (באיטלקית: Leone Gintsburg;‏ 4 באפריל 1909 אודסה, האימפריה הרוסית – 5 בפברואר 1944 רומא, איטליה) היה עורך, סופר, עיתונאי ומורה איטלקי ממוצא יהודי, וכן פעיל פוליטי אנטי-פשיסטי וגיבור תנועת ההתנגדות האנטי-פשיסטית באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. בעלה של הסופרת נטליה גינצבורג ואביו של ההיסטוריון קרלו גינצבורג.

ביוגרפיה

לאונה גינצבורג נולד באודסה ב-1909 לזוג הורים יהודים, פדור ניקולאייביץ' גינצבורג וורה גריליכס. הוא היה הצעיר מבין שלושה אחים (אחיו מרוסה נולד ב-1896 ואחיו ניקולה ב-1899). אביו הביולוגי היה רנצו סיגר, איטלקי אתו ניהלה אימו של גינצבורג רומן בזמן חופשה בוויארג'ו שבאיטליה. אך פדור גינצבורג הכיר בו כבנו, וגינצבורג ראה אותו כאביו.^[1]

משפחת גינצבורג הייתה משפחת סוחרים בורגנית עשירה ותרבותית. אב המשפחה היה קרוב למפלגה הדמוקרטית החוקתית, האם הייתה פעילה בקרב חוגי השמאל, וכך גם הילדים: אחיו ניקולה הפך לסוציאל-דמוקרט ומרוסה הייתה פעילה בין הסוציאליסטים המהפכניים. דמות חשובה בילדותו הייתה מריה סיגר, אחותו של אביו הביולוגי (שמוצאה באיטליה) שהתגוררה אצל המשפחה כאומנת משנת 1902. מריה לימדה את שלושת הילדים צרפתית ואיטלקית, והיא שיצרה את הקשר בין משפחת גינצבורג לאיטליה. לאונה ביקר באיטליה לראשונה ב-1910 ובילה שם את החגים עם אמו ועם אחיו. ביקורים כאלה היו למנהג משפחתי שנשמר עד תחילת מלחמת העולם הראשונה ב-1914. כשפרצה המלחמה חזרו האם ושני האחים הבוגרים לאודסה, ואילו לאונה גינצבורג, כדי להימנע ממסע מסוכן בים, נשאר באיטליה עם מריה סיגר, שהפכה כמעט לאם שנייה עבורו.^[2]^[1]

בזמן המלחמה חי גינצבורג באיטליה – ברומא ובוויארג'ו. בוויארג'ו למד בבית הספר היסודי ונרשם לגימנסיה. בינתיים, בעקבות מהפכת אוקטובר, נקלע משפחתו ברוסיה לבעיה; אף שבני המשפחה תמכו במהפכה, נתקלה המשפחה במגבלות רבות. הראשון שעזב את אודסה (ב-1919) היה ניקולה שהיגר לטורינו, שם נרשם לאוניברסיטת טורינו (אנ'). באותה שנה היגרו כל שאר בני המשפחה לטורינו. לאונה התאחד עם משפחתו והחל ללמוד בבית ספר התיכון "מאסימו ד'אדזליו" (Liceo Classico Massimo d'Azeglio) בטורינו, שבין כתליו התחנכו נערים אינטלקטואלים בעלי מודעות פוליטית, שבבגרותם היו למתנגדי המשטר הפשיסטי של מוסוליני. לקבוצה זו אף היה חלק בכינון המשטר הדמוקרטי באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. חבריו לכיתה של גינצבורג היו לאינטלקטואלים איטלקים בולטים: נורברטו בוביו (אנ'), פיירו גובטי (אנ'), צ'זארה פבזה, ג'וליו אינאודי (אנ'), מאסימו מילה (איט'), ויטוריו פואה (אנ'), ג'אנקרלו פייטה (אנ') ופליצ'ה בלבו (איט')‏.^[2]^[3]

