לאליזה

לאֶלִיזֶה (מגרמנית: Für Elise; בעבר הייתה מקובלת בעברית הצורה המעוברתת "לְעַלִּיזָה") הוא השם הנפוץ לבגאטלה (אנ') (זוטה) בלה מינור, WoO מספר 59, יצירה לפסנתר שהלחין לודוויג ואן בטהובן. היא נכתבה בערך בשנת 1810. מבקרי וחוקרי בטהובן אינם יודעים בוודאות מי הייתה "אליזה" שלה מוקדשת היצירה. התאוריה הסבירה ביותר היא שבטהובן קרא במקור ליצירה "לתרזה" ("Für Therese") – הכוונה היא לתֶרֶזֶה מַלפָאטי פון רוֹהרֶנבַּך צוּ דּצָה (Therese Malfatti von Rohrenbach zu Dezza;‏ 1792–1851), שאיתה התכוון בטהובן להתחתן בשנת 1810. היא הייתה בתו של סוחר וינאי בשם יעקב מלפאטי פון רוהרנבך (1769–1829). כשהיצירה פורסמה בשנת 1865, מגלה היצירה, לודוויג נוֹהל (אנ'), תעתק את השם בצורה שגויה ל"לאליזה", אך כיון שכתב היד המקורי אבד, אין אפשרות להוכיח טענה זו. בחייו של בטהובן היו גם נשים אחרות, שלאחת מהן אולי הקדיש את היצירה, בהן אליזבת בארנפלד, תלמידתו הצעירה והמוכשרת, שאכן כונתה לעיתים "אליז".

הלחן מפורסם מאוד ומנוגן על ידי פסנתרנים רבים ברחבי העולם. ניתן לשמוע יצירה זו מנוגנת באירועים רשמיים יותר ופחות.

בחלקים מסוימים של טאיוואן, איראן וכנראה במדינות נוספות מנוגן הלחן במשאיות זבל. בברזיל ובטורקיה הוא מנוגן במשאיות בלוני גז כדי ליידע את האנשים שהמשאית בסביבה. בישראל הוא מנוגן לעיתים על ידי אוטו גלידה וכן בצלצולים של בתי ספר.

הלחן שימש השראה לשירים רבים, ביניהם שירי ראפ, רוק ופופ. בתחילת עידן הטלפונים הסלולריים היה נפוץ מאוד רינגטון המבוסס על היצירה.

וריאציה של היצירה הופיעה בתחילת הסרט ממזרים חסרי כבוד של קוונטין טרנטינו.