לאיוש בתיאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לאיוש בתיאני
Gróf németújvári
Batthyány Lajos Ferenc József
ציור משנות ה-1840 מאת מיקלוש ברבאש
ציור משנות ה-1840 מאת מיקלוש ברבאש
לידה 10 בפברואר 1807
ברטיסלבה, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באוקטובר 1849 (בגיל 42)
פשט, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה
מקום קבורה בית הקברות בפיומאי אוט, בודשפט (בית הקברות קרפשי)
השכלה אקדמיה למשפטים בזגרב
עיסוק משפטן, כלכלן, פוליטיקאי
מפלגה מפלגת האופוזיציה
בת זוג אנטוניה זיצ'י ואז'ונקיי
ראש ממשלת הונגריה ה־1
17 במרץ 18482 באוקטובר 1848
(28 שבועות ו-4 ימים)
ברטלן סמרה ←
תחת קיסר אוסטריה ומלך הונגריה פרדיננד הראשון (החמישי)
חתימה Batthyány Lajos signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חתימתו

הרוזן לאיוש פרנץ יוז'ף בתיאני מִנֵמֶט-אוּיווארהונגרית: németújvári Lajos Batthyány‏, 10 בפברואר 1807 ברטיסלבה, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרית - 6 באוקטובר 1849 פשט, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרית) היה פוליטיקאי ומהפכן הונגרי, ראש ממשלה חוקתי ראשון של הונגריה (מרץ 1848-אוקטובר 1849) בימי המהפכה ההונגרית באביב העמים (1849-1848). נידון למוות על ידי השלטון האוסטרי והוצא להורג במקביל לשלושה עשר המפקדים של הצבא המהפכני ההונגרי ב-1849. בתיאני היה בן למשפחת אצילים הונגרית, עם שורשים קרואטיים, מצד אמו, חבר למשך שנים רבות בפרלמנט ההונגרי, משפטן בהכשרתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאני נולד בשנת 1807 בפוז'ון, ברטיסלבה של ימינו, כיום בסלובקיה, אז חלק ממלכת הונגריה, תחת שלטון אוסטרי. הוא היה בנם השני של הרוזן ההונגרי יוז'ף שאנדור בתיאני (1812-1777) ושל בורבאלה (ברברה) לבית שקרלץ, (1834-1779), הונגריה בעלת שורשים קרואטיים. האב היה צאצא למשפחת מגנאטים הונגרים קתוליים[1] ותיקה, שתולדותיה מרחיקות עד שנת 1398. משפחת בתיאני כמו משפחות אחרות מן האליטה האריסטוקרטית ההונגרית ממערב הונגריה תמכה בקיסרות האוסטרית מכל מאודה וראתה בה מבצר ומגן של הנצרות המערבית. לעומת זאת ציפתה שהמשטר הקיסרי יבוא לקראת השאיפות הלאומיות של ההונגרים ויידע להעניק לממלכה ההונגרית במסגרת האימפריה את מקומה הראוי.[1] הוריו של בתיאני נפרדו זמן קצר אחרי לידתו והילד עבר עם אמו ואחיו לווינה. כשמילא 5 התיתם מאביו ואמו ירשה רכוש רב ואחוזות רחבות ידיים שאיפשרו לה לנהל חיי פאר. בתיאני למד בבית עם מורים פרטיים ובגיל 8 נשלח לפנימייה. התראה מאז לעיתים רחוקות בלבד עם אמו וגדל כמו יתום למחצה. אופיו נתגלה כמרדני וקשה. בגיל 16 סיים את הגימנסיה "שוטנגימנזיום" בווינה והתקבל לאקדמיה למשפטים בזגרב. עד שנת 1827 שירת למשך 4 שנים כחייל בצבא האוסטרי באיטליה. בגלל היותו זכאי לירושה גדולה, בזבז כספים רבים על תענוגות. אחרי מריבות רבות עם אמו השיג את חלקו בירושת אביו. סיים את השירות הצבאי כלוטננט ביחידת הוסרים ובו זמנית סיים לימודי משפטים. בשובו לאחוזותיו במחוז ואש, קנה היכרות יותר מקרוב עם התרבות והשפה ההונגרית.

כחבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי - בית המגנאטים, נכח ב-1830 בטקס הכתרתו של הקיסר פרדיננד הראשון. למרות חברותו בפרלמנט, בהתחלה, לא נמשך בתיאני לפוליטיקה. ב-4 בדצמבר 1834 הוא התחתן באיקרוואר עם הרוזנת אנטוניה זיצ'י ואז'ונקאי (Zichy Vazsonkői), שילדה לו בהמשך שתי בנות - אילונה ואמליה ובן, אלמר. יחד עם אשתו ערך בתיאני מסעות במערב אירופה ובמזרח. במערב אירופה התוודע לרעיונות הליברליזם ולהצלחות עולם העסקים המקומי.

לדברי חבריו, הייתה זו אשתו שעודדה אותו להיות יותר מעורב בזירה הפוליטית. גיסתו, קרולינה ז'יצי, הייתה נשואה לרוזן גיירג' קארוי (1877-1802), פוליטיקאי, שכיהן כפרפקט (פה-אישפאן) והיה גם יושב ראש האקדמיה ההונגרית למדעים. המשפחות זיצ'י וקארוי עמדו באותם הימים במרכז החיים הציבוריים, הפוליטיים ושל הסלונים של פשט, ברטיסלבה ואיקרוואר.

פעילותו הפוליטית למען רפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנים 1834–1836 נעשה בתיאני חבר פעיל של האופוזיציה במסגרת הדיאטה ההונגרית בפוז'ון. החל מהשנים 1840-1839 הגביר את פעילותו הפוליטית והפרלמנטרית והפך לראש האופוזיציה בבית העליון. מתוקף מעמדו זה הוא הגה תוכנית מדוקדקת לרפורמות. ב-1840 לפי הצעתו הונהגה הקצרנות ברישום הדיונים בפרלמנט. יחד עם אישטוון סצ'ני העלה רעיונות חדשים בתחום הכלכלה והפוליטיקה. שאיפתו העיקרית הייתה לממש את זכויות העם ההונגרי לממשל עצמי ולחוקה חדשה משלו. התנגד לשימוש באלימות והעדיף לקדם את הרפורמות שבהן האמין באמצעות משא ומתן עם המשטר בווינה. בכך גישתו היית יותר קרובה לזו של סצ'ני מאשר לזו של לאיוש קושוט. סצ'ני הזהיר נגד דרישות לאומיות לשוניות מריחקות לכת לטובת ההונגרים לעומת שאר הקבוצות האתניות בממלכה ונגד ההיפרדות מאוסטריה. לעומת זאת תמך קושוט ברפורמה חברתית עמוקה יותר על חשבון האריסטוקרטים ושאף להונגריזציה של הקבוצות האתניות האחרות.

בתיאני, שהיה אחד מבעלי האחוזות הגדולים של הונגריה, קידם בשטחי אחוזותיו את גידול הסוסים וענפים אחרים והקים את האגודה לכלכלה ההונגרית. בעקבות סצ'ני תמך בפיתוח ענף תולעי המשי ושתל לשם כך על אדמותיו מעל 50,000 עצי תות. היה מעורב גם בהקמת האיגוד הכלכלי של העיר סומבטהיי וניהל מפעל לסוכר.

אף על פי שדבק בהתחלה ברעיונותיו של סצ'ני שראה אך ורק באצולה הגבוהה ובאצולה הצעירה את המעמדות הראויים להנהיג רפורמות בהונגריה, החל מ-1843 התחיל בתיאני להתקרב ללאיוש קושוט ולשתף איתו פעולה באופן יותר ויותר הדוק.