ב-1921 היגרה משפחת גינצבורג לברלין בעקבות עסקיו של אב המשפחה. גינצבורג, שרצה לשמר את הרוסית שלו, נרשם ללימודים בגימנסיה הרוסית בעיר. בסתיו 1924 חזרה המשפחה לטורינו, לאחר מות האב.^[2]

בתחילת שנות ה-30, לימד גינצבורג שפות סלאביות וספרות רוסית באוניברסיטת טורינו, ופעל להצגת סופרים רוסים בפני הציבור האיטלקי. הוא איבד את משרת ההוראה שלו ב-1933, לאחר שסירב להישבע אמונים למשטר הפשיסטי, חובה שהוטלה על כל המרצים באוניברסיטאות. הוא היה בין המרצים הבודדים באוניברסיטת טורינו שסירבו להישבע אמונים למשטר.^[4]

גינצבורג ייסד, יחד עם ג'וליו אינאודי, את בית ההוצאה לאור "אינאודי" – אחד מבתי ההוצאה לאור הבולטים באיטליה.(איט').^[4]

רדיפה וגלות

יחד עם עוד 14 יהודים מטורינו, ביניהם סיון סגרה (Sion Segre) (איט'), נעצר גינצבורג על שותפותו בפרשת "פונטה טרסה" (Ponte Tresa), והואשם בהברחת ספרות אנטי- פשיסטית משווייץ לאיטליה. הוא נשפט לארבע שנות מאסר, ומחצית מעונשו הופחתה. בשנת 1935 הוא נעצר שוב יחד עם קרלו לוי, סופר יהודי-איטלקי, בגין פעילותו כמנהיג הסניף האיטלקי של "צדק וחירות"(אנ') (Giustizia e Libertà), מפלגת הצדק והחופש שייסד קרלו רוסלי בפריז ב-1929.^[5]

ב-1938 התחתן גינצבורג עם נטליה לוי, בתו של ג'וזפה לוי. באותה שנה הוא איבד את אזרחותו האיטלקית בעקבות חוקי הגזע שחוקק המשטר הפשיסטי. ב-1940 נשלחו בני הזוג גינצבורג לגלות פנימית בכפר המרוחק והעני פיצולי (Pizzoli) שבחבל אברוצו. הגלות נמשכה עד שנת 1943.^[6] במהלך התקופה זו הצליח גינצבורג להמשיך את עבודתו כראש הוצאת אינאודי.

ב-1943 ייסד גינצבורג את "מפלגת הפעולה" (Partito d'Azione) החשאית, מפלגה של ההתנגדות הדמוקרטית לפשיזם, וערך את העיתון של המפלגה -"איטליה החופשית" (L'Italia Libera)(איט').

לכידתו ורציחתו

ב-1943, לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה ונפילתו של מוסוליני, עזב גינצבורג את מקום גלותו ונסע לרומא. משפחתו נותרה באברוצו. כאשר גרמניה הנאצית פלשה לאיטליה בספטמבר, אשתו נטליה ברחה עם שלושת ילדיהם מפיצולי לרומא. היא עלתה על משאית גרמנית וסיפרה לנהג שהם פליטי מלחמה שאיבדו את תעודותיהם. ברומא התאחדה המשפחה והם הסתתרו ברומא.

ב-20 בנובמבר 1943 נעצר גינצבורג (תחת שמו המחתרתי "ליאונידה ג'אנטורקו", Leonida Gianturco) על ידי המשטרה האיטלקית, בעת שהיה בבית הדפוס החשאי של העיתון "איטליה החופשית". הוא נלקח אל המחלקה הגרמנית של בית הכלא "רג'ינה צ'לי" (Regina Coeli) (אנ') שם עונה עינויים קשים.

