לאוס (פרוטקטורט צרפתי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדגל של לאוס הצרפתית

הפרוטקטורט הצרפתי של לאוסצרפתית: Protectorat français du Laos) היה חלק מפרישת חסות של האימפריה הקולוניאלית הצרפתית בדרום מזרח אסיה. היא הייתה מורכבת משטחה של הממלכה לשעבר של לאן שאנג והייתה חלק מהודו-סין הצרפתית מ -1893 ועד שהוענק לה שלטון עצמי בתוך האיחוד הצרפתי ב -1946. אמנת צרפת-לאוס משנת 1953 קבעה את לאוס כחברה עצמאית באיחוד הצרפתי .[1] על פי ועידת ז'נבה שהביאה לנסיגת צרפת מהודו-סין לאחר מלחמת הודו-סין הראשונה, לאוס קיבלה עצמאות ב 1954.

הקמת הפרוטקטוראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיפוח קמבודיה ב 1863, חוקרים צרפתים בראשות ארנסט דה לאגריי המשיך להוליך מספר משלחות לאורך נהר המקונג למצוא דרכי מסחר אפשריים עבור השטחים של קמבודיה וקוצ׳ינצ׳ינה (וייטנאם) לכיוון דרום. בשנת 1885 הוקמה קונסוליה צרפתית בלואנג פרבאנג, אשר יחד עם המחוז המלכותי של ויינטיאן, הייתה ממלכת וסאלית של סיאם ( תאילנד המודרנית). סיאם, בהנהגתו של המלך צ'וללונגקורן, חששה עד מהרה כי צרפת מתכוונת לספח את לואנג פרבאנג וחתמה על הסכם עם הצרפתים ב־7 במאי 1886, שהכיר בחסות של סיאם על ממלכת לאו.[2]

בני לאו כחיילים במשמר הצרפתי, 1900

בסוף שנת 1886 מונה אוגוסט פאבי לסגן קונסול ללואנג פרבאנג והיה אחראי על משלחות שפעלו בשטח לאוס, עם אפשרות להפוך אותו לשטח צרפתי. ב -1888 הכריזו הכוחות הסיניים הידועים בשם "הדגל השחור" (שודדי ים) מלחמה על סיאם ועל האזור הוואסאלי שלה בלואנג פרבאנג. פאבי וכוחות צרפתים התערבו ופינו את משפחת המלוכה של לאוס למקום מבטחים. חיילים צרפתים נוספים מהאנוי הגיעו מאוחר יותר לגרש את ה״דגל השחור״ מלואנג פרבאנג. עם שובו לעיר, ביקש המלך און קאם חסות צרפתית על ממלכתו. מאוחר יותר שלח פאבי את בקשתו של און קאם לממשלת צרפת בפריז. הצעת החוק הנותנת ללואנג פרבאנג את חסותה של צרפת נחתמה ב -27 במרץ 1889 בין שני הצדדים למרות מחאה סיאמית.[3]

לאחר מתן אולטימטום על ידי פאבי, שהיה באותה העת שגריר בבנגקוק,[4] באוגוסט 1892 לממשלת סיאם, שתי המדינות יצאו למלחמה ב־1893, שהגיעה לשיאה בתקרית פקנאם - כשצרפת, נכנסה לבנגקוק עם אוניות מלחמה.[5] הממלכה נאלצה להסכים לשליטה צרפתית על הצד המזרחי של נהר המקונג. פאבי המשיך לתמוך במסעות צרפתיים באזור לאוס, והעניק לטריטוריה את השם לאוס המודרני. בעקבות קבלתה של סיאם את האולטימטום, תוך וויתור על האדמות שממזרח למקונג, כולל האיים, הוקם באופן רשמי הפרוטקטורט של לאוס, והבירה המנהלית עברה מלואנג פרבאנג לוויאנטיאן. עם זאת, לואנג פרבאנג נשארה מקום מושבה של משפחת המלוכה, שעוצמתה הופחתה כאשר סמכויות השלטון בפועל הועבר לידי פקידים צרפתים, כולל סגן הקונסול.[6] בינואר 1896 חתמו צרפת ובריטניה על הסכם קביעת הגבול שבין לאוס הצרפתית לבין בורמה הבריטית.

