מוחמד אסד

מוחמד אסד
محمد اسد'

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	2 ביולי 1900 לבוב (למברג), ממלכת גליציה ולודומריה, נחלת הכתר האוסטרי, אוסטרו-הונגריה
פטירה	23 בפברואר 1992 (בגיל 91) מיחאס , ספרד
שם לידה	Leopold Weiss
מדינה
מקום קבורה	מרבייה
השכלה	אוניברסיטת וינה

מוחמד אסד (בערבית ובאורדו: محمد اسد; נולד כלאופולד וייס; 12 ביולי 1900 – 20 בפברואר 1992) היה עיתונאי, מבקר חברתי, הוגה, דיפלומט, סופר ומתרגם. אסד נולד למשפחה יהודית בגליציה, אך הפנה עורף ליהדות ולמערב. הוא התאסלם ובילה חלק ניכר מחייו במזרח. אסד נודע בעיקר בזכות ספרו "The Road To Mecca" שהיה לרב-מכר וכן הודות לתרגום לאנגלית שכתב לקוראן. כפוליטיקאי נודע אסד כסגן שגריר פקיסטן לאו"ם וכן בעמדותיו האנטי-ציוניות.

קורות חייו

ילדותו ונעוריו

מוחמד אסד נולד בשנים עשר ביולי, 1900, בשם לאופלד וייס, בעיר לבוב שבמזרח גליציה האוסטרית (כיום חלק מאוקראינה). בן שני להוריו מתוך שלושה ילדים. סבו, בנימין וייס, היה רב אורתודוקסי חשוב בצ'רנוביץ, שהייתה אז בירת מחוז בוקובינה באוסטריה. אביו, עקיבא, היה אמור להמשיך במסורת המשפחתית ולשמש כרב גם כן. אך זו לא הייתה משאת נפשו, הוא התעניין במדעים ושאף ללמוד פיזיקה. עקב אילוצים כלכליים פנה עקיבא ללימודי עריכת דין. הוא התמחה תחילה בלבוב ולאחר מכן בוינה,לשם עברה המשפחה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אמו של אסד, מלכה, הייתה בתו של בנקאי גליציאני עשיר. המשפחה חיה ברווחה כלכלית ואסד מעיד כי ילדותו הייתה שמחה ומספקת והוריו הקדישו את עצמם לגידול ילדיהם. למרות שהוריו לא היו אדוקים בדתם, אביו של אסד התעקש, מתוך כבוד למסורת המשפחתית, שאסד ישקוד על לימודי הדת. בגיל 13 אסד כבר יכול היה לקרוא ולדבר בעברית באופן שוטף והראה בקיאות גדולה בתורה ובתלמוד. ב-1914 לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אסד ברח מביתו כנער צעיר על מנת להתגייס לצבא האוסטרי. מונע מיצר ההרפתקה הוא אימץ שם בדוי והצליח להשתחל אל שורות הצבא מפני שנראה מבוגר מכפי גילו. פרק זמן קצר לאחר מכן הצליח אביו, בסיוע המשטרה, לאתר אותו ולהשיבו לחיק המשפחה ששכנה אז בווינה. ארבע שנים מאוחר יותר גויס אסד באופן חוקי לצבא,. אך מספר שבועות לאחר גיוסו פורק הצבא האוסטרי ומוחמד שוחרר לדרכו.

הדרך לקריירה עיתונאית

אסד למד פילוסופיה והיסטוריה של האמנות באוניברסיטת ווינה. הוא לא השלים את לימודיו ובקיץ של 1920 עזב את העיר. על אף התנגדות אביו גמר אסד בלבו לבנות לעצמו קריירה עיתונאית. אסד מכר טבעת יהלום שירש מאמו, שנפטרה שנה קודם לכן, בידיעה שמעתה והלאה לא ייתמך כלכלית על ידי משפחתו. הוא השתמש בכסף כדי להגיע לברלין ולהתחיל שם את חייו. אסד התקשה מאוד למצוא עבודה בעיתונות והגיע לעתים לחרפת רעב. לבסוף נפתח עבורו צוהר לעולם הקולנוע. הוא שימש כעוזר במאי עבור פרידריך וילהלם מורנאו וכתב תסריטים לסרטים עם העיתונאי הווינאי אנטון קו. לאחר שנה של עבודה בעבודות מזדמנות ושיטוטים בין ערים אירופאיות הצליח אסד לפרוץ לעולם העיתונות. הוא התקבל למשרה שולית בעיתון "United telegraph" כטלפן שמעביר ידיעות אל העיתונים המחוזיים. עבודה זו הייתה משעממת וחסרת מעוף אך מוחמד הצליח להשתמש בה כדי לפלס את הדרך לעבודה עיתונאית אמיתית. בשנת 1921 רוסיה הסובייטית הוכתה ברעב המוני שפגע במיליוני אנשים והביא למותם של מאות אלפים. אשתו של מקסים גורקי, סופר ופעיל פוליטי, הגיעה לברלין על מנת לגייס עזרה לרעבים. בציבור נודעו רק שמועות על בואה לאירופה, אך לאסד התמזל המזל לגלות את מקום הימצאה. חבר שעבד כשומר לילה במלון שבו התארחה שיתף אותו במהלך שיחת חולין בדבר הגעתה למלון. אסד הבין כי נפלה בידיו הזדמנות פז, שכן ראיון בלעדי עמה הוא החומר שממנו נבנות קריירות עיתונאיות. אסד מיהר למשרדי מערכת העיתון והצליח לשכנע את עורך החדשות לספק לו כרטיס עיתונאי לאותו הערב. אסד המתין בלובי המלון שעות ארוכות עד לבואה של מאדאם גורקי. הוא פנה אליה ושיתף אותה בכנות במשמעות שראיון עמה יכול להעניק לו. מאדאם גורקי נענתה לצעיר הלהוט ולמחרת כבר התפרסמה הכתבה הבלעדית בכל העיתונים המקושרים לסוכנות שבה אסד עבד. אסד ננזף על שפרסם כתבה ללא אישורו של העורך הראשי אך קודם, סוף-סוף, לתפקיד כתב. הודות לידע הרחב של אסד בשפות הוא קודם לתפקיד עורך-משנה של שירות החדשות לתקשורת הסקנדינבית.

מפגש ראשוני עם המזרח התיכון

באביב 1922 קיבל אסד הזמנה מדודו דוריאן פיינגבאום, אחיה הצעיר של אמו לשהות עמו בארץ ישראל. דוריאן לא היה ציוני ולא חש זיקה מיוחדת לעולם הערבי. הוא חי בירושלים והתמקד בעבודתו כפסיכיאטר מצליח. מפני שלא היה נשוי ולא הייתה לו משפחה משלו, הוא ביקש למצוא מפלט מבדידותו בחברת אחיינו האהוב. דוריאן, שהיה תלמידו של פרויד, הכיר לאסד את נבכי עולם הפסיכואנליזה מספר שנים לפני כן בווינה וציין במכתבו את אותה תקופה מהנה אשר בילו יחד. אסד נענה להזמנה, עזב את עבודתו בעיתון ויצא לדרכו מזרחה.

אסד התערה בסצנה הפוליטית בארץ ישראל, התנגד לרעיון הציוני וחש סימפטיה כלפי הערבים. המפגש עם ההתרחשויות הפוליטיות באזור עוררו בו את היצר העיתונאי ולקראת סוף 1922 הוא ביקש לחזור לעבודתו ככתב. אסד הבין כי עיתונאים מעטים ממרכז אירופה זוכים להזדמנות לשהות במזרח התיכון ולכן עיתונים מרכזיים יכולים למצוא עניין בהעסקתו. באותה תקופה גרמניה הייתה בשפל כלכלי ורק עיתונים מועטים יכלו להרשות לעצמם לשכור את שירותיהם של כתבי חוץ. לאסד לא היו קשרים במערכות העיתונים הגדולים ושמו לא הלך לפניו באותה עת. הוא חיבר כתבה על רשמיו מארץ ישראל, ושלח עותקים ממנה לעשרה עיתונים גרמניים עם ההצעה לפרסם סדרת כתבות על המזרח התיכון. כפי שניתן היה לצפות תשעה מתוך עשרת העיתונים דחו אותו בנימוס. אך ה-Frankfurter Zeitung, שהיה מהעיתונים הבולטים באירופה, התרשם מעבודתו. העיתון הציע לו חוזה הכולל, מעבר לפרסום סדרת הכתבות, גם כתיבה של ספר על חוויותיו כאשר ישוב לאירופה. התשלום המוצע היה זעום אך אסד לא היה יכול לסרב להזדמנות שגם עיתונאים ותיקים ובעלי שם היו חושקים בה. הוא החל לחבר כתבות על רשמיו מישראל בתקווה כי יצליח להרחיב את היריעה ולהגיע גם אל שאר ארצות המזרח התיכון.

