לא השמעתי את קולי
"לא השמעתי את קולי" הוא שיר מחאה משנת 1946 מאת הכומר הלותרני הגרמני מרטין נימלר (1892–1984), המתאר בצורה פואטית מעין נאום וידוי, ועוסק בנושאים של רדיפה, אשמה, חרטה ואחריות אישית. השיר מתאר את שתיקתם של אינטלקטואלים גרמנים ואנשי דת מסוימים - כולל, על פי הודאתו, נימלר עצמו - לגבי עליית הנאצים לשלטון, שגררה אחריה "טיהור" של קבוצות אוכלוסייה בזו אחר זו ואף במקביל. לשיר עיבודים רבים בשפות שונות.
מילות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגרסאות הידועות ביותר של השיר באנגלית הן הגרסאות הערוכות בצורה פואטית שפורסמו והופצו בשנות ה-50.[1] מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה מצטט את הטקסט הבא כאחת מהגרסאות הפואטיות הרבות של הנאום:[2]
תחילה הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט;
ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;
ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי;
ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.
גרסה ארוכה יותר פורסמה מטעם הארגון לזכר יום השואה, ארגון צדקה שהוקם על ידי ממשלת בריטניה.[3]
המחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרטין נימלר היה כומר ותאולוג לותרני גרמני שנולד בליפשטדט, גרמניה, ב-1892. נימלר היה אנטי-קומוניסט ותמך בעלייתו של אדולף היטלר לשלטון. אבל כאשר, לאחר עלייתו לשלטון, היטלר התעקש על עליונות המדינה על הדת, נימלר התפכח, והנהיג קבוצת אנשי דת גרמנים שהתנגדו להיטלר. בשנת 1937 הוא נעצר ובסופו של דבר נכלא בזקסנהאוזן ובדכאו. הוא שוחרר ב-1945 על ידי בעלות הברית. נימלר המשיך לשמש ככומר בגרמניה לאחר המלחמה וקרא לתשובה ופיוס עבור העם הגרמני.
מקור השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנאומו בכנסייה המוודה בפרנקפורט ב-6 בינואר 1946, נימלר התוודה על הדברים הבאים:[4]
כלאו את הקומוניסטים במחנות. למי היה אכפת מהם? ידענו, זה פורסם בעיתונים. מי בכלל אמר משהו, אולי הכנסיה המוודה? חשבנו לעצמנו: קומוניסטים - הם מתנגדי הדת, אויבי הנצרות, השומר אחי אנוכי?
אחר כך הם נפטרו מהחולים, מחסרי המרפא לכאורה. אני זוכר שיחה שניהלתי עם מישהו שטען שהוא נוצרי. הוא אמר: "אולי זה בסדר, האנשים חשוכי המרפא האלה רק עולים למדינה כסף, הם רק נטל לעצמם ולאחרים. האם לא עדיף לכל הנוגעים בדבר אם פשוט היו מרחיקים אותם [מהחברה]?" רק אז הכנסייה התחילה לשים לב [למה שקורה].
אז התחלנו לדבר, עד שהקולות שלנו הושתקו שוב בפומבי. האם אנחנו יכולים לטעון שאיננו אשמים?
רדיפות היהודים, האופן שבו התייחסנו למדינות הכבושות, או הדברים שקרו ביוון, בפולין, בצ'כוסלובקיה או בהולנד, הדברים שנכתבו בעיתונים... אני מאמין שאנחנו בכנסייה המוודה יכולים לומר בצדק: חטאנו, עווינו! אנחנו יכולים לטעון שאם היינו מדברים זה היה עולה לנו בחיים.
