לאורה פאפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לָאוּרָה פָּאפּוֹ
Laura Papo
Laura Papo Bohoreta 2.jpg
לאורה פאפו (1918)
לידה 15 במרץ 1891
סרייבו האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 12 ביוני 1942 (בגיל 51)
סרייבו Flag of Croatia (1941–1945).svg מדינת קרואטיה העצמאית
מדינה ממלכת יוגוסלביה
מקום קבורה בית העלמין היהודי הישן בסרייבו
כינויים נוספים בּוֹכוֹרֵיטָה (שם עט)
ידועה בשל היותה סופרת, נובליסטית, מתרגמת, משוררת, מחזאית, פמיניסטית וחוקרת בולטת בתחום נשות קהילת יהדות בוסניה והרצגובינה ככלל ויהדות סרייבו בפרט.
תקופת הפעילות 19161942 (כ־26 שנים)
מקצוע סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג דניאל פאפו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
לאורה פאפו ושני בניה ליאון ובר-כוכבא (קוֹקִי) אשר נרצחו על ידי אנשי האוסטאשה
לאורה פאפו ואחיותיה

לָאוּרָה פָּאפּוֹ אשר נודעה גם בשם העט שלה: בּוֹכוֹרֵיטָהסרבו-קרואטית בכתב לטיני: Laura Papo Bohoreta ; ‏15 במרץ 1891 סרייבו, האימפריה האוסטרו-הונגרית12 ביוני 1942, סרייבו, המדינה העצמאית של קרואטיה) הייתה סופרת, נובליסטית, משוררת, מחזאית ומתרגמת יהודייה, מהבולטות בתחום המחקר על הנשים היהודיות-ספרדיות בבוסניה והרצגובינה ככלל ובקרב קהילת סרייבו בפרט. פאפו שכתבה בעיקר בלאדינו שימרה וחידשה את השפה ביצירותיה.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורה פאפו נולדה בסרייבו כ:בּוּקָה לוי ליהודה ליאון ואסתר לוי וגדלה במשפחה קשת יום. יהודה ליאון לוי היה סוחר זעיר ולאורה הייתה הבכורה מבין שבעת ילדיהם. ב-1900 היגרה המשפחה לאיסטנבול מסיבות כלכליות. בתיעוד הביוגרפי אודותיה מצוין כי בעת שהותה באיסטנבול, שמה הפרטי היה לוּנָה. באיסטנבול, רכשה לאורה השכלה בבית הספר של רשת כל ישראל חברים ("אליאנס"). ב-1908 שבה המשפחה לסרייבו ולאורה החלה לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות מתן שיעורי צרפתית, גרמנית ולטינית. עוד לימדה נגינת פסנתר.

במקביל, החלה לתעד ולתרגם רומנסות, שירים, פתגמים וקטעי פולקלור של הקהילה הספרדית בעירה. ב-1916 פורסם מאמר בעיתון הבוסני " Bosnische Post" בשפה הגרמנית, שכותרתו "נשים ממוצא סלאבי-דרומי(אנ') בפוליטיקה" ובו הוקדש פרק לנשים היהודיות הספרדיות, אשר תוארו כנחשלות. מאמר זה השפיע באופן משמעותי על לאורה פאפו והיא פרסמה באותו העיתון מאמר תגובה שנקרא "נשים ספרדיות" (בגרמנית: "Die Spanolische") ובו הציגה תיאור שונה וריאליסטי יותר על בנות קהילתה.

ב-1918 נישאה לאורה לדניאל פאפו ולזוג נולדו שני ילדים: ליאון ובר-כוכבא (קוֹקִי). דניאל שלחם במלחמת העולם הראשונה סבל מהלם קרב, מצבו הלך והדרדר ולבסוף הוא אושפז במוסד פסיכיאטרי. לאורה הפכה בפועל לאם חד-הורית ונותרה לגדל את שני ילדיה הקטנים. ב-1919 כתבה פאפו מערכון בשם "ההכנות לפסח" והציגה אותו בלוויית אחיותיה בערב של קהילת יהודי ויסוקו. בעקבות הצלחת ההופעה פנו נציגי אגודת לה בנוולנצייה (La Benvolencia) של קהילת סרייבו לפאפו בבקשה שתכתוב מערכון לערב שעורכת האגודה. כך החלה הקריירה התיאטרלית שלה בקרב בני הקהילה בסרייבו.

ב-1924 כתבה פאפו מאמר תגובה בלאדינו בעיתון "Jevrejski život" לספרו של בוקי רומאנו "שתי שכנות בחצר" שהציג שתי דמויות סטריאוטיפיות של נשות הקהילה. המאמר בשם "אימהות" פורסם תחת שם העט "בוכוריטה". בהמשך, פרסמה בהמשכים באותו העיתון את הרומן "שחרחורת" (בלאדינו: Morena).

