לבוש דרוזי מסורתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לבוש דרוזי קיוטי מסורתי מושפע באופן מהותי מן הדת הדרוזית והסודיות המאפיינת אותה. הלבוש המסורתי פתר בעבר חלק מהגדרת הזהות הדרוזית, באמצעות ייחוד בעל מאפיינים חיצוניים בולטים.[1] מקור הלבוש הדרוזי הדתי נקרא אלבאס אלדיני אלדרזי (اللباس الديني الدرزي) ונקבע על פי פירושיו של המנהיג הדתי אל-אמיר אל-סיד (الامير السيد, 1417 – 1479), שנכתבו בספר הקודש "אל חכמה" (الحكمة). בספר זה מובאים תיאורים של מנהגים וטקסים (קייאם ועקאל, قيام وعقال) וביניהם התייחסות ברורה לתרבות הלבוש (אדב אלבאס, ادب اللباس).[2]

העקרונות המנחים בלבוש הם צניעות, אחידות וסגירות, המתבטאים בבגדים ארוכים וכהים, בשחור ובכחול כהה, מאריגים פשוטים וטבעיים, בעיקר מכותנה. יש המייחסים לצבעים הכהים משמעות של עומק מחשבתי וקשר יסודי לדת. משמעות מראה הלבוש היא הרצון לשמור על אחידות וצניעות ולהימנע מססגוניות וקישוטיות העלולות לפגום בערכים והעקרונות המנחים.[3]

לבוש מסורתי של גברים דרוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעדה הדרוזית אנשי הדת נבדלים בלבושם המסורתי המיוחד מהגברים החילוניים. הציבור הדתי נקרא "עקאל" – בעלי הידע של הדת הדרוזית, ולעומתם – "ג'האל" – הבורים, כלומר החילוניים, מחוסרי הידע הדתי.

לבוש גברים קיוטים

לפה אלעמאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגברים הדתיים חובשים לראשם "לפה אלעמאמה" (اللفه العمامه), שהוא תרבוש לבן עגול, שחלקו העליון שטוח בגוונים אדומים. ה"לפה" עשויה לבד עבה, או סריג צמר עבה המוקשה על ידי עמילן. אישיות רמת מעלה, כמו השייך אמין טריף (נפטר בשנת 1994), חובש לפה בשם "לפה מכולסה". זוהי מצנפת גדולה יותר ומעוגלת מהיקף הראש כלפי מעלה, (בסגנון הדומה למצנפות של מכובדי רבני העדה הספרדית היהודים, כדוגמת החכם באשי והראשון לציון (לפהטריף), ונקראת גם "עמאמה".[4]

גברים חבושים "לפה אלעמאמה"

מטפחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעל ה"לפה" חובש הגבר הדתי בדרך כלל "חטה" (حطه), שם נרדף לכאפייה לבנה, שתפקידה לסוכך על הראש, העורף והצוואר מפני השמש. ה"חטה" היא מטפחת משי לבנה שעוטפת את ה"לפה" פעמיים או שלוש, שוליה תחובים לתוך הקיפולים, והקצוות העודפים תלויים בגנדרנות בשיפולי הראש והצדעים. בכך ה"חטה" יוצאת דופן, שכן בניגוד ללבוש הדרוזי הפשוט מיסודו, והעשוי מחומרים לא מפוארים ולא יקרים באופן מכוון, היא עשויה משי ומהווה פריט המפאר ומכבד את ה"עוקאל". הצעירים הדתיים אינם חובשים את ה"לפה".[5]

שרוואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרוואל (شروال) עשוי מבד אטום, בדרך כלל מ"משי-בלון". צבעו שחור או כחול כהה, ובעבר נהגו הגברים להלך גם במכנסי שרוואל בצבע לבן. אין הבדל בין מכנסי שרוואל לגבר נשוי או רווק. השרוואל של הילדים הדתיים נראה כמו מכנסי השרוואל של המבוגר, מוקטן ומותאם לגילו וממדיו. גבר דרוזי דתי לובש מכנסי שרוואל מסורתיים (בערבית "א-לבאס"), שגזרתם הרחבה מאופיינת בתוספת שק - אריג מוארך ועתיר-בד באזור המפשעה בין הרגליים. מכנסיים אלו הולמים את התפיסה הדתית הדוגלת בצניעות על ידי כיסוי מרבי של חלקים מוצנעים בגוף.[6]

זנאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זונאר או חזאם, עשויים מבד או עור. בעבר נקרא "עג'מיה", האזור הוא לפעמים מעור חזק ואבם בקצהו. אוזרים בו את הכותונת ולפעמים אף את ההינדיה. מהדק את המותניים ומצמצם את הבטן. אם עוסק האיש בענייני מקח וממכר והמטבעות בכיסו, הרי הוא חוגר "אפונדה" חגורת עור רחבה וכיסוי עשוי בה בפנים, לשים בו את כספו. ישנה לפעמים חגורת משנה - "אבנט" - המשמשת מקום קיבול לסכין, שבריה או מצית. [7]

חולצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבר המסורתי במגזר הדרוזי לובש חולצת כתונת עשויה אריג בצבע כהה - שחור חלק או אחר, מכופתרת, בעלת צווארון ומונחת מעל מכנסי השרוואל הכהים. כמו כן אין מניעה ללבוש חולצה כהה, בדרך כלל משובצת, מכותנה או מכותנה מעורבת בפוליאסטר, בתנאי שתהיה כהה וארוכה. הצעיר הדתי לובש חולצה כהה וארוכת שרוולים, כמו הדתי המבוגר, מותאמת לגילו ולממדיו.[8]

עבאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבאיה (العباية) היא אדרת ארוכה ורחבה העוטפת את הגוף כולו, ומשמשת רק את הדרוזים הדתיים, החכמים ויודעי רזי הדת, ולכן היא מיועדת לדתיים המבוגרים בלבד. העבאיה עשויה צמר וארוגה אריג דק ועדין. צבעה שחור, כחול כהה, ולפעמים בהיר, בעיקר בקיץ. ישנה עבאיה עם פסים לבנים על רקע שחור, המיועדת לדתיים מאד. מנהיגים חילוניים לובשים לעיתים עבאיה דומה בסוג האריג ועוביו, אך צבעה חום.[9]

לבוש מסורתי של נשים דרוזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבוש של האישה הדתייה במגזר הדרוזי מתפקד כחיץ מפני העולם החיצוני. עליה לכסות את כל אברי גופה, בקיץ ובחורף, למען השמירה על עקרונות הדת, המקדשים צניעות, אחידות והתרחקות מעונג מיותר. הלבוש ארוך, אטום ורחב, ומכסה גם את הראש והשיער.[10] ראוי להדגיש שאין הבדל בלבוש ליום יום לבין הלבוש לאירועים. גם בחתונה אין לבוש מיוחד לאישה הדתית .

נשים דרוזיות לבושות "קמבאז" ומעליה "נקאב"

מטפחת/נקאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה דרוזית לבושה ב"קמבאז" ועטופה ב"נקאב"

האישה הדתית, בעיקר ה"עאקלה" (המצויה ברזי הדת), נוהגת לכסות ראשה ושערה ב"נקאב" (الفوطه), שהיא מטפחת או רעלה לבנה וגדולה. ה"נקאב" מכסה גם את הכתפיים וחלק ניכר מגופן העליון. ה"נקאב" עשוי מ"שאש" – מוסלין, סוג משובח של בד כותנה שקוף מעט, בעל נפילה רכה וזורמת. מתחת ל"נקאב" ישנה מטפחת קטנה האוספת את השיער בצמוד לראש, ונקראת "לפליפה".