העדפנו לשתוק. בוודאי שאיננו נקיים מאשמה, ואני שואל את עצמי שוב ושוב מה היה קורה אם בשנת 1933 או 1934 - בוודאי הייתה אז אפשרות - 14,000 כמרים פרוטסטנטיים וכל הקהילות הפרוטסטנטיות בגרמניה היו מגינים על האמת עד המוות? אם היינו אומרים אז "זה לא בסדר" כשהרמן גרינג שלח 100,000 קומוניסטים למחנות ריכוז כדי שימותו שם. אני יכול לדמיין שאולי 30,000 עד 40,000 פרוטסטנטים היו מקפחים את חייהם, אבל אני גם יכול לדמיין שהיינו מצילים 30–40,000 [כך במקור] מיליון אנשים, שזה מה שאנחנו משלמים עכשיו
הנאום תורגם לאנגלית ופורסם ב-1947, אך מאוחר יותר נגנז בשל תמיכתו המוקדמת של נימלר בנאצים.[5] "החולים, חשוכי המרפא לכאורה" נרצחו במסגרת אקציה T4. קבוצות נוספות שהוזכרו בראיון משנת 1965 בו ציטט חוקר גרמני את נימלר כוללות: קומוניסטים, סוציאליסטים, בתי ספר, יהודים, העיתונות והכנסייה. באמריקה נישא נאום דומה ב-1968, שם הושמטו הקומוניסטים אך נכללו תעשיינים שהנאצים סימנו כמטרות על בסיס אישי.
בשנת 1976 נתן נימלר את התשובה הבאה בתגובה לשאלה על מקורות השיר.[6] ה- Martin-Niemöller-Stiftung ("קרן מרטין נימלר") רואה בכך את הגרסה ה"קלאסית" של הנאום:
לא היו לי רשומות או עותק של מה שאמרתי, וייתכן שניסחתי זאת אחרת. אבל הרעיון היה כזה: את הקומוניסטים, אנחנו אפשרנו שזה יקרה בשקט; את האיגודים המקצועיים, גם את זה אפשרנו שיקרה; אפילו אפשרנו שזה יקרה לסוציאל-דמוקרטים. כל זה לא היה העסק שלנו.[7]
שימוש בשיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרסה של השיר מוצגת באנדרטה לזכר השואה ביד ושם בירושלים, כמו גם במוזיאונים רבים ברחבי העולם: במוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית בוושינגטון מצוטט קטע מתוך השיר, ובאתר המוזיאון יש דיון בהיסטוריה של הציטוט.[2]
השיר מוצג גם במוזיאון השואה של וירג'יניה בריצ'מונד, וירג'יניה, אנדרטת השואה של ניו אינגלנד בבוסטון, מסצ'וסטס, מוזיאון השואה של פלורידה בסנט פטרסבורג, פלורידה, ומוזיאון השואה והחינוך של אילינוי בסקוקי, אילינוי.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Harold Marcuse, "The Origin and Reception of Martin Niemöller's Quotation 'First they came for the communists …'", in: Michael Berenbaum et al (eds.), Remembering for the Future: Armenia, Auschwitz, and Beyond (St. Paul: Paragon House, 2016), 173-200
- ^ 1 2 "Martin Niemöller: "First they came for the Socialists..."". Holocaust Encyclopedia. United States Holocaust Memorial Museum.
- ^ First they came - By Pastor Martin Niemoller, Holocaust Memorial Day Trust.
- ^ Marcuse, "The Origin and Reception of Martin Niemöller's Quotation 'First they came for the communists …'", pp. 180
- ^ Marcuse, Harold; Niemöller, Martin. "Of Guilt and Hope". University of California at Santa Barbara.
- ^ Marcuse, Harold. "Martin Niemöller's famous confession: "First they came for the Communists ... "". University of California at Santa Barbara.Marcuse, Harold. "Martin Niemöller's famous confession: "First they came for the Communists ... "". University of California at Santa Barbara.
- ^ "Was sagte Niemöller wirklich?", Martin-Niemöller-Stiftung
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Leo Stein, Hitler Came for Niemoeller: The Nazi War Against Religion, Pelican Publishing 2003
- Conway, John S. “The Political Theology of Martin Niemöller.” German Studies Review 9, no. 3 (1986): 521–46. https://doi.org/10.2307/1429901.
- Wall, Donald D. “The Confessing Church and the Second World War.” Journal of Church and State 23, no. 1 (1981): 15–34. http://www.jstor.org/stable/23915897.