תקוותיו של אסד התגשמו, הוא שהה בקהיר שבמצרים ונחשף למאבק המצרי בשלטון הבריטי. שם הוא גם הכיר את מוסטפא אל-מראגי, תאולוג מבריק שבהמשך עמד בראשה של אוניברסיטת אל-אזהר. המפגש עם אל-מרגי הביא את אסד להבנה כי מצבו הרע של העולם המוסלמי לא יכול להיות מיוחס לאסלאם אלא לפירוש לא נכון שלו. אסד ביקר בירדן ופגש את האמיר עבדאללה, מפגש שהיה עבורו הראשון מבין רבים עם מנהיגים מוסלמיים. אסד אף הצליח להגיע לסוריה, למרות סירוב הצרפתים ששלטו בה לתת ויזה לאזרח של אוסטריה שנחשבה ״אויבת לשעבר״. לסוריה הגיע אסד במסע רגלי מחיפה. בתחילה התכוון להגיע מחיפה לאיסטנבול, אך לאחר שאיבד את דרכונו, החליט באימפולסיביות לנסות ולבקר בסוריה באופן לא חוקי. השלטון הצרפתי בסוריה הנפיק תעודות זהות לתושביה ואסד רכש מתושב העיר מטולה את תעודתו כדי להזדהות בפני המשטרה במקרה שיידרש לכך. לשמחתו של אסד המסמך לא הכיל תמונה אך התיאור של הגבר שממנו רכש את תעודת הזהות לא תאם את דמותו. רק הודות למזל לא סיים אסד את דרכו בכלא. הוא הצליח להגיע לדמשק שם שהה אצל חבר שהכיר בימיו בירושלים. אסד מתאר ביקור שערך עם חברו במסגד בעיר כרגע משמעותי בהתקרבותו לאסלאם. בשעה שצפה בתפילה עלתה באסד הכמיהה לחוש קרבה לאלוהים, כפי שלתפיסתו חשו המתפללים. הוא הרגיש כי תפילתם לא מנותקת מחיי היום-יום שלהם ונועדה לגרום להם להתחבר לחיים דרך החזקת האל בקרבם. עם המודעות החדשה הזו בקרבו, בילה אסד חלק ניכר מזמנו בדמשק בקריאת כתבים אסלאמיים. בסתיו של 1923 עזב אסד את סוריה, הוא בילה מספר חודשים בטורקיה והמשיך משם חזרה לאירופה.

חזרה לאירופה והמפגש עם אלסה אמידסט

לאחר 18 חודשים של מסעות ברחבי המזרח התיכון הגיע אסד לווינה. שם נפגש עם אביו אשר השלים עמו החלטת בנו לפרוש מהלימודים. אחרי שהשניים התראו המשיך אסד לפרנקפורט כדי לפגוש את צוות מערכת העיתון שעבורו כתב כבר מעל לשנה. אסד שהה מספר חודשים באירופה ועבד כעורך ב Frankfurter Zeitung, בו זכה להערכה גדולה על אף גילו הצעיר. אסד הרבה לבקר בברלין, שם התגוררו רבים מחבריו. באחד מביקוריו בעיר, ישב אסד ב- Romanisches Café, שהיווה נקודת מפגש לאומנים ואינטלקטואלים ושם התוודע לאלסה אמידסט. אמידסט הייתה אלמנה, אם לילד בן שש וציירת. היא הייתה מבוגרת מאסד בחמש-עשרה שנה אך הפרש הגילאים לא הורגש בקשר הייחודי שנרקם בין השניים. אסד חש כי בניגוד לשאר מכריו האירופאים, אלסה מבינה לנפשו והוא שש לשתף אותה ברשמיו על העולם הערבי. אסד מספר כיצד בבואו לכתוב את הפתיחה לספר, אשר התחייב בפני מערכת העיתון לחבר על מסעותיו במזרח, הרגיש כאילו הוא כותב מכתב אליה. אלסה ואסד נישאו לבסוף, אך הדבר קרה רק יותר משנתיים אחרי אותו מפגש ראשון. זאת מפני שזמן לא רב לאחר היכרותם חזר אסד בשנית למזרח התיכון, ללא הבטחה להמשך הקשר עם אלסה.

בחזרה למזרח

עם השלמת ופרסום ספרו "Unromantisches Morgenland" (ארץ המזרח ללא רומנטיקה), באביב של 1924, נשלח אסד על ידי מערכת העיתון בחזרה למזרח. הוא התחיל את מסעו השני במצרים ושהה מעל לחודש בקהיר. במהלך שהותו בעיר אסד פיתח את ידיעותיו בערבית ולקח שיעורים ברזי השפה אצל סטודנט מאוניברסיטת אל-אזהר. הרחבת בקיאותו בשפה הערבית פתחה בפניו את האפשרות להעמיק במחקר הלא-פורמלי שניהל על האסלאם. אסד החל לחוש כי, בניגוד לתפיסתו בעבר, גם אדם אירופאי יכול לתפוס במלואם את הלך הרוח והראיה של העולם המוסלמי. ממצרים המשיך אסד לשוטט בין ארצות ערב במשך שנתיים. הוא ביקר באמירות עבר הירדן ושהה בחברת האמיר עבדאללה. עבר דרך לבנון ואף חזר לסוריה הודות לויזה צרפתית שמערכת העיתון דאגה כי תונפק עבורו. אסד שהה בבגדד בתקופה תוססת בקורותיה. הוא מספר ב"דרך למכה" כי נכח כעובר אורח בניסיון של הבריטים לדכא התקוממויות שפרצו בעקבות החלטה פרו-בריטית של הממשלה העיראקית. לטענתו נחלץ באירוע זה במזל מאש כוחותיהם של הבריטים בעוד רבים אחרים נהרגו.

מבגדד המשיך לאיראן, אותה הוא תר מקצה לקצה במשך קרוב לשנה וחצי ובה למד את השפה הפרסית. שישה חודשים נוספים עברו עליו באפגניסטן, במסעות רכובים וכאורח של המלך אמאנואלה ח'אן בבירתו קאבול. בדרכו לקאבול שוחח אסד עם ראש המחוז האזרג'אט, והטיח בפניו את תסכולו על התרחקות העולם המוסלמי מהדת והכניעה לתכתיבי המערב. ראש המחוז בתגובה הצהיר כי אסד, הוא מוסלמי בלבו, גם אם איננו מכיר בכך והציע לו להתאסלם באותו הרגע. אך אסד לא קיבל על עצמו את האסלאם עד סוף אותה השנה. שכן אף כי העריך אינטלקטואלית את תורתה של הדת המוסלמית, הוא לא השתכנע אז כי היא אכן מייצגת את דבר האל.

אירופה, שוב

אסד חזר לאירופה דרך רוסיה הסובייטית. הוא התקבל בברכה במערכת העיתון שם צבר מוניטין כאחד מכתבי החוץ הבולטים באותה עת. כתבותיו על העם האיראני ויחסו לדת תפסו את תשומת לבם של חוקרים מתחום המזרחנות והוא הוזמן להעביר סדרת הרצאות באקדמיה לגאו-פוליטיקה בברלין כשהוא בן 26 בלבד. עם חזרתו נישא לאלסה וזמן קצר לאחר מכן עברו בני הזוג יחד לברלין. אסד נתקל במחסום כתיבה ונמנע מחיבור הספר החדש שמערכת העיתון דרשה ממנו להוציא. בעקבות כך הוא עזב, ויש הטוענים פוטר, ממערכת ה- Frankfurter Zeitung.

