לאו שאין בו מעשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, לאו שאין בו מעשה הוא איסור לאו שעבירתו אינה כרוכה במעשה פיזי. העובר על לאו שאין בו מעשה אינו לוקה עליו.

מצוות לא תעשה, היא מצווה המתחילה במילה "לא", בחלק מהלאווים, על מנת לעבור עליהם ישנו צורך בעשיית מעשה, כגון: "לא תרצח". אך קיימות מצוות לא תעשה, שהעבירה עליהן אינה כרוכה במעשה, כגון הנודר נדר להקריב קורבן להשם "כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ"[1] אם יעברו שלושה רגלים, והנודר לא יקריב את הקורבן, הרי הוא עבר על מצוות לא תעשה של בל תאחר, מבלי לעשות מעשה באופן פיזי.

הפטור ממלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לשאר לאוין, על לאו שאין בו מעשה לא נענשים במלקות[2], כיוון שעונש מלקות נלמד מפסוק שהוקש לאיסור של חסימת שור, ושם יש מעשה[3].

אמנם ישנם מקרים יוצאים מהכלל, ואף שאין בהם מעשה לוקים עליהם, וכך אמרו בתלמוד[4]:

כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם.

במקרה בו אדם נשבע שיעשה מעשה מסוים תוך זמן קצוב, ולא קיים את שבועתו. במקרה כזה הוא עובר (לפי כמה דעות) על הלאו של "לא יחל דברו", אך הוא לא נענש עליו מכיוון שהפרת הלאו לא הייתה כרוכה בעשיית מעשה. זאת בניגוד לאדם שנשבע שלא יעשה מעשה מסוים וכן עשהו, שכן כאן הפרת השבועה כן כללה מעשה פיזי.

איסור לאו בדיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדעת רבי עקיבא, לדעת רבי יוחנן סובר רבי עקיבא שלוקין אף על לאו שאין בו מעשה כלל[5], אמנם לדעת ריש לקיש אף לרבי עקיבא אף שאין צריך מעשה גמור לחייבו מלקות מכל מקום אינו חייב אלא אם כן עשה מעשה כלשהו, אפילו קטן, כגון דיבור, משום ש"עקימת פיו הוי מעשה"[6].

איסורים שניתן לעבור עליהם במעשה ובלא מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעתו של הרמב"ם[7] היא שאם עבר את האיסור על ידי עשייה הגם שהלאו אינו מורה על אי עשיית מעשה, חייב מלקות. לדוגמה, הקונה חמץ בפסח לוקה משום האיסור של "לא יראה" "ולא ימצא" למרות שאסורים אלו אינם מורים על אי עשיית מעשה.

בספר החינוך[8] כתב שלאו שניתן לעבור עליו ללא עשיית מעשה, גם כשעובר עליו על ידי עשיית מעשה אינו לוקה, כיון שהלאו נחשב ללאו שאין בו מעשה.

במגיד משנה מובא הסבר לפיו על לאו שיש אפשרות לעבור עליו במעשה, גם כשעובר עליו בדיבור נחשב הדבר כעברה על לאו שיש בו מעשה[9].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק כ"ב
  2. ^ רבי יהודה חולק בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ג', עמוד א') על דין זה וסובר שמתחייבין מלקות אף על לאו שאין בו מעשה.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"ג, עמוד ב'. ישנה אפשרות נוספת בגמרא שם לפיה הפטור נלמד מהמילה "לעשות".
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף כ"א, עמוד א'.
  5. ^ ספר החינוך, מצווה רלו.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ', עמוד ב'.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק א', הלכה ג'
  8. ^ מצווה שמו.
  9. ^ מגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י"ג, הלכה ב'.


First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.