ארגון מנהלי

השוק המקומי בעיר לואנג פרבנג, לאוס, תחילת המאה ה-20

בשנת 1898 הייתה לאוס משולבת במלואה באיחוד ההודו סיני הצרפתי שנוצר בשנת 1887 על ידי הצרפתים בווייטנאם ובקמבודיה. המרכז המלכותי בלואנג פרבאנג עדיין נחשב לשליט הרשמי של לאוס, ועדיין נותרה החצר המלכותית, אך מאוחר יותר המרכז השלטוני היה מורכב מצמרת צרפתית. תשעה המחוזות האחרים של לאוס נשלטו ישירות על ידי ממשלת צרפת, כאשר לכל מחוז היה מושל תושב ופיקוד צבאי. כדי לתמוך כלכלית בממשלה הקולוניאלית, הוטלו מיסים על האוכלוסייה.[7][8]

ב -1902, הסכם עם סיאם אילץ את הממלכה להיכנע גם בצד המערבי של נהר המקונג. בשנת 1904, הגבול הנוכחי בין לאוס לקמבודיה סומן לאחר שסיאם ויתרה על מלופרי ( מחוז פריה ויהיאר) ושאמפסאק לצרפתים. תוכניות צרפתיות להרחיב את שטחה של לאוס הסתיימו ב -1907, לאחר שהסתיים שיתוף הפעולה עם הבריטים לגבי ההרחבה של הודו-סין הצרפתית. האימפריה הבריטית חששה שבסופו של דבר התהליך יוביל לסיפוח צרפתי של סיאם, דבר שיפגע במאזן הכוחות של האזור. [10] ב-1904, למרות הטענה ההיסטורית של קמבודיה, לאוס ויתרה על מחוז סטונג טרנג בתמורה לבירת המלוכה של שמפסאק, שהייתה תחת שלטונו של קמבודיה.

קולוניאליזם בלאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלא הצליחו בתוכניתם הגדולה לספח את סיאם ואת לאוס ירד העניין של צרפת בלאוס, היות שהייתה בעלת אוכלוסייה קטנה (האוכלוסייה נאמדה ב־470,000 נפש ב־1900) וחסרת יציאה לים ולכן בלי נמלי מסחר. במשך חמישים השנים לאחר מכן לאוס נשארה לאחור בתוך שטחי האימפריה הצרפתית בהודו סין. באופן רשמי, ממלכת לואנג פראב אנג׳ב נותרה אזור חסות עם אוטונומיה פנימית, אבל בפועל היא נשלטה על ידי צרפת בעוד שאר לאוס הייתה כפופה כמושבה. המלך סיסוואן וונג, שהפך למלך של לואנג פראב אנג'ב בשנת 1904, נשאר נאמן לצרפתים כל זמן שלטונו - 55 שנה.

בית קולוניאלי צרפתי טיפוסי בלונג פבראנג

מבחינה כלכלית, הצרפתים לא פיתחו את לאוס בקנה מידה שעשו בווייטנאם, ווייטנאמים רבים גויסו לעבודה בממשלה בלאוס במקום תושבי לאוס, וגרמו לעימותים בין המקומיים לבין הממשלה. ההתפתחות הכלכלית התרחשה באיטיות רבה בלאוס ובתחילה לוותה בגידול אורז ומזקקות המייצרות אלכוהול מאורז . אף על פי כן, הצרפתים לא התכוונו להרחיב את כלכלת לאוס והחליטו לעזוב את הפעילות המסחרית לאוכלוסיות המקומיות.