הודות למוניטין שלו חתם אסד בקלות חוזים עם שלושה עיתונים אחרים. החזרה לאירופה והמשך לימודיו על האסלאם שכנעו את אסד כי הקוראן אכן מבטא את דבר האל. אסד ראה בהתייחסות של הקוראן להשלכות של חמדנות תשובה לאומללות שהוא זיהה בחברה המערבית. אומללות שייחס להתנתקות ממערכת ערכים מוסרית ולרצון אינסופי להתרחבות ותאוותנות. היכולת של הקוראן להיות רלוונטי למצוקות שאסד זיהה בחייו שכנעה אותו כי האסלאם היא הדת שלפיה הוא רוצה לחיות את חייו. אסד ואלסה התאסלמו בספטמבר 1926. במעמד זה ויתר אסד על שמו הקודם ליאופלד וייס. השם החדש אסד, נבחר על ידי האימאם ההודי שבמסגדו בברלין אסד התאסלם.

ההחלטה להתאסלם לא התקבלה בברכה על ידי משפחתו של אסד. במשך שמונה שנים שמר אביו של אסד על שתיקה כתגובה על התאסלמות בנו. בתום אותן שנים ארוכות התחדש הקשר בין השניים והם החליפו תכופות מכתבים.

לאחר שאימצו את האסלאם יצאו אסד, אלסה ובנה הקטן בינואר 1927 אל המזרח התיכון, במטרה להשתכן ולבנות את חייהם המשותפים שם. אך מספר ימים אחרי שהגיעו למכה ביוני של אותה השנה, חלתה אלסה ותוך שבוע היא נפטרה. אלסה נקברה בעיר ואסד בלוויית בנה בן העשר, אחמד, נדד ברחבי חצי האי-ערב. לאחר שנה דרשה משפחתה של אלסה כי אחמד ישלח את הילד ללמוד בבית ספר באירופה ואסד נותר לבדו.

בשליחותו של אבן סעוד

אבן סעוד

אבן סעוד, היה שליט שבנה את כוחו בעצמו. הוא היה שליטה של נג'ד וחג'אז ולבסוף ייסד את ערב הסעודית ועמד בראשה. בילדותו איבדה שושלתו את כוחה במרכז ערב אך אבן סעוד לא וויתר על החלום להחזיר את השטח לשליטת משפחתו. בשנות העשרים לחייו הוא החל במסע כיבושים ולאט לאט הגדיל את כוחו. לאבן סעוד ולאסד הייתה חברות קרובה. הקשר עם אבן סעוד מהווה דוגמה ליכולת יוצאת הדופן של אסד לרקום קשרים עם בכירי העולם המוסלמי. באותה תקופה השליטה של אבן סעוד בחג'אז לא הייתה יציבה והונהגה מדיניות חשדנית כלפי מערביים, למרות זאת הותר לאסד להסתובב ברחבי הממלכה ולהתערות בין אנשיה. האמון שנתן אבן סעוד באסד כה הפתיע את אחד מיועציו של המלך, שהיה מרגל בריטי, עד כי באחד מדוחותיו הוא מספר על חשדותיו כי אסד הוא בעצמו מרגל עבור הבולשביקים. בקיץ של שנת 1929 ביקש אבן סעוד מאסד לצאת למשימה למען ארצו. הבריטים רצו להקים קו רכבת מבצרה, עירק לחיפה ובכך ליצור מעבר יבשתי להודו. כדי לעשות זאת היה עליהם לבנות בשטחו של אבן סעוד, דבר שהמלך לא היה מוכן להסכים לו בשום מחיר. אבן סעוד חשד כי הבריטים מסייעים למרד תנועת אל-אח'ואן בהובלת פייסל עד-דוויש,שהתרחש נגדו, ומספקים להם תחמושת. אבן סעוד הציע לאסד, מתוקף תפקידו ככתב שכביכול לא קשור ישירות לאף אחד מהצדדים, לצאת ולברר מהם מקורות המימון והתחמושת של עד-דוויש. אסד נענה לבקשה ולאחר מסע מדברי מסוכן לכווית, כדי לאסוף ראיות, הוא פרסם סדרת כתבות, בהן חשף כי המורדים נתמכו על ידי מעצמה אירופאית גדולה. החשיפה של אסד עוררה הדים ופורסמה הן בתקשורת האירופאית והן בזו הערבית. ג'ון פילבי, אחד מיועציו של המלך אבן סעוד, מטיל בספק את עדותו של אסד על המשימה שאליה נשלח וטוען כי לא קיימת אף הוכחה להתרחשותה.

ככל הנראה אסד הפיק תועלת חומרית מקשרו עם אבן סעוד, מאז שנוצר הקשר עם הגעתו של אסד לחצי האי-ערב וכן שנים רבות לאחר מכן. אבן סעוד נהנה מהכתבות המחמיאות שפרסם אסד בעיתונים אירופאיים וייתכן שזה היה אחד ממניעיו לשמור את אסד בקרבתו. יחד עם זאת אסד לא חשש להביע ביקורת על המלך והביע בכתביו את אכזבתו מכישלונו להחיות במדינתו את הרעיון האסלמאי במלואו כפי שאסד הבין אותו.

השליחות בשמו של אבן סעוד לא הייתה הפעם היחידה שבה סיכן אסד את חייו במשימה למען מנהיג מוסלמי. לאחר שהתאכזב מהנהגתו של אבן סעוד נשא אסד את פניו אל התנועה הסנוסית שפעלו לפי ראותו למימוש האידיאל של חברה אסלאמית. בינואר 1931 לבקשתו של אחמד שריף אס-סנוסי יצא אסד לקירנאיקה כדי לראות איך אפשר לסייע למאבק הסנוסי באיטלקים. מתוך מחשבה כי יוכל לסייע בהקמה של קו אספקה לכוחות הלוחמים דרך כופרה. אך עד הגיעו לקירניאקה כופרה כבר נפלה בידי האיטלקים ולא נותר דבר לעשות. פילבי בביקורתו על ספרו של אסד "The Road To Mecca" מערער גם על אמיתותו של סיפור זה.

נישואין נוספים והולדת בנו טלאל

ב-1929 נישא אסד לרוקייה, ילדה בת 11 משבט מוטייר הבדואי. דודה של רוקייה שיקר לאסד באומרו כי הילדה כבר בת חמש-עשרה ובשלה לנישואין. הדוד טען כי הוריה מתנגדים לנישואין לא בשל גילה הצעיר אלא בגלל דעות קדומות על אסד כאירופאי ודאג לארגן את הנישואין בין השניים. ביום חתונתם כאשר פגש לראשונה אסד בכלה, גילה כי אכן מדובר בילדה ולכן התגרש ממנה מבלי לממש את נישואיהם.

אסד נישא בשלישית למונירה בינת חוסיין אל-שמארי משבט אל-שמאר ב-1930. מונירה שהייתה צעירה מאסד בחמש-עשרה שנה ילדה את בנו הביולוגי היחיד, טלאל. טלאל אסד, הוא כיום אנתרופולוג בעל שם בחקר דתות. שימש כמרצה באוניברסיטאות: חרטום שבסודן, האל שבאנגליה, אוניברסיטת העיר ניו-יורק ואוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב.

המעבר להודו

אסד עזב את חצי האי ערב להודו ביוני 1932 יחד עם מונירה וטלאל, שהיה אז רק בן שמונה חודשים. מקורות של הסוכנות הבריטית דיווחו כי אסד יצר קשר עם אקטיביסט מוסלמי בשם איסמעיל גהזנאבי מהעיר אמירסטר ולכן הגיע להודו ל"סיבוב הרצאות". בזמן שהותו בהודו הועבר דיווח נוסף של הבריטים כי אסד מבקש להפיץ רעיונות בולשביקיים. אסד ומשפחתו הגיעו לעיר קראצ'י, כיום העיר הגדולה בפקיסטן, בספינה ומשם המשיכו בהקדם לאמירסטר. עם הגעתו להודו מיהר אסד ללמוד אורדו וקלט בקלות גם את הדיאלקט של האנגלית ההודית. לאסד היו את כל הנתונים הדרושים כדי להצליח ולהתנייד במעלה הסולם החברתי בהודו. כאירופאי, מוסלמי, אשר בילה את שנותיו הקודמות בערים המקודשות לאסלאם ונשא אישה ערביה הוא התקבל בברכה בקרב ההודים המוסלמים. גם העובדה שהיה יכול לכתוב באנגלית, שפתה של האליטה ההודית, שירתה אותו.