בשנים 1844-1843 נהיה בתיאני לראש האופוזיציה בפלרמנט כולו. מתח בקורת נוקבת על ניהול הממלכה על ידי האוסטרים ועל מעורבותה של וינה בענייניה הפנימיים של הונגריה ובמדיניות החוץ שלה. אחרי שהקיסר פרדיננד פיזר את הפרלמנט ההונגרי, התיישב בתיאני בפשט וב-1845 ונבחר ליושב ראש לשכת הבחירות המרכזית. הגביר בתקופה זו את פעילותו באיגודים כלכליים שונים - אגודת המסחר, אגודת יצרני הסוכר של הונגריה,- הקים אגודה לביטחון. ב-15 במרץ 1847 נבחר ליושב ראש קואליציה ראשונה של המפלגות ההונגריות מן האגף ה"שמאלי" - דהינו "מפלגת האופוזיציה" (Ellenzéki Párt) שנאבק במחנה השמרני שבראשות הקנצלר של הונגריה, גיירג' אפוני. תמיכתו של בתיאני בקושוט הייתה עכשיו לא רק מוסרית אלא גם כספית. בתיאני תמך במועמדותו של קושוט לדאטה ההונגרית מטעם הרוזנות פשט. ב-18 באוקטובר 1847 נבחר קושוטעם 2948 קולות נגד 1314 מקרב 14,000 האצילים שבמחוז. והפך לראש האופוזיציה בבית התחתון של הפרלמנט ההונגרי. בתיאני היה למקבילו בבית העליון. מינוי ידידו של בתיאני, הארכידוכס שטפאן, כפלטין הונגריה, חיזק את מעמדו של בתיאני בזירה הפוליטית.

ממשלת בתיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה ההונגרית של 1848
ממשלת בתיאני בציור מאת יוז'ף טירולר, לפי הנריק וובר. מלמעלה למטה ומשמאל לימין: לאיוש בתיאני - ראש הממשלה, שרים: ברטלן סמרה (Bertalan Szemere (פנים), פאל אסטרהאזי (ענייני המלכות), גאבור קלאוזאל (חקלאות, תעשייה, מסחר), לאיוש קושוט (אוצר), לאזאר מסארוש (ביטחון), אישטוון סצ'ני (עבודות ציבוריות ותחבורה), יוז'ף אטווש (דתות וחינוך), פרנץ דיאק (משפטים)

אחרי פריצת המהפכה בפריז התחדדו דרישות האופוזיציה ההונגרית כלפי השלטון הקיסרי. כעבור זמן קצר פרצה המהפכה גם בווינה והנסיך מטרניך הודח.[2] הדיאטה ההונגרית קיבלה אומץ ואישרה את רשימת הדרישות של קושוט כלפי הקיסר. לפי הצעת קושוט משלחת של שני הבתים של הדיאטה ההונגרית בראשותם של בתיאני ושלו הגיעה לווינה באונייה. היא התקבלה אצל הקיסר פרדיננד הראשון. בעקבות המצב הבלתי יציב בווינה והפגנות ההמונים בבודה ובפשט ב-15 במרץ 1848, ב-17 במרץ 1848 נענה הקיסר לבקשות ומינה את בתיאני לראש ממשלה חוקתית ראשונה. הארכידוכס שטפאן התמנה למושל. הקיסר העניק להונגריה חוקה חדשה, שכללה מעמד השפה ההונגרית כשפה רשמית, העלאת מספר בעלי זכות בחירה, הפסקת פריבילגיות של האצולה בתחום המיסים, ביטול האריסות, המדינה צוידה במנהל אוצר עצמאי, במשרד חוץ ומשרד מלחמה משלה.