הבידוד הגאוגרפי גרם לכך שהשפעתה של צרפת בלאוס הייתה קטנה לעומת המושבות הצרפתיות אחרות, וב־1937 מעריכים כי רק 574 אזרחים צרפתים חיו כעובדים ממשלתיים בלאוס, נתון נמוך בהרבה מאשר בווייטנאם ובקמבודיה.[9] תחת השלטון הצרפתי, עודדו את הווייטנאמים להגר ללאוס, שנראתה בעיני המתיישבים הצרפתים כפתרון רציונלי לבעיה מעשית בגבולות המרחב הקולוניאלי של הודו סין.[10] בשנת 1943, האוכלוסייה הווייטנאמית בלאוס עמדה על קרוב ל -40,000, והיוו את הרוב בערים הגדולות של לאוס ונהנו מן הזכות לבחור את מנהיגיהן. כתוצאה מכך אחוז ניכר מתושבי הערים בלאוס היו וייטנאמים, ורק בערי לואנג פארב אנג׳ האוכלוסייה הייתה בעיקר של בני לאו. מאוחר יותר בשנת 1945, הצרפתים אפילו הכינו תוכנית שאפתנית להעביר אוכלוסייה וייטנאמית מסיבית לשלושה אזורים מרכזיים בלאוס, תוכנית שלא מומשה עקב הפלישה היפנית להודו-סין. אחרת, על פי מרטין סטיוארט פוקס בני לאו היו עלולים לאבד שליטה על ארצם.[11]

רפורמות חברתיות התרחשו גם תחת הממשל הצרפתי, כגון הגברת הביטחון בדרכים, ביטול העבדות, והפסקת האפליה המשפטית של מיעוטים שונים. סוחרים וייטנאמיים וסינים הגיעו מאוחר יותר לאכלס את הערים (בעיקר ויינטיאן) ולהחיות את המסחר, וכמה מבני לאו הורשו להשתתף בממשלה המקומית. למרות הרפורמות החברתיות הללו, קבוצות מיעוט רבות, ובמיוחד שבטי הגבעות של לאו סונג, לא נהנו משלטון צרפת ולא הושפעו כלל מהתרבות הצרפתית.[12]

מרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1901, פרץ מרד בדרום לאוס ברמת בולוואן בקרב קבוצות של בני לאו טעאונג בראשות אונג קיאו, שהיה איש קדוש שהוביל כת משיחית. המרד קרא תיגר על השליטה הצרפתית בלאוס ולא דוכא עד 1910, כאשר אונג קיאו נהרג. עם זאת, יורשו וסגנו, אונג קומנדאם, הפך למנהיג בתנועה הלאומנית של לאוס.[13]

בין 1899 ל-1910, התסיסה הפוליטית במחוז הצפוני של פונגסאלי התרחשה כאשר ראשי שבטי הגבעות המקומיים קראו תיגר על השלטון הצרפתי ועל מדיניות ההתבוללות המתבצעת ברמות הגבוהות. בשיאו של המרד, התסיסה התפשטה לאזור ההררי של טונקין (צפון וייטנאם) והתרכזה בעיקר בקרב קבוצות מיעוט של חמאו והמונג. אף-על-פי שהמרד התחיל כהתנגדות להשפעה הצרפתית ולהידוק הממשל, הוא שינה אחר כך את מטרתו לבלימת הדיכוי הצרפתי של סחר האופיום.[14]

חוסר היציבות נמשך בצפון לאוס עד שנת 1919 כאשר קבוצות המונג שהיו המפיקות הראשיות של האופיום בהודו סין, התקוממו נגד המיסוי הצרפתי ומעמד מיוחד שניתן לבני לאו לום, שהיו מיעוטים ההררי, בסכסוך המכונה ״מלחמת המשוגע״. המורדים מאנשי המונג טענו כי גם אנשי לאוס וגם פקידים צרפתים מתייחסים אליהם כאל קבוצות נחותות ובלתי מתורבתות, והובסו מאוחר יותר במרץ 1921. לאחר המרד העניקה ממשלת צרפת לאנשי המונג אוטונומיה חלקית במחוז שיאנג-צ'ואנג .[15]