במקביל, המשיכה לאורה פאפו בעבודת התיעוד שלה והחלה לרכוש מעמד בקרב נשות הקהילה, כאשר משנתה היא התאמת חייהן לרוח הזמן מבלי לפגוע ברוח המסורת, וכן במתן זכויות שוות לנשים. היא החלה להרצות בנושאים שונים והרצאותיה זכו לתהודה בעיתונות הקהילתית. ב-1925 פרסמה משיריה בלאדינו בעיתונות הקהילתית ובהמשך אף תרגמה שירים ללאדינו. ב-1931 פרסמה את המונוגרפיה "נשים ספרדיות בבוסניה". בספר שתורגם בהמשך לבוסנית מתארת פאפו את המנהגים, הלבוש, המטבח, הפולקלור והמסורת של נשות הקהילה לצד מסר לאמץ את אורח החיים המודרני. מ-1929 ועד לכיבוש הנאצי, כתבה פאפו 7 דרמות.[1]

באפריל 1941 פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה אותה תוך ימים אחדים. בהמשך, הועבר אזור בוסניה לחזקת ממשלת הבובות של האוסטאשה והוחל ברדיפת יהודים. שני בניה של לאורה פאפו נעצרו ונרצחו בדרכם למחנה ההשמדה יאסנובאץ. לאורה פאפו הסתתרה בבית החולים הקתולי שבסרייבו, שם נפטרה ביוני 1942 ממחלה ונקברה בחשאי וללא מצבה, בבית העלמין היהודי הישן בסרייבו. אחיה, אליאס עלה לישראל.[2][3] אחייניתה היא הסופרת גוֹרְדָנָה קוּאִיץ' מחברת רב המכר "ריח הגשם בבלקנים"(אנ') המבוסס על חייה של לאורה פאפו ואחיותיה.[4]

עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימור וחידוש הלאדינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורה פאפו כתבה בלאדינו בתקופה בה חלה ירידה משמעותית בשימוש בה כשפת דיבור. היא חידשה והתאימה ביטויים לרוח הזמן והצליחה בכתביה להנחיל את הקשר בין צעירי הקהילה לשפה בה דיברו אבותיהם. פאפו פעלה במשותף עם להקת תיאטרון הנוער של קהילת סרייבו "מתתיה" שהציגה את מחזותיה. בכך, לשיטתה נאבקה ב"התבוללות הלשונית". כתביה נכתבו בשלוש שיטות כתיב. באופן כללי פרסומיה, מאמריה ומחזותיה לקהל המקומי היו באלף-בית סרבו-קרואטי עם יסודות של ספרדית קסטיליאנית עניין שסייע לתפוצת יצירותיה. בכתביה האישיים שלא לקהל הרחב היא כותבת באופן מעורב בקסטיליאנית ובסרבו-קרואטית, ובכתביה הפורמליים שאינם לקהל המקומי היא שמה דגש על קסטיליאנית.[5]

הדרמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1929 ועד למותה, כתבה לאורה פאפו 7 דרמות ומהן 3 מחזות חברתיים ומחזות הווי ופולקור. כתיבתה הבליטה את האיזון בגישתה שבין שימור הפולקלור של הקהילה ובין הצורך לשנות, ולהתקדם מהבחינה החברתית, תוך התאמה למודרנה. היא שילבה שירים שהלחינה (ולא השתמרו לאחר השואה) ורומנסות אשר ליקטה לאורך השנים, הוסיפה בתים לשירים קיימים ובכך שימרה וחידשה גם יחד.[1]

מכתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות
  • Esterka (אסתרקה) מחזה חברתי בשלוש מערכות (1930)
  • Renado mi nuera grande (רינאדו כלתי הגדולה) מחזה בשלוש מערכות (1933)
  • Shuegra ni de baro buena (חמות גם אם מחרס מעוצבת אינה טובה), שלוש מערכות (1933)
  • Hermandat (אחווה), שלוש מערכות (1935)
  • Ožos mios (עיניים שלי), פולקלור, שלוש מערכות (1931)
  • Avia de ser (היֹה היָה), פולקלור (1930)
  • La pasensia vale munčo (הסבלנות יקרה), פולקלור, מערכה אחת (1934)
  • Tiempos pasados (זמנים שחלפו), מערכה אחת, (1939)
מסות ומאמרים
  • Hecho hechizo (נפלאות העבודה), מסה (1928)
  • La mužer sefardi de bosna (האישה הספרדייה מבוסניה), מסה (1931)
  • Die Spanolische Frau (האישה הספרדייה), מאמר, גרמנית (1916)
  • Madres (אימהות), מאמר (1924)
  • Parfumes y melodias (ריחות וניגונים), מאמר (1927)
  • Vakansas vengansas (חופש נקמה), מאמר (1927)
  • Nemo propheta in patria (אין נביא בעירו), מאמר (1927)
רומנים
  • Morena (שחרחורת), 8 פרקים (1924)
  • Linda - Rikordo de Oriente (לינדה - זיכרונות מהמזרח) (1928)
  • Dulse de rozas (ריבת ורדים) (1932)
שירים
  • Ožikos de guerko (אמנון ותמר) (1925)
  • A mi nona, Sunha Liačon Salom (לסבתי שמחה) (1925)
  • Al occasion del jubileo de combate lavoro i succeso (לרגל חגיגת המאבק, העבודה וההצלה) (1936)
  • El namorado i la muerte (האהוב והמוות)
  • Madres (אימהות)
  • Prekura de kantar (נסה לשיר)
  • Violetas (סיגליות)
  • Huanita (חואניטה)[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאורה פאפו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]