ב-23 במרץ כבר הייתה הממשלה מורכבת והיא כללה 5 אריסטוקרטים בני האצולה הגדולה ו-4 נציגים של האצולה הקטנה. המטלה הראשונה של ממשלה זו שנכנסה לתפקידה ב-11 באפריל 1848 הייתה לתרגם למציאות את ההצעות הפוליטיות של אנשי המהפכה. באותם הימים בתחום הפנים והחוץ עמדו בפני הונגריה בעיות רבות. בממלכה ההונגרית היוו ההונגרים רק 40% מהאוכלוסייה. הקיסרות האוסטרית ידעה לנצל את התנגדות הקבוצות האתניות האחרות להונגריזציה של כל אזורי הממלכה. בתמיכת נסיכות סרביה מרדו הסרבים מדרום הונגריה (וברשותם 10,000 שומרי גבול "בלתי סדירים") בשלטון ההונגרי. בתיאני ביקש מהקיסר תגבורת של כוחות אוסטריים כדי לדכא את המרד הסרבי. הסתבר לבסוף ששומרי הגבול הסרבים הובלו לקרב על ידי קצינים קיסריים ונשאו דגלים של הקיסרות.[3] הקרואטים הפגינו התנגדות עוד יותר עזה להונגרים, ובראשם עמד הבאן החדש, יוסיפ יילצ'יץ'. יילצ'יץ' סירב להכיר בממשלה בבודפשט והוכרז על ידה כ"מורד". בתיאני ביקר לעיתים חוזרות בחצר שנמצאה אז באינסברוק על מנת לשכנע את ממשל הקיסר לגנות את יילצ'יץ' ולחזק את הממשלה הלאומית ההונגרית בפשט. האוסטרים שכנעו אותו להסכים לשיגור כוחות הונגרים כדי שישתתפו בדיכוי המרידה באיטליה, לפני שהתגבר על העימות עם הקרואטים.[4]

בהונגריה התארגנו בחירות שבהן נבחר פרלמנט חדש שהתכנס בפשט. הוא החליט על הקמת צבא הונגרי חדש של "הונוודים", על תקציב חדש נפרד ועל הנפקת שטרות הונגריים.[5] ההחלטה הראשונה והחשובה ביותר שלו הייתה לארגן צבא הונגרי ומינהלים מקומיים. בתיאני עמד על כך שהצבא האוסטרי ששירת באותם הימים בהונגריה, יקבל את מרותו של השלטון האוטונומי ההונגרי וכך היה. בתיאני עשה מאמצים להחזיר למולדת את החיילים ההונגרים ששירתו מחוץ להונגריה (2/3 מכלל החיילים הרגלים ההונגרים[3]) ולהקים משטרות שתבטחנה את ביטחון הפנים. במאי 1848 התחיל להתארגן גם הצבא ההונגרי המהפכני העצמאי.

עד לשובו של הקולונל לאזאר מסארוש, שנמצא בחזית האיטלקית בצבאו של המרשל רדצקי, לקח בתיאני על עצמו גם את האחריות על המשטרה וכיהן זמן מה כשר הביטחון ("שר המלחמה").

העימותים בין המונרכיה האוסטרית לפלגנים ההונגרים, גרמו לבתיאני ללא מעט כאבי ראש. חרף נאמנותו של בתיאני למונרכיה החוקתית החדשה ולשמירת החוקה, גילה הקיסר מורת רוח מהתנהלות הממשלה ההונגרית. ההונגרים דחו את בקשת הקיסר לשליחת חיילים הונגרים נוספים שיעזרו לאוסטרים בדיכוי תנועת השחרור האיטלקית.[6]

ב-29 באוגוסט, בהסכמת הפרלמנט, פנו בתיאני ופרנץ דיאק לקיסר עם בקשה להורות על כניעת הסרבים ועל הפסקת מתקפותיו של הקרואטים של יוסיפ יילצ'יץ' נגד הונגריה. הוא הציע ליילצ'יץ' לארגן הפרדה בדרכי שלום בין קרואטיה להונגריה. מאמצים פוליטיים אלה עלו בתוהו. קושוט דחף להקמת ועד קטן מיוחד קבוע ליד הממשלה, ממנו צמח אחר כך הוועד הלאומי להצלה.[7]

