לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא מצוות לא תעשה אשר יש עליה עונש של מיתת בית דין, כגון לא תנאף או חילול שבת. לדעת רבי עקיבא אין לוקים על לאו זה אף במקרה שאינו מתחייב מיתה (כגון שלא התרו בו)[1]. וכן נפסק להלכה, שאין לוקים על לאו זה[2][3].

דינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדין העובר על לאו זה שיש בו מיתת בית דין, נחלקו בתלמוד, התנאים רבי עקיבא ורבי ישמעאל:

  • לדעת רבי ישמעאל לוקים אף על לאו זה כשאר לאוים.
  • לדעת רבי עקיבא אין לוקים אף במקום שאין חייב מיתה כגון שלא התרו בו למיתה. טעמו, כיוון שאין עונשין אלא אם כן מזהירין, כלומר, שאין מתחייבים עונשי מלקות ומיתה אלא אם כן מוזהרים עליהם בלאו, וכיון שלאו זה כבר הוצרך לחייב עונש מיתה אין אפשרות ללמוד ממנו שיחייב גם עונש מלקות.

דעת התוספות[4] שאף לאו הכולל מספר מעשים ורק על מקצתם יש עונש מיתה, אינו לוקה אף על עבירת המעשים שאין עליהם עונש מיתה. כגון המחמר בשבת אינו לוקה, כיוון שהלאו הוא הלאו הכללי של כל איסורי שבת שיש עליהם עונש מיתה, למרות שעל מחמר אין עונש מיתה.

בדעת הרמב"ם, כתב הרב איסר זלמן מלצר בספרו אבן האזל שחולק על התוספות וסובר שבמקום כזה לא נחשב שניתן לאזהרת מיתת בית דין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת מכות, דף י"ג, עמוד ב'.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ב'
  3. ^ והוא אחד מששת הלאוין שאין לוקים עליהם:
    1. לאו שאין בו מעשה
    2. לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין
    3. לאו הניתן לתשלומין
    4. לאו הניתק לעשה
    5. לאו שבכללות
    6. לאו הבא מכלל עשה
  4. ^ מסכת בבא קמא, דף ע"ד, עמוד ב'
ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.