באמירסטר ולאהור השכנה יצר אסד קשרים עם קהילת המוסלמים של קשמיר. השלטון בקשמיר, שגובה על ידי הממשל הבריטי, לא היטיב עם המוסלמים של אותו אזור. מתנדבים מוסלמים מפאנג'ב השכנה פלשו לקשמיר באופן לא חוקי כדי לתמוך בתושבי קשמיר ולייצר התנגדות, אך ב-1932 אותן הפרות סדר שככו. יחד עם זאת הממשלה בקשמיר נקטה מדיניות של משנה זהירות ועם היוודעם על הגיעו של אסד הם ביקשו להרחיקו. לא ידוע מה עשה אסד בקשמיר ומה הוביל אותו לעזוב אותה אך הוא המשיך ממנה ללהאור. שם הוא מסד קשר עם מוחמד אקבאל, משורר ופעיל פוליטי, ממוצא קשמירי. אסד שייחל לתחייה והתחדשות של העולם המוסלמי, ראה באקבאל, אשר באותה העת כבר הניח את היסודות להקמתה של מדינה אסלאמית בתת היבשת ההודית, שותף למטרותיו. אקבאל עודד את אסד להישאר בהודו כדי לפתח את הבסיס האינטלקטואלי שעליו תקום המדינה המוסלמית החדשה. מאז התמקד אסד בפיתוח רעיונותיו על החוק והתרבות האיסלמית. אסד הזדהה עם התנועה המוסלמית אהל אי-חאדית' שצמחה אז בהודו, תהודות למאמציהם של סיד נזיר חוסיין וסידיק חסן קאן. הטענה של תנועת אהל אי-חאדית' היא כי שני המקורות הראשוניים של האסלאם- הקוראן והחדית'- ופירוש עצמאי שלהם, הם אשר צריכים להכתיב את אורחות החיים. במרץ 1934 פרסם אסד ספרון תחת השם "Islam At The Crossroads" בו הוא מבקר את הנצרות, מגנה את תרבות המערב ואת יחסה לאסלאם. הספר הודפס בכמה מהדורות בהודו ובפקיסטן, הפרק הראשון בספרון יצא לאור גם בנפרד תחת השם "The Spirit Of Islam" וב-1946 בביירות אף פורסם תרגום מלא שלו לערבית. התרגום הערבי לספר שימש השראה לסייד קוטב, תאורטיקן מוסלמי, שהסתמך עליו באופן נרחב כבסיס לכתביו הראשונים. 

ב-1936 החל אסד לעבוד כעורכו של העיתון "Islamic Culture", משרה שאפשרה לו להרחיב את קשריו במעגל המלומדים ההודי המוסלמי.

מלחמת העולם השנייה

באוקטובר 1938 עזב אסד את עבודתו כעורך העיתון ויצא מהודו לאירופה, במטרה לנסות ולהציל את בני משפחתו היהודית מזרועות השלטון הנאצי. הוא הגיע באפריל 1939 לוינה שם השיג ויזה לכניסה לבריטניה. בבריטניה עשה מאמצים להביא אליו את אביו, אמו החורגת (אמו הביולוגית נפטרה ב-1919) ואחותו. עובדה זו ידועה לנו מתוך תיעוד של מכתב ששלח אסד לנציגות הודו בבריטניה בו הוא כותב:

" I beg you to give me a prolongation of this visa till the end of this year as my parents will come in about 4 to 5 months. I have to settle many things for them".

אסד הצליח להשיג לאביו ויזה לפאנג'ב שבהודו אחרי הסיפוח של אוסטריה. אך האב לא רצה לעזוב ללא בתו. אסד מספר ששלח ויזה לאחר מכן גם לאחותו אך היא איבדה את המכתב. ככל הנראה אביו נספה בגטו טרזינשטאט ואחותו נספתה באושוויץ. עם ההכרזה של בריטניה על מלחמה עם גרמניה בספטמבר 1939, אסד, שכבר חזר להודו בקיץ של אותה השנה, נעצר. מפני שאוסטריה נכבשה על ידי הכוחות הגרמנים הפך אסד באופן אוטומטי לאזרח של גרמניה וכך נכלא במחנה מעצר לאויבי האימפריה הבריטית, המוסלמי היחידי בקרב מעל לשלושת אלפים עצורים. אסד שהה במחנה שש שנים ארוכות עד לשחרורו באוגוסט 1945. במהלך מעצרו נתמך אסד בדודו מירושלים, אריה פיינגבאום, אשר דאג לספק לו מזון, בגדים וכסף.

פקיסטן

ב-1946 הגיע אסד לקשמיר, שם ייסד עיתון בשם "עראפת" שאת תוכנו חיבר בעצמו. בשנת 1947, כשפקיסטן הוקמה, נקרא אסד להקים מחלקה של "שיקום אסלאמי" בממשלה החדשה. כוונתו הייתה לפרט את המושגים האסלאמיים האידיאולוגיים של מדינה וקהילה שמהם יוכל הארגון הפוליטי שזה עתה נולד לשאוב את רוחו. אסד בנה הצעות לחוקה למדינה החדשה אותה ייעד להיות דמוקרטיה ליברלית. תפיסתו הייתה מנוגדת לתפיסה של מדינה אסלאמית טוטליטרית שהיה נפוץ בקרב הוגים בשנות ה-30 וה-40. למרות שביסס את רעיונותיו על מקורות באסלאם ופרסם אותם באסופה שכותרתה "Islamic Constitution Making", בפועל מעטים מהם, אם בכלל, יושמו. אסד הרגיש כי פקיסטן אומנם שימשה אי מוסלמי שמנע מהמאמינים לשקוע בתוך חברה הינדית חזקה ומפותחת יותר, אך היא הייתה רחוקה מהחזון של אקבאל ושלו. ההתעקשות של אסד על כך שהחוקה של פקיסטן תתיר את בחירתה של אישה לראשות המדינה פתחה את הדרך עבור בנזיר בהוטו לכהן פעמיים כראש ממשלה בארצה.

ב-1949 עבר אסד למשרד קשרי החוץ של פקיסטן והיה אחראי על קשריה של פקיסטן במזרח התיכון. אסד שקד על חיזוק הקשרים בין פקיסטן לשאר העולם המוסלמי. ב-1950 נסע אסד לבקר בערב הסעודית, הוא סירב לנסוע עם דרכון בריטי וקיבל את הדרכון הפקיסטני הראשון. בתחילת 1952 הגיע אסד לניו-יורק כנציגה של פקיסטן באומות המאוחדות. אסד שהתנגד לקולוניאליזם המערבי פעל במסגרת עבודתו למען עצמאותה של תוניסיה. בורגיביה, נשיא תוניסיה הראשון, הזמין בעקבות כך את אסד לארצו כאורחו.

ניו יורק

נישואין לפולה חמידה

כאשר עבר לארה"ב השאיר אסד את אשתו מונירה ובנו טלאל מאחור וחי לבדו בפנטהאוז במנהטן. הוא התאהב בפולה חמידה, אמריקאית ממוצא פולני אשר המירה את דתה מנצרות קתולית לאסלאם, טרם הכירה את אסד. אסד התגרש ממונירה והתחתן בנובמבר 1952 עם פולה, בפני שופט אזרחי בניו יורק . נישואיו החדשים לא התקבלו בעין יפה בקרב עמיתיו הפקיסטנים. כאשר גם ראש הממשלה של פקיסטן באותה עת, חוואג'ה ניזמודין גינה אותם. על רקע אותה מתיחות עזב אסד בסוף אותה שנה את המשרד הפקיסטני לקשרי חוץ.