אירועים אלה הביאו להתפטרותו של בתיאני ושל ממשלתו. ייתכן שבתיאני סבר שיוכל להקים ממשלה חדשה ללא קושוט אך הדבר הסתבר כבלתי אפשרי. בהמשך ניסה לתווך בין המחנות הנצים בקרב המהפכנים.[4] קושוט, ברטלן סמרה ולאזאר מסארוש שמרו את תפקידיהם בממשלה. הפלטין של הונגריה, שטפאן מהבסבורג-לוטרינגן דחף להחזרתו של בתיאני לראשות הממשלה. מול מרד הקרואטים פנה בתיאני לפלטין לקחת את רסני המדינה בידיו. אולם הפלטין, לפי הוראות הקיסר, התפטר ועזב את הונגריה. ב-9 בספטמבר 1848 חדרו כ-350,000 חיילים מרוסיה, מאוסטריה ומקרואטיה להונגריה. ב-11 בספטמבר 1848 הכריז יילצ'יץ' מלחמה על הונגריה. הקיסר פרדיננד סירב להכיר בממשלה החדשה שהקימו ההונגרים ב-25 בספטמבר, מינה את הרוזן ההונגרי הפרו-אוסטרי אדם רצ'אי לראש ממשלה, ללא אישור הפרלמנט ההונגרי. הוא נשאר בתפקיד זה באופן וירטואלי בין 3-7 באוקטובר והתפטר אחרי פריצת המרד המהפכני בווינה. הקיסר מינה את הגנרל ההונגרי פרנץ למברג כמפקד הצבא ההונגרי, אולם ההמונים רצחו אותו במעשה לינץ' בעיר פשט ב-28 בספטמבר. כתגובה ב-3 באוקטובר החליט הקיסר לפזר את האספה הלאומית ההונגרית, הכריז על עוצר בממלכה ומינה את יילצ'יץ' למפקד עליון בהונגריה.[7]

עדיין חדור תקווה לשלום, נסע בתיאני לווינה כדי להשיג פשרה. בינתיים מאמציו המואצים לארגן צבא הונגרי נתנו פירות. הוא עצמו גייס את האיכרים שבאחוזותיו לצבא.[4] ההונגרים ניצחו את הקרואטים בקרב פאקוזד, על יד פשט, ב-29 בספטמבר 1848. כעבור שבוע הם ניצחו את הקרואטים גם בקרב אוזורה.

כשראה שאין שום סיכוי לפיוס עם הקיסרות האוסטרית, התפטר בתיאני סופית ב-2 באוקטובר 1848 ומינה במקומו את מילוש ואי, שדחה את ההצעה. הוא התחלף עם ברטלן סמרה. בסופו של דבר את תפקיד הממשלה נטל אחר כך על עצמו "ועד ההגנה הלאומי" בראשות לאיוש קושוט. בתיאני התפטר גם ממושבו בפרלמנט.

אחרי ההתפטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך החודש אוקטובר צר וינדיש-גרץ על וינה המורדת ודיכא שבה את המהפכה המקומית. בתיאני הצטרף כחייל פשוט לכוחו של יוז'ף וידוש, מפקד המשמר הלאומי ההונגרי, שנאבק בכוח של הגנרל האוסטרי טודורוביץ' קוזמן. אולם ב-11 באוקטובר 1848 שבר בתיאני את ידו תוך נפילה מעל סוס ונאלץ להישאר בפשט לשם הבראה. משם המשיך במאמצים לפיוס עם האוסטרים. ב-2 בדצמבר 1848 דצמבר החליף פרנץ יוזף הצעיר את הקיסר פרדיננד וההנהגה ההונגרית לא הכירה בו כמלך הונגריה. באמצע החודש יצא הצבא האוסטרי של 90,000 חיילים בפיקודו של הפלדמרשל הנסיך וינדיש-גרץ למתקפה על הונגריה הפלגנית והתקדם אל פשט ובודה. פשט ובודה נכבשו. ב-3 בינואר 1849 יחד עם עוד נציגים הונגרים ביקר בתיאני במטה הכללי של צבא הקיסר בביצ'קה, אולם וינדיש-גרץ סירב לקבלם מכיוון שהוכרזו כמורדים. בתיאני המשיך לשהות בימים הבאים בפשט ללא הטרדות, מבלי לנסות להימלט לדברצן.