כאשר הוחזר לתאו פגש את סנדרו פרטיני, פעיל אנטי-פאשיסטי ולימים נשיא איטליה, ומצא את הכוח ללחוש לו: "אוי, אם בסוף המלחמה אנחנו צריכים להאשים את כל העם הגרמני על רשעותם של כמה". הוא מת בכלא כתוצאה מהעינויים בבוקר ה-5 בפברואר 1944, בגיל 34. הוא נקבר בבית הקברות וֶראנו (Verano) (אנ') שברומא.^[7]

הוקרה והנצחה

ספריית בית הספר התיכון שבו למד בטורינו, מאסימו ד'אזליו, נקראת על שמו.^[8]

יצירותיו

Scrittori russi, Collana Saggi, Torino, Einaudi, 1948.
Scritti, Introduzione di Norberto Bobbio, Collana Saggi n.338, Torino, Einaudi, 1964. Nuova edizione a cura di Domenico Zucaro, prefazione di Luisa Mangoni, Collezione Biblioteca n.99, Einaudi, 2000.
Lettere dal confino 1940-1943, A cura di Luisa Mangoni, Collezione Biblioteca, Torino, Einaudi, 2004, ISBN 978-88-06-16566-6.
La tradizione del Risorgimento, Prefazione di Maurizio Viroli, Collana etcetera, Roma, Castelvecchi, 2014, ISBN 978-88-6826-143-6.
Garibaldi e Herzen, Collana etcetera, Roma, Castelvecchi, 2015, ISBN 978-88-6944-095-3.

ראו גם

לקריאה נוספת

"קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג", הוצאת הכרמל, ירושלים, 2005
D. Zucàro, Ginzburg, Torino, Einaudi, 2000
L. Mangoni, Ginzburg, Lettere dal confino (1940-1943), Torino, Einaudi, 2004
N. Bobbio, Odessa a Torino: Conversazioni con Marussia Ginzburg, Torino, Albert Meynier, 1989
V. Foa, Il cavallo e la torre: Riflessioni su una vita, Torino, Einaudi, 1991.
Florence Mauro, Vita Di Leone Ginzburg: Intransigenza Passione Civile, donzelli editore, Rome, 2013
Gianni Sofri,Biographical Dictonary of Italian, Instititue of the Italian Encyclopaedia, Rome, 2001
Storie Della Resistenza, ottobre terza edizine, 2013
Scuola di Italiani, Liceo Classico "Massimo D'Azeglio"'. Torino, 2012

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאונה גינצבורג בוויקישיתוף

לאונה גינצבורג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Gianni Sofri, Biographical Dictonary of Italian, Rome: Institue of the Italian Encyclopaedia, 2001
^ ¹ ² ³ Storie Della Resistenza, ottobre terza edizine, 2013, עמ' 390
^ Scuola di Italiani, Torino: Liceo Classico Massimo D'Azeglio, 2012, עמ' 99-108
^ ¹ ² קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 16
^ קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 80
^ Vita Di Leone Ginzburg: Intransigenza Passione Civile, Donzelli editore, 2013, עמ' 5
^ Storia, Liceo Classico Statale D'Azeglio
^ Scuola di Italiani, Torino: Liceo Classico Massimo D'Azeglio, 2012, עמ' 109-111

[הערה_מספר_20180721223141:0-1] ¹ ² Gianni Sofri, Biographical Dictonary of Italian, Rome: Institue of the Italian Encyclopaedia, 2001

[הערה_מספר_20180721223141:1-2] ¹ ² ³ Storie Della Resistenza, ottobre terza edizine, 2013, עמ' 390

[3] Scuola di Italiani, Torino: Liceo Classico Massimo D'Azeglio, 2012, עמ' 99-108

[Common1-4] ¹ ² קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 16

[5] קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 80

[6] Vita Di Leone Ginzburg: Intransigenza Passione Civile, Donzelli editore, 2013, עמ' 5

[7] Storia, Liceo Classico Statale D'Azeglio

[8] Scuola di Italiani, Torino: Liceo Classico Massimo D'Azeglio, 2012, עמ' 109-111

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]