הדרך למכה

עם ירידתו של ניזמודין מהשלטון ציפה אסד כי תוצע לו משרתו מחדש אך הציפייה לא התממשה. אסד נזקק למקור הכנסה חדש ובעצתו של חבר יצר קשר עם ההוצאה לאור "Simon and Schuster" איתם חתם חוזה על כתיבת הסיפור של דרכו לאסלאם. ב-1954 התפרסם הספר "The Road To Mecca", הוא זכה להצלחה רבה והעלה את המוניטין של אסד במערב לשיאו. את השנה לאחר מכן בילו אסד ופולה בגרמניה שם כתב אסד את הגרסה הגרמנית לספר. בהמשך יצאו תרגומים נוספים לספר ביפנית, מלאית, ובתשע שפות נוספות . דוגמה להשפעת הספר ניתן לראות בסיפורה של מריים ג'אמילה, שנודעה בפקיסטן בכתביה הפונדמנטליסטיים המוסלמיים. ג'אמילה שנולדה בשם מרגרט מרקוס למשפחה יהודית בניו-יורק, נתקלה בספרו של אסד בספרייה הציבורית הקרובה לביתה. למרות ואולי בגלל התנגדות הוריה היא קראה אותו שוב ושוב ולבסוף החליטה ללכת בעקבותיו של אסד. היא התאסלמה, שינתה את שמה ועברה לפקיסטן. אך הספר לא חמק מביקורות. ג'ון פילבי, שהמיר גם הוא את דתו לאסלאם ושימש אחד מיועציו של המלך אבן סעוד ראה בספרו של אסד יצירה נאיבית שמתייחסת בפשטנות לבעיות שהיא מבקשת לתאר. הוא תיאר את אסד כחסר יכולת לניתוח פוליטי אמיתי ואת ספרו כהחמצה של הזדמנויות יוצאות דופן

ביקורת נוספת על הדרך למכה, שכתב יהודה טלר, מעירה על התעלמות אסד מהאנטישמיות שהציפה את החברה שבה גדל. טלר משער כי המניע העיקרי של אסד להתאסלמות היה למעשה הרצון לחוש שייכות וביטחון. לטענתו אסד התקבל בחום לחברה הערבית מפני שתרם לה בעבודתו ככתב ומפני שההתאסלמות שלו הייתה המחמאה הכי גדולה שאירופאי יכול היה להציע לה. טלר מציין כי אסד עזב את ברלין לארץ ישראל בפעם הראשונה בשנה שבה שר החוץ היהודי וולטר רתנאו נרצח על ידי צעירים מהימין הגרמני הקיצוני. כמו כן, 1932, השנה שבה עבר אסד מערב הסעודית להודו, הייתה שנה של החרפה במתח בין היהודים לערבים בישראל. טלר טוען כי לא מדובר בצירופי מקרים, גם אם ההחלטות של אסד לעבור לא הושפעו באופן מודע מאותן התרחשויות. טלר חש כי לאורך כל הספר אסד לא נותן מענה מספק לשאלת המניע לבחירתו באסלאם:

I premit myself these speculations only because this four-hundred-page book, describing a spiritual odyssey, never really answers the question one wants answered- "Why?" Are we really to believe that this man who writes best when dealing with the sensual and erotic, and worst when discussing theology, left europe at twenty-two because of its "moral decay”?

תרגום הקוראן והיחס לאסד בעולם המוסלמי

אסד ופולה נדדו במשך השנים הבאות. הם העבירו שנתיים בביירות, שם חיבר אסד את הספר "The Principles of State and Government in Islam", לאחר מכן חיו עוד שנה בפקיסטן ואז הגיעו לשוויץ. בז'נבה החל אסד, בשנת 1960, לעבוד על תרגום חדש של הקוראן לאנגלית. את הפרויקט השאפתני הזה מימן מלך ערב הסעודית, פייסל, שהיה אחד מבניו של המלך אבן סעויד. בגרסאות לספר "The Road To Mecca" שיצאו לאור לאחר שהחל פייסל לממן את עבודתו של אסד, הושמטה הביקורת החריפה שנכתבה במקור על אביו, אבן סעוד. ב-1964 פרסם אסד מהדורה מוגבלת של תשע הסורות הראשונות של הקוראן, באותה השנה גם עבר לטנג'יר שבמרוקו. בגלל הרוח המודרנית שבה דגל אסד בתרגום ובפרשנות שלו לקוראן ספרו הוחרם בערב הסעודית עוד לפני שירד לדפוס. כך ב-1974 נאלץ אסד למצוא מימון חדש להשלמת עבודתו. הוא נתמך כלכלית על ידי חבריו, ביניהם אחמד זכי אל ימני, שכיהן כשר הנפט והמשאבים הטבעיים הסעודי. לבסוף ב- 1980 התפרסם התרגום המלא לקוראן בגיברלטר בשם "The Message of The Qur'an".

בהקדמה לקוראן כותב אסד כי תרגומים קודמים של הספר לשפות אירופאיות לא הצליחו לתפוס במלואם את עומקו ולהעביר את המסר שלו. אסד תולה את חוסר ההערכה שהקוראן מקבל במערב, בקושי לתפוס את השוני היסודי שהוא מזהה שקיים בין האסלאם לדתות אחרות. אסד רואה באסלאם דת שמסתמכת על ההיגיון כדרך לאמונה. ההנחה של האסלאם כי כל האספקטים של החיים עוצבו על ידי האל מביאה לכך שהחיים נתפסים כיחידה אחת שלמה בלתי ניתנת להפרדה. זאת בניגוד לדתות אחרות שבהן יש הפרדה חדה בין הגשמי לרוחני. לכן לפי תפיסתו של אסד, הקוראן אמור להדריך את המאמין לא רק לחיי רוח טובים אלא לחיים הטובים בכל מובן, והוא רלוונטי כמצפן לא רק לאדם הפרטי אלא לאופן התנהלותה של החברה כולה. גורם נוסף שאסד מצביע עליו, ביחס לחוסר ההערכה של הקוראן במערב, הוא הפערים שנוצרים בתרגום של טקסט משפה אחת לאחרת. למשל, ההתייחסות לאל בכינויי גוף משתנים, שהיא כלי להמחשת היותו לא אנושי, יכולה להצטייר כחוסר קוהרנטיות לקורא המערבי.

אסד טוען כי כדי ליצור תרגום ראוי לקוראן, המתרגם צריך לא רק להיות בקיא ברזי השפה הערבית, אלא לחיות בה הלכה למעשה. זאת על מנת שיצליח ללכוד את רוחה. אסד טוען כי השפה הערבית לא השתנתה באופן משמעותי במשך מאות שנים. לכן, בהתייחס לאמונה המוסלמית כי הקוראן הוא המסר של אלוהים, שהתגלה לנביא מוחמד בשפה הערבית, מתבהרת החשיבות של יצירת תרגום שמצליח לתפוס את רוח השפה. אסד מגדיר את הניב שבו מדברים הבדואים של מרכז חצי האי-ערב כקרוב ביותר לערבית של הקוראן (בהנחה שהדוברים לא הספיקו לחוות השפעות מערביות). לכן התנסות מעשית בדיבור בו, יחד עם ידע אקדמי בערבית הקלאסית הוא המפתח לתרגום נכון של הקוראן. כך אסד מצדיק את כתיבת התרגום שלו אך באותה נשימה הוא מכיר בכך שאף תרגום לא יוכל באמת לעשות צדק עם הקוראן באופן מלא מפני שמדובר ביצירה קדושה.

חריגתו של אסד מהיחס האורתודוקסי לקוראן ופרשנותו שנטתה להיות אלגורית, עוררו מחלוקת בעולם המוסלמי. מבקריו של אסד האשימו אותו בהכחשת קיומם של מלאכים, העלייה של ישו בעודו בחיים לגן עדן, העלייה הפיזית של מוחמד לרקיע במסעו הלילי וההיתר לקחת שפחות מין. עוד נטען כנגדו כי פרשנותו למקומן של נשים בעולם המוסלמי היא פשרנית ומתנצלת. אסד טען כי הקוראן לא מחייב נשים לכסות את ראשן וכי גם אם בעבר כיסוי הראש ייצג הגינות אין זה אומר שאותו הדין תקף בהכרח היום.