ב-8 בינואר 1849 הוא נעצר בארמון קארוי והושלך לכלא בקסרקטין של בודה. כשהתקרב הצבא ההונגרי אל פשט, הועבר בתיאני לברטיסלבה, אחר כך רחוק יותר, לליובליאנה ולבסוף לאולומוץ. מהפכנים הונגרים ניסו להצילו אך בתיאני סירב. הוא סבר שמעשיו היו לגיטימיים ושלבית הדין אין סמכויות לשופטו.

בשנת 1849 מלחמת העצמאות של ההונגרים התנהלה בכמה חזיתות. ממזרח נאבקו ההונגרים בצבא הרוסי בפיקודו של איוואן פסקביץ' שתקף אותם במאי 1849, בדרום לחמו בסרבים ובקרואטים של יילצ'יץ' ובמערב, מול הכוחות האוסטריים בפיקודו של הנסיך אלפרד הראשון, נסיך וינדיש-גרץ.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאתו להורג של לאיוש בתיאני

באוגוסט 1849 אחרי הכניעה בווילאגוש (שיריה) נאלצו קושוט והגנרל גרגיי להימלט לאימפריה העות'מאנית יחד עם עוד 4900 קצינים וחיילים הונגרים. בתיאני הצהיר שהוא מוקיר את הקיסר החדש פרנץ יוזף והושאר במעצר בית.

אולם ב-16 באוגוסט 1849 התכנס בית הדין הצבאי באולומוץ. בהתחלה שקלו לדון אותו למאסר ולהפקעת נכסיו. אך בלחץ ראש ממשלת האימפריה, הנסיך שוורצנברג, נידון לבסוף למוות. נציגים הונגרים פנו לחנינה אל הגנרל היינאו אך הלה דן את בתיאני למוות בתלייה. בביקורה האחרון בכלא, העבירה לו גיסתו[8] חרב קטן. הוא ניסה לשים קץ לחייו על ידי חתך בצווארו אך לא הצליח. עקב פצעיו בצוואר החליט בית הדין לשנות את עונשו למוות ביריות. ב-6 באוקטובר בערב, טושטש עם סם והועבר לבניין סמוך. ניסיון ההתאבדות החליש אותו והוא נזקק לעזרתם של שני מלווים צמודים. הוקל עליו שלא ראה עמוד תלייה אך עדיין הרגיש חלש מאוד. מפקד האזור הצבאי פשט, יוהאן קמפן, סבר שלא ניתן בנסיבות אלה להטיל את המשימה על כיתת היורים והחליט להוציאו להורג בעצמו על ידי ירי בראש. בתיאני נפל על ברך מול כיתת היורים וצעק בתערבות של שלוש שפות: !Allez Jäger! éljen a haza ” ("יאללה, ציידים! תחי המולדת!") אחרי הפיוס האוסטרי-הונגרי והסכם הדואליזם בשנת 1867, ב-1870 גופתו של בתיאני הועברה למאוזולאום שזה עתה נבנה בבית הקברות הלאומי קרפשי בבודפשט.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להוציא משלושת ילדיו עם אשתו, אנטוניה, נולדה לבתיאני עוד בת בשם פאלמה קארוי, מגיסתו הנשואה, קרולינה זיצ'י, איתה ניהל קשר רומנטי חשאי.

בתיאני והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1843 הסכים בתיאני לקבל את "איגוד בעלי המלאכה והחקלאים היהודים ההונגרים" (Mikéfe) לשורות האיגוד הלאומי של התעשיינים בהונגריה.[9] כראש ממשלה בתיאני שם קץ לפרעות של תושבי פשט, גרמנים והונגרים, שקראו לעצמם "פטריוטים" וחדרו ביום השני של פסח (19 באפריל 1848) לשכונה היהודית ברחוב קיראי (Király utca) כדי להכות את היהודים ולגרש אותם מן העיר. בתיאני נאם בפני הפורעים ושלח חיילים לשמירת הסדר. אמנם הוא החליט בו זמנית לפזר את הגדוד היהודי שהתגייס למשמר הלאומי ההונגרי והפסיק את גיוס היהודים למשמר. .[10]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נאומיו בפרלמנט נשמרו ביומנים ובעיתונים של התקופה.
  • 1842 - מסה על גידול סלק הוצא לאור במגזין "Magyar Gazda" (בעל הבית ההונגרי)