על פי ספר הדת של "שייך אל-פאדל", האישה הדרוזית חייבת לכסות גם את פניה בעת יציאתה מן הבית, למען הצניעות וכדי לא להוות גורם פיתוי לגברים בציבור. מכוח ההרגל, הנשים המבוגרות מכסות את פניהן אף בסביבה ביתית, כך שהחלק הגלוי בפניה הוא קדמת הפנים, מעל קו העיניים עד לאזור השפה התחתונה.[11] יש וה"נקאב" גולש ומגלה את הסנטר ומעט מהצוואר, בזיקה לחלקלקות האריג, ולמידת ההקפדה של הלובשת.[12]

צבעו של ה"נקאב" הוא לבן בלבד. בכך נבדלות הנשים הדרוזיות מהמוסלמיות, העוטות על ראשם כיסוי ראש בצבעים מגוונים.

השמלה/קמבאז/הינדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האישה הדתיה לובשת שמלה שחורה ארוכה וסגורה, הנקראת "קומבאז" (القمباز)/ הינדה [דרושה הבהרה]. השמלה בעלת מאפיינים המשייכים אותה ללבוש דתי מסורתי: שרוולים ארוכים, גזרה רחבה למניעת הבלטה של הגוף, אורך מרבי עד הקרסוליים למניעת חשיפת רגליים, פתח צוואר סגור וצמוד לקו צוואר גבוה, ובד שחור או כחול כהה ואטום למניעת שקיפות.

המבוגרות, שמעמדן החברתי בינוני עד גבוה, לובשות קומבאז' שחור או כחול כהה, העשוי בעיקר משני סוגי אריג: מאריג דושז או סאטן חלק, אריג בעל ברק עמום ואלגנטי, העשוי סיבי משי מלאכותי, ארוגים בסמיכות גדולה מאוד (עד 200 חוטי ערב לס"מ), כך ששטח פני הבד מבריק ואלגנטי, והנפילה שלו טובה וכבדה. אריג מקובל נוסף לבעלות יכולת הוא "משי-בלון", העשוי מחוטי כותנה עדינים ודקים, הארוגים בצפיפות רבה. אריג זה עבר תהליך מירצור היוצר ברק אלגנטי, וגם הוא יוצר נפילה כבדה וטובה. בחזית השמלה חצי צווארון, שאין לו המשך בחלקה האחורי של השמלה, ושלושה כפתורים מצופים בבד הקומבאז' עד לתפר מתחת לחזה, אליו מחוברת חצאית הקפלים של השמלה.[9]

חולצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשים הדתיות במגזר הדרוזי לובשות חולצה שחורה סגורה בתוספת חצאית ארוכה שחורה, כדי ליצור מראה שלם על פי כללי הדת, אך בדרך כלל נשים דתיות מעדיפות ללבוש שמלות. החולצה של האשה הדתית מתאפיינת בשרוולים ארוכים, בעלת צווארון סגור, צבעה שחור והיא באורך המכסה חגורת החצאית וברוחב שלא מבליט את חמוקי הגוף. בד החולצה אטום, משום שחל איסור מוחלט על חשיפת אברי גוף. אריגי החולצה עשויים חומרים פשוטים, כמו כותנה או תערובת כותנה ופוליאסטר, המקנה לה מראה עמיד בכביסות. גם הצעירה הדתית, כמו אימה, מעדיפה ללבוש שמלות. במידה ותבחר ללבוש חצאית וחולצה לא בהכרח תלבש דומות לאלה של אימה. צעירות רבות שומרות על חזות צנועה, הנראית כללית הולמת את חוקי הדת, אולם מפגינות בחירות אישיות חריגות על פי טעמן ותפיסתן. יש בוחרות ללבוש חולצה סגורה עד פתח הצוואר, ארוכה מעבר לקו המותניים, ובעלת שרוולים ארוכים, אולם בעלת עיצוב מודגש, בעיקר בצורת השרוולים ובהדפסים: לשרוולים חפתים גדולים ופתוחים, וההדפסים בולטים ובקשת צבעים החורגת מהסקאלה השחורה. זהו ביטוי לשמירה על רוח המסורת וערכי הדת, אולם גם אי ציות לכללי הלבוש בדרך של פרשנות אישית, שביטויה בחירה בססגוניות ואי-אחידות בצבע הבגד, ובגזרת השרוול הפתוחה בקצה.[13]

חצאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשים מבוגרות כצעירות וילדות, מרגישות נוח במיוחד בחצאית. הן נוהגות ללבוש חצאית אופנתית כמעט מכל צבע, חומר וצללית, ובלבד שתהיה ארוכה מאזור הברכיים ומטה. שמירה על מודלים של מסורת וצניעות מבית אבא אמא, משפיעים על בחירות בבדים אטומים, בדרך כלל כהים, והעדפת חצאיות לא חריגות במראה: חצאיות ג'ינס ארוכות, או חצאיות מבדי ויסקוזה במראה זורם וקל, ולא תהיה שקופה וחושפנית. מאחר שבתקופה הנוכחית החצאית היא פריט לבוש רווח ורב גוונים, צלליות וגזרות, קל מאוד לבחור מההיצע הרב חצאיות מתאימות, העומדות בסטנדרטים של החברה הדרוזית החילונית.

לבאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ליבאס" (اللباس) פירושו מכנסיים מתחת לשמלה. מתחת לשמלה השחורה הארוכה, נוהגת האישה הדתייה ללבוש מכנסיים ארוכים עד אמצע השוק, מבד כותנה אטום בצבע שחור (למבוגרות) או לבן (לצעירות), ובגזרה רחבה באזור הירכיים וצרה באזור השוקיים. מבנה המכנסיים מזכירים גרסה צנועה וצרה של "שרוואל" לגברים. מאחר שאורך השמלה עד לקרסוליים, אין אפשרות לראות את המכנסיים, והם מהווים מעין לבוש תחתון נסתר מן העין. המכנסיים רחבים מאוד, ומאפשרים תנועה וישיבה בנוחות. הם נקראים "ליבאס", ולעיתים הם גזורים כאוברול.[14]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקלור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 54-50.
  • סעיד נבואני, מנהגי מהמורשת הדרוזית, משרד החינוך והספורט, 2004, עמ' 174-167.
  • פלאח ס., חיר נ., שעורים במורשת דרוזית עממית, ירושלים 1979, עמ' 70-50.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • العمامه (אלעמאמה) - مجله ثقافيه اجتماعيه ادبية مصوره تعني بشؤون الطائفة الدرزية (עיתון תרבותי, חברתי וחינוכי לעדה הדרוזית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אזרחים שווים זכויות, רבאח חלבי, דפוס חדקל בע"מ, ת"א, 2006.
  2. ^ ספר סודי לדת הדרוזית
  3. ^ דליה בר אור, עוז אלמוג, תמר אלמוג, אנשים בישראל, פרק 15, מאי 2008.
  4. ^ العمامه (אלעמאמה), عدد 78.
  5. ^ פלאח ס., חיר נ. שעורים במורשת דרוזית עממית, ירושלים 1979, עמ' 56
  6. ^ פלאח ס., חיר נ. שעורים במורשת דרוזית עממית, ירושלים 1979, עמ' 59
  7. ^ סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 51-52
  8. ^ סעיד נבואני, מנהגי מהמורשת הדרוזית, משרד החינוך והספורט, 2004, עמ' 169
  9. ^ 1 2 סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 51
  10. ^ العمامه (אלעמאמה), عدد 125.
  11. ^ ספר הדת, אלשייך אפאדל
  12. ^ סעיד נבואני, דרוזים:מיסטיקה פולקור ומורשת, הוצאת בית המורשת הדרוזית, 2005, עמ' 54
  13. ^ סעיד נבואני, מנהגי מהמורשת הדרוזית, משרד החינוך והספורט, 2004, עמ' 172
  14. ^ דליה בר אור, עוז אלמוג, תמר אלמוג, אנשים בישראל, פרק 14, מאי 2008.