טענה זו של אסד שימשה את המתנגדים לחיג'אב בטורקיה, צרפת וגרמניה אשר ציטטו אותו כסמכות פרשנית. אך היא גם זכתה לביקורת קשה בקרב התומכים בחיג'אב וכך היה לה אפקט מפלג בקרב מוסלמים. היו שטענו כי בחירתו של אסד באסלאם אינה כנה ומהווה חלק מטקטיקה שמטרתה דווקא לפגוע בעולם המוסלמי ולייצר קרעים באחדותו (244). היו גם שזלזלו ביכולת של מי שאינו דובר ערבית מלידה לתרגם טקסטים קאנוניים של האסלאם, על אף בקיאותו המעמיקה של אסד בשפה.

באופן כללי ניתן לומר כי אסד זכה להערכה בקרב מוסלמים בארצות הברית ובמערב אירופה, הן בין אלה שהמירו את דתם לאסלאם והן בין אלה שהיגרו ממדינות מוסלמיות. אך במזרח, למעט בהקשר של חברותו עם מוחמד אקבאל ובהתייחס לפועלו בפקיסטן, לא נתפס אסד כדמות מרכזית בהגות המוסלמית.

סוף חייו

לוח זיכרון למוחמד אסד בברלין

ב-1982 עזבו אסד ופולה את טנג'יר אל סינטרה שמחוץ לליסבון שם חיו ארבע שנים. מסינטרה עברו השניים למיחאס שבדרום ספרד . שם החל אסד לעבוד על ספר ההמשך ל-"The Road To Mecca". אך הוא נפטר ב-20 לפברואר 1992, בגיל 91, לפני שהספיק להשלים אותו. אסד נקבר בבית קברות מוסלמי קטן בעיר גראנדה. פולה השלימה את כתיבת הספר שיצא לאור ב-2012 תחת השם "Home-coming of the heart (1932-1992) part II of The Road to Mecca".

ביקורתו על היהדות והנצרות

בעקבות דרישת משפחתו העמיק אסד בנערותיו בלימודי היהדות. אך במקום לחבר אותו למסורת אבותיו לימודיו הביאו אותו לבקר את הדת היהודית. אסד מצא את היחס של האל לעם ישראל תמוה, הוא ביקר את העובדה שהאל שאחראי על כל הבריאה מכתיב את סדרי העולם לפי התנהלותה של אומה אחת. הוא לא דחה את העקרונות המוסריים של היהדות אלא ביקר את חוסר האוניברסליות שלה .

האכזבה של אסד מהיהדות לא גרמה לאסד לוותר על חיפוש של אלטרנטיבה רוחנית. אך גם הנצרות של ימיו לא יישבה את דעתו. לטענתו הפגם בנצרות, שמנע ממנה להצליח ליצור חברה שדובקת בעקרונות מוסריים, הוא הפן האינדיבידואלי שלה. ההחלטה לנתק את המדינה מהדת לפי אסד הותירה את המאמין ללא הדרכה על הדרך הנכונה לחיות. אסד טוען כי אומנם הנצרות מכתיבה עקרונות מוסריים אינדיבידואליים, בעיקר כאלה הנוגדים הפקרות מינית אך אין בה מספיק התייחסות לפרקטיקות היום-יומיות שאדם מקיים בחייו. לכן האידיאלים שהנצרות מביאה לא מצליחים להתממש ולכן לטענתו העולם המערבי זנח לאט-לאט את הדת. אותו חוסר אמונה יצר וואקום רוחני שתרבות המערב ניסתה לשווא להחליף בשאיפה להתקדמות והתרחבות ריקה מתוכן.

יחסו לציונות

אסד התנגדת בחריפות לציונות, דבר שבא לידי ביטוי בכתביו. בספרו הראשון "Unromantisches Morgenland" הוא מסביר כי הציונות כבת ברית של המערב היא נגע רע במזרח התיכון. הוא צפה כישלון לתנועה הציונית מפני שראה במאמצים להקמת ישראל פעולה לא מוסרית. לטענתו, בני ישראל איבדו את ארצם מפני שלא היו נאמנים לאל ולעקרונות המוסריים שביקש להנחיל להם. לכן לא ייתכן כי המאמץ להקים בית לאומי מבלי לעבור תיקון רוחני יעלה בידם. גם בספרו "The Road To Mecca" טוען אסד נגד התנועה הציונית. הפעם טיעוניו מסתמכים פחות על רעיונות דתיים ויותר על היחס לאוכלוסייה הערבית בארץ. מבחינתו ההתיישבות היהודית בישראל היא מלאכותית:

"The Jews were not really coming to it as one returnes to one's homeland; they were rather bent on making [sic] it into a homeland conceived on European patterns and with European aims"

(M. Asad, The Road To Mecca 100).

אסד שהרגיש כי הבדואים קרובים יותר מהיהודים של אותה העת לדמויות שעליהן מספר התנ"ך, ניצל כל הזדמנות שעלתה בידו לעמת את ההנהגה הציונית עם השאלה הערבית. בספרו "The Road to Mecca" הוא מתאר שיחה עם מנחם אושיסקין, יו"ר הועד הציוני דאז, שטען בפניו כי לא קיימת תנועה ערבית ממשית המתנגדת להתיישבות היהודית. כמו כן הוא מתאר שיחה עם חיים וייצמן שבה הוא מבקש לשכנע אותו כי ישראל היא לא נחלתו של העם היהודי וכי התנועה הציונית לא יכולה להתעלם מקיומם של הערבים שחיים בארץ. אסד שביקש להרחיק עצמו מהציונות ככל האפשר, השמיט מהספר את קרבתו לאריה פיינגבאום. פיינגבאום הציוני, שהיה דודו של אסד, היגר לישראל ב-1913 ובמקביל לעבודתו כראש מחלקה לרפואת עיניים בבית החולים הדסה בירושלים, ייסד את העיתון הרפואי העברי הראשון.

אברהם רובין טוען במאמרו "Muhammad Asad's Conversion to Islam as a Case Study in Jewish Self Orientalization" כי על אף הניסיון של אסד להרחיק את עצמו משורשיו היהודיים, ההחלטה שלו להתאסלם נובעת מאותו תהליך שהניע את הקמתה של התנועה הציונית. לטענתו ההתאסלמות של אסד הייתה למעשה תשובתו לשאלת הזהות היהודית איתה התמודדו יהודי מרכז אירופה של דורו. רובין מצביע על קווי דמיון המאפיינים את קו המחשבה של אסד ואת התנועה הציונית ובהם האווירה הפוסט-ליברלית, ההתנגדות להאדרה של המודרניות וההסתכלות על המזרח כעל מקור לאידאות ונוסטלגיה. הניכור העצמי, ההתמקדות בחומר והאינדיבידואליות שאסד מתאר כמאפיינים את המערב ושמהם הוא מבקש להתרחק בהצטרפותו לאסלאם הם אותם מאפיינים של היהודי הגלותי שהתנועה הציונית מבקשת לשבור. כאשר הציונים ביקשו ליצור דמות יהודי חדש, שמסירה מעליה את עול הגלות הם נשאו עיניהם אל הבדואים, שסימלו עבורם קשר לאדמה וניהול אורח חיים קרוב לזה של העבריים התנ"כיים. כאשר אסד הסתכל על הבדואים צייר גם הוא בעיני רוחו דמות שמחוברת לאדמה וקרובה לדוד ואברהם. אך מבחינתו הצטיירו הבדואים כ"יהודים האמיתיים" שלהם הזכות על הארץ ושעל מנת להידמות אליהם עליו להתרחק מיהדותו האירופאית.

הנצחה ותיעוד

דרך למכה: המסע של מוחמד אסד- דוקומנטרי

ב-2008 יצא לאקרנים סרטו של גאורג מיש, במאי ומפיק גרמני, " Der Weg nach Mekka - Die Reise des Muhammad Asad". הסרט, שאורכו 92 דקות הוא הסרט הדוקומנטרי היחיד שהופק עד כה על חייו של אסד. במהלך הסרט הצופים נחשפים למקומות שביניהם נדד אסד ודרכם נגלה הפסיפס של חייו. במקביל להצגת תקוותיו ועמדותיו הפוליטיות של אסד, בין אם על הציונות או על התפתחותן של מדינות אסלאמיות דמוקרטיות ומודרניות, מוצגת המציאות העכשווית במקומות שבהם חי. בביקורתה על הסרט מציגה ביונד את המטרה שעמדה לדעתה מאחורי אותה בחירת עריכה של הבימאי מיש:

Misch's editing and spare commentary project his opinion that though Asad is still admired around the world, the causes for which he fought have been betrayed by small minds. Corruption, and fear.