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאוזולאום של לאיוש בתיאני בבית הקברות קרפשי בבודפשט. מעצב:אלברט שיקדאנץ. 1874
  • המלחין פרנץ ליסט הקדיש את יצירתו "מראש אבל" (Funérailles) עם תת-הכותרת "אוקטובר 1849", לשלושה מנהיגים שנהרגו או סבלו תוך כדי מאורעות אביב העמים, ביניהם לאיוש בתיאני. האחרים היו הנסיך פליקס פון ליכנובסקי בגרמניה והרוזן לסלו טלקי גם כן בהונגריה.
  • יום מותו - 6 באוקטובר - שהוא גם יום מות של שלושה עשר גנרלים של הצבא המהפכני ההונגרי -הפך בהונגריה ליום אבל לאומי.
  • ב-9 ביוני 1870 הוציאה משפחתו את הגופה מהמנזר הפרנציסקני בפשט והעבירה אותה לפנתאון הלאומי בבית הקברות קרפשי
  • 1874 - נחנך בבית הקברות על ידי ראש העיר המאוזולאום בתיאני שעוצב על ידי האמן אלברט שיקדאנץ.
  • הצייר מיקלוש ברבאש השאיר ציורי דיוקן של בתיאני. במקום הוצאתו להורג בפשט דולק נר תמיד.
  • ברובע V של בודפשט הוצב אש תמיד לזכרו.
  • בשנת 1905 קיבלה ככר בבודה, ממול לבניין הפרלמנט ההונגרי שבפשט, את שמו. גם רחוב ברובע I של בודפשט נושא את שמו. ב-2008 הוצב בככר בתיאני פסל לכבודו.
  • ב-6 באוקטובר 1956 ארגנו 500 סטודנטים על יד פסלו של בתיאני הפגנה פוליטית ראשונה נגד המשטר הקומוניסטי שבישרה את תחילת המרד ההונגרי ב-1956
  • 1991 - הוקמה קרן של שמו
  • 1994 - הוקמה עמותה להנצחתו -חברת בתיאני
  • בשכונת ויזיווארוש של בודפשט בבית מס. 2 ברחוב בתיאני הוצבה לוחית זיכרון לזכרו
  • 2002 - הוקם ארגון לא ממשלתי של מורים ע"ש בתיאני
  • 2002 - הוקמה מכללה למשפטים על שמו
  • 2007 - לרגל מלאת מאתיים להולדתו הנפיק הבנק הלאומי של הונגריה מטבע לזכרו.
  • בית ספר יסודי ברובע I של בודפשט, ברחוב בתיאני 8, נקרא על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • András, Gergely, Batthyány Lajós gróf,
  • Magyar Nagylexikon 3 [Hungarian encyclopaedia], Budapest: Akadémia, 1994, pp. 376–377, ISBN 963-05-6821-7
  • Paul Lendvai - Ungurii - Humanitas, București 2013 (תרגום לרומנית מאת מריה ויון נסטסיה, מגרמנית - Die Ungarn. Eine tausendjährige Geschichte)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאיוש בתיאני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 P.Lendvai ע' 148
  2. ^ P.Lendvai עמ' 227
  3. ^ 3.0 3.1 P.Lendvai עמ' 237
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 R.N.Bain
  5. ^ P.Lendvai עמ' 239
  6. ^ P.Lendvai עמ' 241
  7. ^ 7.0 7.1 P.Lendvai עמ' 242
  8. ^ P.Lendvai ע' 251
  9. ^ Kinga Frojimovics et al Jewish Budapest, CEU Press,Budapest 1999 p 280
  10. ^ Kinga Frojimovics et al Jewish Budapest, CEU Press,Budapest 1999 p 100