התיאטרון המלכותי בלאוס

למרות התסיסה בקרב שבטי המיעוטים בצפון, החלקים המרכזיים והדרומיים של לאוס זכו לשיפור במצבם תחת השלטון הצרפתי לעומת השלטון הסיאמי והייתה לכן הגירה ניכרת של לאוטים מאזור איסאן שבצפון-מזרח סיאם אל לאוס שחיזקה את האוכלוסייה. ערי עמק המקונג, כגון ויינטיאן וסאוואנכט, גדלו במידה ניכרת, אף על פי שערים אלה היו בעיקר של מיעוטים וייטנאמיים וסיניים.[16]

כדי להתחרות במסחר הסיאמי, הציעו הצרפתים לבנות רכבת שתקשר בין האנוי לבין ויינטיאן, אך התוכניות האלה מעולם לא אושרו. עם זאת, תשתיות השתפרו בפעם הראשונה בלאוס. כמו שנבנה הכביש הלאומי 13, המקשר בין ויינטיאן לפאקאס שהוא הכביש החשוב ביותר בלאוס. בשנת 1923 נפתח בית ספר למשפטים בווינטיאן כדי להכשיר אנשי לאוס מקומיים המעוניינים להשתתף בממשל הקולוניאלי, אולם חלק גדול מהסטודנטים בבית הספר היו וייטנאמים, שהמשיכו לשלוט במשרדים פוליטיים.

אף על פי שכריית האבץ והקפה החלו בשנות העשרים של המאה העשרים, הרי שתנאי הבידוד ופני הארץ הקשים של המדינה גרמו לכך שלאוס נותרה במידה רבה חסרת ערך כלכלי לצרפתים. יותר מ 90% של תושבי לאוס נותרו חקלאים בחקלאות קיום - גידלו מעט עודפים לצורכי מסחר במזומן ותשלום המיסים שלהם.

אף על פי שהצרפתים יזמו תוכנית פיתוח בלאוס כמו בווייטנאם, הם היו איטיים לאכוף אותם בשל הבידוד וחוסר החשיבות הכלכלית במושבה. בתי הספר נמצאו בעיקר בערים הגדולות, ורק בשנות העשרים של המאה הקודמת החלו אזורים כפריים להיחשף לחינוך הצרפתי. בשנות ה -30 של המאה ה -20, שיעורי האוריינות בקרב אנשי לאו לום ואוכלוסיות בשפלה גדלו במידה ניכרת, ותלמידים לאוטיים החלו לקבל השכלה גבוהה בהאנוי או בפריז. עם זאת, ההתקדמות הייתה איטית. בפריפריה, שם שבטי הגבעות היו מבודדים מדי כדי להגיע או סירבו לאמץ את מערכת החינוך המבוססת על השפה הצרפתית הזרה, החינוך היה ברמה מאוד נמוכה.

רוב הצרפתים שהגיעו ללאוס כפקידים, מתיישבים או מיסיונרים פיתחו חיבה עזה למדינה ולעם שלה ושנים רבות הקדישו למה שראו כחיזוק חיי עם לאו. חלקם נישאו לנשי לאו, למדו את השפה, הפכו לבודהיסטים - תהליך שהיה יותר מקובל באימפריה הצרפתית מאשר בבריטית. עם זאת, בהשפעת עמדות גזעניות האופייניות לאירופאים באותה תקופה, הם נטו לסווג את אנשי לאו כילדותיים, נאיביים ועצלנים ביחס לאירופאיים.

תרומה צרפתית ללאומיות של לאוס, מלבד הקמתה של המדינה עצמה, נעשתה על ידי המומחים המזרחניים של בית הספר הצרפתי של המזרח הרחוק (אקול פראנסאיס ד 'אקסטרמה אוריינט), אשר ערך עבודות ארכאולוגיות גדולות, מצא ופרסם טקסטים היסטוריים, יצר סטנדרטיזציה של שפת לאו בכתב, שיקם מקדשים מוזנחים, ייסד את המכון הבודהיסטי בעיר ווינטיאן, שם יכלו בני לאו ללמוד את ההיסטוריה העתיקה שלהם או טקסטים בודהיסטים.