בסרט מרואיינים בני משפחה של אסד, מכריו, משכילים מהעולם המוסלמי ואף עולי רגל שהתבקשו להתראיין בדרכם למכה. נקודות המבט השונות שדרכן מוצג אסד יוצרות תמונה מאוזנת ומורכבת של דמותו ושל הדרך שבה התעצב זכרו.

בסרט מוצגת עמדה רווחת, האומרת כי אסד ביקש לבנות גשר בין העולם המוסלמי למערב בתהליך ההתאסלמות שלו. אך בנאום שכתב בנו טלאל עבור כנס שהוקדש לאביו בריאד באפריל 2011, הוא מבקש לתקן את התפיסה הזו. לדבריו אביו היה עסוק לא בפנייה למערביים אלא בהתערות במסורת שהוא בחר לעצמו ובמאמץ להביא את הקהילה המוסלמית לאמץ את גישתו לאסלאם שביטאה לדעתו את מהות הדת.

כיכר מוחמד אסד בוינה

ביום שני 14 באפריל 2008 נחנכה בוינה כיכר על שמו של אסד. כך הפכה וינה לעיר הראשונה באוסטריה לקרוא לכיכר ציבורית על שמו של מוסלמי. כיכר מוחמד אסד נמצאת מול בניין האו"ם, בחירה אשר משקפת את רוחו של אסד, כפי שציין חבר מועצת העיר וינה אנדריאס מיילאת-פוקורני בהכרזה על הכיכר:

"There is probably no more appropriate place to honor Muhammad Asad than that in front of the UN-City. Muhammad Asad was a citizen of the world, who was at home, and left his mark, everywhere in the world, especially in the Orient."

בול דואר

ב-23 במרץ 2013 הונפק בפקיסטן בול לכבודו של אסד כחלק מסדרת הבולים "men of letters".

ראיון מצולם

ב-1988 הוציא ארגון המידע האסלמי (Islamic Information Service) ראיון מצולם עם אסד תחת השם "God-Man Relationship". נאישה אל-סקינה מראיינת את אסד בביתו שבספרד, שם הוא מספר על תפיסותיו לגבי האסלאם והקוראן.

ספרים נוספים מאת אסד (לפי סדר כרונולוגי)

