לא תשנא את אחיך בלבבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ היא מצוות לא תעשה שאוסרת על יהודי לשנוא יהודי אחר, מקור המצווה ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ז :"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא ."

ולכן כשיחטא או יפגע בו אדם לא ישנאנו בלב וישתוק, אלא מצווה להודיעו ולומר לו בלשון רכה למה עשית לי כך וימחה הדבר מלבו[1].

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם[2] וספר החינוך[3] האיסור הוא רק השנאה בלב אך אם הראה את שנאתו אינו עובר על לאו זה, אלא על איסורים אחרים שבין אדם לחברו. לעומת זאת לדעת השאילתות[4] והרמב"ן[5] כל שנאה אסורה ואפילו שנאה בלב וכל שכן אם הכהו או צערו. לדעת המאירי[6] אינו עובר על הלאו אלא אם נמנע מלהטיב עמו מחמת שנאתו. במשנה ברורה (סימן קנו סעיף קטן ד) הכריע להלכה כדעת הרמב"ם.

כתב בספר אור החיים[7]:

שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה, לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא עם תיבת אחיך לומר כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום לא תשנא.

.

אסור לאדם לדון את מי שהוא שונא, ושונא לעניין זה נחשב כל שאינו מדבר עמו שלשה ימים מחמת שנאה[8], חמור עוון זה משום שעובר עליו בכל רגע שמתעוררת השנאה בליבו[9]. בשו"ת מהרי"ל[10] פסק שמותר לבקר חולה אפילו הוא שונאו כדי לכוף את יצרו, אך דעת הרמ"א[11] שלא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו שלא יראה כאליו שהוא שמח לאידו ובזה יצערו.

כתב שולחן ערוך הרב[12]: שאם חטא אדם נגדו או ציערו צער הגוף אינו צריך להסיר השנאה מלבו ולמחול לו עד שיבקש ממנו מחילה.

גדולי הפוסקים[13] הקילו בהלכות מסוימות כדי למנוע שנאה.

מטעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתב בספר החינוך[14]: "כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל.".
  • רבינו יונה בשערי תשובה[15]: :"הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה, והיא מדה מעוללת פשעים רבים ומסבבת כמה עלילות נשחתות... ומאבד טובה הרבה מן הנפש.".

שנאה בלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שנאה שבלב חמורה ביותר משום שלא יידע השנוא איך להישמר משונאו ולכן אסרה התורה את זה בפרטיות[16].
  • שנאה שטמונה בלב בוערת כאש ואינה נכבית והשנאה מתגברת והלבבות מתרחקים, ורק כאשר מראה השנאה ומוציא מלבו אז נכבית אש השנאה[17].

שנאת רשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשע מצווה לשנוא עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, שנאמר: ""יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע"" (משלי ח, יג,), לדעת הרמב"ם[18] דווקא אם התרה בו לפני שעבר עבירה במזיד ויודע שלא חזר בתשובה, ולדעת ספר החינוך[19]דווקא אחרי שהוכיחו פעמים רבות ולא רצה לחזור בו. ואף רשע שמצווה לשנאתו מצווה וחובה לגמול עמו חסד[20], בספר התניא[21] כתב שצריך לשנוא רק את העבירות שעבר אך חובה לאהוב את האדם עצמו.

להלכה כתבו הפוסקים[22] שמצווה לאהוב את הרשעים, ואף רשע גמור יש איסור לשנאו כל זמן שלא הוכיחו ובדור שלנו אין מי שיודע להוכיח, "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות פ"ב מ"א).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החפץ חיים בספרו אהבת ישראל פרק ב'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה ה'.
  3. ^ מצווה רלח
  4. ^ שאילתות, וישב שאילתא כז
  5. ^ רמב"ן ויקרא יט, יז, בפירושו הראשון
  6. ^ יומא ע"ה, א,
  7. ^ ויקרא יט יז
  8. ^ שלחן ערוך חושן משפט ז, ז,
  9. ^ החפץ חיים בספרו אהבת ישראל פרק ב'
  10. ^ סי' קצז
  11. ^ יו"ד סי' שלה, ב,
  12. ^ חו"מ, הל' צער בעלי חיים, סעיף י
  13. ^ חזון איש שביעית סי' י"ב, ט, מנחת שלמה ח"א סי' ל"ה, א,
  14. ^ מצווה רל"ח
  15. ^ שער ג' אות לט
  16. ^ חפץ חיים פתיחה לאוין, באר מים חיים ז'
  17. ^ יד הקטנה, דעות ו, ב,
  18. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזיקין, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י"ג, הלכה י"ד
  19. ^ מצווה רלח
  20. ^ ראה תוס' בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג, עמוד ב', אהבת חסד חלק א פרק ד
  21. ^ פרק ל"ב
  22. ^ אהבת חסד מרגניתא טבא אות יז, חזון איש יו"ד סימן ב, כח,