לאוס במהלך מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 הפיל פלאק פיבונסונגראם, ראש ממשלת סיאם, את המלך והקים את ממשלתו הפשיסטית במדינה, שאותה שינה מאוחר יותר לתאילנד. היו לו תוכניות לאחד את כל עמי טאי, כולל הלאו, תחת מדינה אחת. לאחר נפילת צרפת ביוני 1940, לאוס הייתה תחת הנהגת ממשלת וישי צרפת יחד עם שאר הודו-סין הצרפתית והממשלה הייתה תחת פיקוח יפני.[17]

באוגוסט 1940 התקיפה תאילנד הפשיסטית את הכוחות הצרפתיים של וישי בגדה המזרחית של המקונג בין ויינטיאן לבין מחוז צ׳מפסאק. תאילנד והממשל הצרפתי בהודו סין, הכריזו מלחמה ביניהם. למרות הניצחונות הצרפתים, הממשלה היפנית תיווכה להפסקת אש והכריחה את הממשלה הקולוניאלית הצרפתית לוותר לתאילנד על פרובינציות צ'מפסאק ועל קסינבולי בלאוס ומחוז בטאמבנג בקמבודיה. מחוזות אלה הוחזרו מאוחר יותר למדינותיהם על ידי תאילנד לאחר שצרפת איימה לחסום את כניסת תאילנד לאו"ם בעקבות מלחמת העולם השנייה.

פסל המלך של לאוס סיסואנג וואנג, ששלט 1904–1946, תחת השלטון הצרפתי והיפני.

כדי לשמור על התמיכה ולגרש את היפנים והתאילנדים כאחד, עודד המושל הקולוניאלי ז'אן דקו את עליית התנועה הלאומנית בלאוס - התנועה לשיקום לאומי, שביקשה להגן על שטחה של לאוס תוך הכרה פרדוקסלית בשלטון ובתמיכה הצרפתית. כמו כן פרסם הארגון עיתון תעמולה, ״גראנד לאוס״ ותקף את המדיניות התאילנדית והיפאנית על אנשי לאוס.[17] בדרום המדינה הוקמה תנועת לאו-סרי בשנת 1944, שלא כמו התנועה לשיקום לאומי, לא תמכה בקיום הודו-סין הצרפתית והכריזה על מדיניות "לאוס למען לאוטים" שמטרתה השגת עצמאות.

הכיבוש היפני של לאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944, צרפת שוחררה ושארל דה גול הפך למנהיגה. באותו הזמן, כוחות האימפריה היפנית הובסו ברובם בחזית האוקיינוס ​​השקט ובניסיון של הרגע האחרון יפן פיזרה את השלטון הצרפתי במושבותיה בהודו סין, במרץ 1945. מספר גדול של פקידים צרפתים בלאוס נכלאו בידי היפנים. המלך סיסוואנג וונג נכלא גם הוא ונאלץ להכריז על הפרוטקטוראט הצרפתי כמדינה עצמאית של לאוס ולקבל את השלטון של יפן הקיסרית כחלק ממזרח אסיה הרבתית ב 8 באפריל 1945.

פקידים צרפתים ואזרחים אחרים נסוגו להרים להתארגנות והצטרפו לקבוצות שדגלו במרד לאוטי גובר נגד היפנים, אשר כבשו את ויינטיאן במרץ 1945. בהנהגת נסיך הכתר סוואנג וואטאנה, מורדים לאוטים קראו תגר על הכוחות היפנים על ידי ביצוע התקפות על יפנים בלאוס ובני לאוס רבים נהרגו בלחימה עם המחתרת הצרפתית נגד הכובשים היפנים.[18][19] יפן המשיכה לשלוט במישרין על לאוס למרות התסיסה האזרחית המתמדת נגדה עד שנאלצה לסגת מלאוס באוגוסט 1945, פחות מחודש לפני שנכנעה לחלוטין לבעלות הברית .

עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניעת היפנים באוגוסט, אמר המלך סיסאבאנג וונג כי בכוונתו להחזיר את לאוס למעמדה הקודם כמושבה צרפתית בניגוד לדעתו של הנסיך ששלח מברק לכל מושלי המחוזות והודיע ​​להם שהכניעה היפנית לא השפיעה על לאוס והיא במעמד עצמאי, והזהיר אותם להתנגד לכל התערבות זרה. עם זאת, כוחות צרפת כבר כבשו את לואנג פרבאנג ונפגשו עם המלך סיסאבאנג וונג שהבטיח לקולוניאליסטים הצרפתים כי לאוס עדיין תחת חסות צרפתית למרות הצהרת אפריל.

בעקבות גירוש יפן מלאוס, התרחש ואקום של שלטון שבו ארגון לאו איסארה, בראשות הנסיך פטסראת', השתלט על הממשלה ואישר מחדש את עצמאותה של המדינה ב -12 באוקטובר 1945. עם זאת, הצרפתים דרשו להחזיר את השלטון הקולוניאלי. עד סוף אפריל 1946, כוחות של הממשלה הזמנית הצרפתית, נכנסו לוויינטיאן עם כוח צרפתי-לאו, שב וכבש את העיר. בו בזמן, כוחות ויאט מין שנלחמו על עצמאותה של וייטנאם מצרפת גייסו מספר אנשי לאו להתנגד לשלטון הצרפתי.[20] הנסיך פטסראת׳ תיאם מהלכים עם הוייט מין, הכריז מאוחר יותר על ביטול הפרוטקטורט הצרפתי על לאוס ותמך בתנועות העצמאות הלאומיות, במיוחד בתנועה לאו איסארה. כדי למנוע מלחמה ישירה עם כוחות מחתרת בלאוס, כמו שקרה בוייטנאם, צרפת הסכימה להכריז על לאוס כמדינה בעלת שלטון עצמי בתוך האיחוד הצרפתי בשנת 1949. בעקבות תבוסת צרפת בקרב דיין ביין פו ב 1954, לאוס קיבלה עצמאות בועידת ז'נבה בספטמבר של אותה שנה.[21]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Brief Chronology, 1959–1963". Foreign Office Files: United States of America, Series Two: Vietnam, 1959–1975 ; Part 2: Laos, 1959–1963. Retrieved 26 April 2014. October 22 Franco-Lao Treaty of Amity and Association
  2. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 60–64
  3. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 66–67
  4. ^ http://pavie.culture.fr/rubrique.php?rubrique_id=38#ecran3
  5. ^ Auguste Pavie, L'explorateur aux pieds nus". pavie.culture.fr.
  6. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 67–68
  7. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 69–72
  8. ^ Martin Stuart-Fox, A History of Laos, Cambridge University Press, 1997, ISBN 0-521-59235-6, p. 30
  9. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 72–76
  10. ^ Ivarsson, Søren (2008). Creating Laos: The Making of a Lao Space Between Indochina and Siam, 1860-1945. NIAS Press, p. 102.
  11. ^ Stuart-Fox, Martin (1997). A History of Laos. Cambridge University Press, p. 51.
  12. ^ Paul Lévy, Histoire du Laos, PUF, 1974, p. 83
  13. ^ Stuart-Fox, Martin (1997). A History of Laos. Cambridge University Press, p.34-36
  14. ^ Stuart-Fox, Martin (1997). A History of Laos. Cambridge University Press, p. 37-38
  15. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 76–77
  16. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, p. 77
  17. ^ 1 2 Paul Lévy, Histoire du Laos, PUF, collection Que sais-je ? 1974, pp. 89–90
  18. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 77–78
  19. ^ Carine Hahn, Le Laos, Karthala, 1999, pp. 82–86
  20. ^ Philippe Franchini, Les Guerres d'Indochine, tome 1, Pygmalion-Gérard Watelet, 1988, p. 250
  21. ^ Jean Deuve, Guérilla au Laos, L'Harmattan, 1997 (1ere édition en 1966, sous le nom de Michel Caply), p. 226