1. Unromantisch Morgenland: Aus dem Tagebuch einer Reise ספרו הראשון של אסד, הופיע לראשונה בפרקים בעיתונים גרמניים ולבסוף פורסם במלואו ב-1924 על ידי ה"Frankfurter Societats-Druckerei". הספר מגולל את רשמיו של אסד ממסעותיו בין ארצות המזרח התיכון ומלווה ב-59 תמונות בשחור ולבן אותן צילם אסד במהלך מסעו.
2. Islam at the Crossroads הספר ראה אור לראשונה ב-1934 בדלהי. הפרק הראשון של הספר "The Open Road to Islam" פורסם גם בנפרד תחת השם "Spirit of Islam". אסד ביקש בכתיבת הספר לפנות למוסלמים של דורו ולהתריע בפניהם פן יכנעו להשפעות של העולם המערבי. אסד ביקש לעודד שימור של המסורת המוסלמית, של הערכים והצורות שלה שנותרו רלוונטיים לעת המודרנית. כמו כן הוא רצה לעורר מחדש את האסלאם ככוח יוצר של אידיאולוגיה ותרבות. אסד לא קורא לחזרה לצורות החברתיות וצורת החשיבה של העולם המוסלמי בימי הביניים; אלא להתחדשות של הכוח האסלמי שתגיע מהמקורות, מה שהוא תופס כשורשים האמיתיים של האסלאם, הקוראן והסונה. אסד אף מציע (כפי שניתן לראות גם בספרו This Law of Us) כי יש ליצור פיקה חדשה. אסד מנמק את התנגדותו להשפעה של המערב על התרבות המוסלמית ולשאיפה לחקות את המערב. לטענתו המערב מוטה כנגד האסלאם עוד מאז תקופת הצלבנים. הצלבנים לדבריו קמו בתקופה קריטית בהתעצבותה של אירופה, בפעם הראשונה שמדינות היבשת התייחסו אל עצמן כאל גוף נוצרי מאוחד. לכן ההשפעה שלהם, כמו ההשפעה של אירועים שקורים לאדם בילדותו, הייתה מעצבת וקשה להתנער ממנה. הצלבנים הציגו את האסלאם כדת ברוטלית ואלימה וכך נטעו זרע של שנאה שלא הפסיק לשגשג. אסד דן בחינוך שמוסלמים צעירים צריכים לקבל. הוא מדגיש את החשיבות האדירה שהאסלאם מקנה לידע,היגיון ולמידה ומסביר כי הוא לא מתנגד לרכישה של ידע שהופק במערב אלא להשפעה של הפילוסופיה שלו. אסד מזהיר כי האווירה האנטי-דתית של המדע המערבי עלולה לחלחל אל הצעירים המוסלמים ולהניע אותם הרחק מהדת. אסד טוען כי ללא זהירות עלולים המוסלמים, מתוך הרצון ללמוד ולהתפתח, להידחק לאמץ את הריקנות הרוחנית שמאפיינת את המערב. אסד מגן על הסונה, שהייתה נתונה אז תחת מתקפות של חוקרים אוריינטליסטים כמו יצחק גולדציהר ויוזף שאכט. הסונה שהיא אוסף של תיאורים על חייו של הנביא מוחמד, משמשת לפי אסד בסיס להבנת הקוראן, החוק והאתיקה המוסלמית. אסד מציין את המגמה שרווחה בזמנו לפקפק באותנטיות של הסיפורים שמרכיבים את הסונה. לטענתו לא הובאה כל הוכחה מדעית שמפריכה את אמיתותן של החדית' שמרכיבות אותה. אסד מציין כי מלומדים משכילים קדומים ה-"Muhaddithun", אמתו את החדית' שמופיעות בסונה. כמו כן הוא טוען כי מבחינה פסיכולוגית אין היגיון בכך שהמלווים של הנביא מוחמד, שמהווים את המקורות לחדית' היו מסלפים את דבריו, שכן הם האמינו באמת ובתמים כי דבריו הם דבר האל והיו מוכנים אף להקריב עבורו את חייהם .  
3. The Principles of State and Government in Islam הבסיס לספר נכתב כאשר עבד אסד במחלקה לשיקום איסלמי של פקיסטן, והיווה חלק ממאמציו לעצב את חוקת המדינה. במרץ 1948 פרסם אסד את החיבור "Islamic Constitution" בחסות ממשלת פאנג'ב. אך רעיונותיו של אסד לא יצאו לפועל וכמעט ולא ניתן להם ביטוי בחוקה שנכתבה. ב-1961, שנת יציאתו של הספר, בעקבות התפתחויות פוליטיות, חזרה שאלת החוקה לדיון הציבורי והספר, שמרחיב מעבר לחיבור הראשון שהתפרסם, יצא תחת השם "The Principles of State and Government in Islam". הרעיון שמאחורי החיבור והספר המלא הוא הנחת יסודות שיאפשרו את בנייתה של מדינה, לא על בסיס לאומיות, אלא על בסיס האידיאולוגיה של הקוראן והסונה. אסד הבין כי אין מודלים מההיסטוריה המוסלמית שיכולים להיות רלוונטיים כבסיס לעיצובה של אומה בעת המודרנית; לכן הוא התבסס באופן ישיר על המקורות האסלמיים. בעבודתו אסד החליט להפריד בין השריעה שניתנה על ידי האל לבין הפיקה, שאומנם נבנתה על סמך דבריו אך היא תוצאתה של עבודה אנושית. הוא הסתמך על השריעה בלבד כמקור לחוקים של המדינה החדשה. ההפרדה הזו, שהיום נראית מקובלת, הייתה מהפכנית באותה עת. אסד ראה באסלאם דת שמכתיבה מדיניות של שלטון דמוקרטי, בעיניו היה ראוי כי במדינה המוסלמית העם יבחר את השליט ויהיה פיקוח על כוחו. בהקדמה למהדורה מ-1961 של הספר, פון גרונבאום מציין את חשיבותו לא רק כמסמך שמצייר את מתארה של מדינה לפי המסורת המוסלמית. הוא רואה בו גם ניסיון לייצר הרמוניה בין רעיונות פוליטיים מערביים למסורת המוסלמית ודרך להגיע להבנת נקודת המבט של פלח משמעותי בקרב משכילים בפקיסטן ובמדינות מוסלמיות נוספות.
4. Sahih Al-Bukhari: The Early Years of Islam תרגום לאנגלית מלווה בפרשנות של אסד לחלקים מצחיח אל בוח'ארי שחיבר האימאם אל -בוח'ארי. פורסם לראשונה בלאהור בחמישה חלקים בין דצמבר 1935 למאי 1938. אסד היה אמור להמשיך להשלים חלקים נוספים של התרגום בשנים הבאות, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקטע פרסום הספר. בקיץ 1947 כאשר ההוצאה לאור של התרגום הייתה אמורה להתחדש, חל הכאוס שהתלווה לחלוקת הודו והקמתה של פקיסטן. בתוך אותן מהומות אבדו שלושת-רבעי מכתבי היד של התרגום שעוד לא פורסמו. כך שגם המהדורה השנייה לתרגום שפורסמה ב-1981 לא הייתה מלאה והייתה מורכבת מהעתק של הגרסה הראשונה בתוספת כתבי היד שנותרו. למרות האובדן של חלק גדול מעבודתו חש אסד כי העשור שהקדיש לספר לא היה לשווא. עבודה זו הכינה אותו לתחושתו לכתיבת תרגומו לקוראן. אסד החליט לתרגם את צחיח אל בוח'ארי כי להבנתו היה צורך בהבנייה מחדש של המחשבה הדתית המוסלמית. אסד מסביר כי המסורת שהעולם המוסלמי מסתמך עליה הושפעה מתהליכים היסטוריים שונים מאז ימיו של הנביא מוחמד ולכן התרחקה מהכוונות שהוא ייעד לה. עבודתו של אל-בוקרי היא אוסף של חדית' - תיעוד של האמרות או המעשים של הנביא מוחמד. אל -בוקרי אסף בקפדנות את החדית' השונות ובדק את אמיתותן. נוסף על כך הוא הפיק מסקנות מכל חדית' וחיזק אותם בציטוטים מהקוראן. לדעתו של אסד הפקת המסקנות מהחדית' היא מימוש של עיקרון אסלמי. שכן אסד רואה באסלאם דת שלא מפרידה בין אמונה לפעולה ואף רואה בפעולה אלמנט חיוני של האמונה. לכן אסד רואה בתרגום עבודתו של אל בוח'ארי הנגשת מקור שמאפשר את קיום האסלאם בדרך הראויה לדעתו. נוסף על כך, אסד ראה בתרגום של מקור אמין של חדית' אמצעי להתנגדות לביקורת של המערב על האסלאם. שכן הטלת הספק באמיתותן של סיפורי החדית' הצליחה להרחיק מדרכם מאמינים מוסלמים. בתרגומו שינה אסד את סדר הופעת הפרקים בספר, כחלק מניסיון לייצר קריאה עם רצף כרונולוגי או נושאי. החלטה זו עוררה התנגדויות בקרב חלק מן הקוראים. 
5. This Law of Ours and Other Essays אסופה של מאמרים שפורסמו לראשונה בין השנים 1946-1947 בכתב העת של אסד "עראפת". חלק מהמאמרים מופיעים בספר כפי שפורסמו לראשונה וחלקם רק מסתמכים על אותם כתבים מוקדמים. הספר יצא לאור בשנת 1987, לאחר שפולה, אשתו של אסד, יזמה את האיסוף הראשוני של המאמרים ודחפה לפרסומם. פולה מצאה את הרעיונות של אסד כפי שהובאו באותם מאמרים, חשובים לפיתוח המחשבה המוסלמית הדתית והפוליטית. זאת למרות השנים שעברו מאז שנהגו. בספר זה טוען אסד כי יש צורך בפיקה חדש, מודרני, שיוכל לתת מענה לסוגיות עכשוויות ויהיה פשוט מזה המסורתי. אסד טוען כי המוסלמים לא מצליחים ליישם את חוקי האיסלאם על חייהם הפרטיים והחברתיים מפני שאלה הפכו מעורפלים לאחר מאות שנים שבהם עברו ספקולציות ומניפולציות. אסד מציין כי יש קווי דמיון בין המסקנות שאליהן הגיע בספרו לבין אלה של ההוגה אבן חזם, תאולוג מוסלמי בין המאה ה-11 שנלחם לשחרר את חוק האסלאם מכל מה שחורג מהוראות הקוראן והסונה.
6. Home-coming of the heart (1932-1992) part II of The Road to Mecca. הספר יצא לאור ב-2012 בהוצאת לאהור ונועד להיות המשך לביוגרפיה החלקית של אסד, The Road to Mecca. למרבה הצער אסד נפטר לפני השלמת הספר. את המשך מלאכת הכתיבה השלימה אשתו פולה.

עבודות כתובות נוספת מאת אסד

- The concept of Religion in the west and in Islam (1934)

- Towards a resurrection of Thought (1937)

- What Arfat? (1946)

- The outline of a problem (1946)

- Is Religion a Thing of the Past (October, 1946)

- The law of ours (November, 1946)

- Construction or destruction( February, 1947)

- That business of imitation( April, 1947)

- What do we mean by Pakistan? (May 1947)

- (Towards an Islamic constitution (July, 1947

- Calling all Muslims (September, 1947)- אסופה של שבעה תסכיתי רדיו

- Islamic reconstruction (March, 1948)

- Islamic constitution making (March, 1948)

- Islam and politics (1963)

- Jerusalem: a city for all people (1982)

- A Tribe that kept its name (1985)

לקריאה נוספת

• כנען, חביב. "מוחמד אסעד הבלתי ידוע הרקע היהודי של מוחמד אסעד". הארץ, 1959.
• בנג'ו, עפרה. "האחרים: לאופולד וייס ונסים סוסה". פעמים:פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, חוב' 111-112, 2007, עמ' 253-243.
•  Muhammad Husain Babri Part II:Twenty-Three Letters (1964-1985). Islamic sciences, vol. 15, no. 2, 2017, pp. 125-150.
• Windhager, Günther. Leopold Weiss alias Muhammad Asad: Von Galizien nach Arabien, Böhlau, 2002.
• Nawwāb, Ismā'Īl Ibrāhīm. “A Matter of Love: Muḥammad Asad and Islam.” Islamic Studies, vol. 39, no. 2, 2000, pp. 155–231.
• Alam, Mohammad Manzoor. "Muhammad Asad." 100 Great Muslim Leaders of the 20th Century. Institute of Objective Studies, 2005, pp. 279-282

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוחמד אסד בוויקישיתוף

• מוחמד אסד, ברשת החברתית Goodreads

• City of Vienna, "Muhammad Asad", 2008 (טקס פתיחת הכיכר על שמו של מוחמד אסד בוינה).
• דף הסרט " Der Weg nach Mekka" באתר mischief
• סרט קצר של הבמאי חוסיין אבדולה, מציג את קברו של מוחמד אסד
• מ.י. בן-גבריאל, ליאופולד ווייס שהפך למחמוד אסאד, מעריב, 11 ביולי 1952
• אמיר בן-דוד, ליאופולד איש ערב, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2001
• שלום גולדמן, הנביא מוחמד: היהודי שעזר להמציא את המדינה האסלאמית המודרנית, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2016
• שמואל לייב שניידרמן, מי הוא מוחמד אסד, דבר, 29 בינואר 1954
• מוחמד אסד, נכתב על ידי עידו הררי