לבי במזרח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לִבִּי בְמִזְרָח

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

"לִבִּי בְמִזְרָח" הוא שירו של רבי יהודה הלוי, שהיה פילוסוף, רופא ומשורר מתקופת ימי הביניים. השיר הוא שיר כיסופים לארץ-ישראל הוא שייך לקבוצת שירי ציון, אחת מן הקבוצות המקוריות ביותר בשירת החול העברית בספרד. שירי ציון משקפים לא רק געגועים עזים לציון אלא גם תהליך נפשי רוחני ממושך שהגיע לבשלות במסע אל הארץ הנכספת.[1] והוא נלמד בבתי הספר בישראל ומופיע במבחני הבגרות.

פירוש השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדובר בשיר נדר לעלות לארץ ישראל. הוא מעלה קושי גאוגרפי ("אני בסוף מערב") וקושי פוליטי, המאבק בין הנוצרים ("חבל אדום") למוסלמים ("כבל ערב")[2]. בשיר ניגודים רבים שמטרתם להביע את סערת הרגשות בה נמצא המשורר, משום שהוא נמצא במערב (בספרד), אך מתאווה להיות במזרח, בארץ ישראל.

מעיון בשירו עולה טרוניה על שירושלים החליפה בעלים אך לא חזרה לבעליה האמיתיים.[3]

געגועיו העזים והקונפליקטים הנפשיים בהם נמצא המשורר, אף מקשים עליו מלחוות הנאה גופנית מטעמו של האוכל.

המשורר מוסיף כי היה מעדיף לעזוב את כל הטוב שבספרד, רק בשביל לראות את עפר הדביר של בית המקדש החרב. בית זה בשיר הוא דוגמה כיצד לאורך כל הדורות ייצג הבית החרב בתודעה היהודית ובספרות היהודית את בית המקדש והווה סמל לגעגועי העם לארץ ישראל.[4]

שיר זה נכתב כאשר יהודה הלוי נמצא עדיין בספרד ("אנוכי בסוף מערב"). ואולם כפי שמציין אבי שגיא בספרו[5] כשהוא מתייחס לשיר של הלוי, בצטטו את ג'ונתן סמית, בית הוא בראש ובראשונה קטגוריה של נוסטלגיה. בית אינו בהכרח המקום שבו חי האדם אלא המקום שבו אצורים זכרונותיו ותשוקותיו.

בשיר מובאות שתי שאלות רטוריות שמטרתן הבעת הכמיהה והתסכול שחש המשורר: 1. “איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב?” – איך אוכל לטעום את האוכל ושהוא יערב (יהיה טעים) לי? 2. “איכה אשלם נדריי ואסריי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?” – איך אעמוד בהבטחתי לעלות לציון? בשאלה הרטורית השנייה ניתן לזהות גלישה של המילים במשפט.

השיר קצר אך כולל אמצעים רטוריים רבים: אקרוסטיכון - (האות הראשונה בכל בית מהמילים: לבי, איכה, יקל, מצטרפות: לא"י-לארץ ישראל) - המשורר משתמש באמצעי רטורי זה כדי להוסיף למילים המופיעות בשיר - להדגיש את רצונו העז להיות בארץ זבת חלב ודבש. חרוז מבריח - "רב". גם כאן, יהודה הלוי משתמש באמצעים רטוריים כדי להדגיש את רצונו הרב להיות בארץ ישראל. צימודים - מערב-יערב, נדריי-אסריי, חבל-כבל, יקל-יקר. אמצעים נוספים[2]: מטפורה:"לבי במזרח" אנאפורה: איך, איכה, רמז למגילת איכה, קינה על חורבן המקדש, שיבוצים והרמזים מקראיים נוספים: תהילים ק"ג 12 "כרחוק מזרח ממערב".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגום: מיכאל שורץ, הוצאת מאגנס, 2011, הפרק "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב", עמ' 319–320.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישראל לוין, יהודה הלוי: שירים - שירת תור הזהב בספרד, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור, 2007, ספרות מופת עברית, פרק מדור ט, עמ' 253–260
  2. ^ 2.0 2.1 בן שמאי ברכה, מערך שעור בספרות לשיר "לבי במזרח", קשר עין 260, ארגון המורים, 2016, עמ' 28-32
  3. ^ מרדכי נאור, ירושלים עיר ועם: מדוד המלך עד ימינו, ירושלים, תל אביב: יד יצחק בן צבי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ה, עמ' 119
  4. ^ חגי רוגני, מול הכפר שחרב: השירה העברית והסכסוך היהודי ערבי 1929-1967, חיפה: הוצאת פרדס, 2006, פרק שביעי, עמ' 204
  5. ^ אבי שגיא, מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, פרק שלישי, עמ' 133
P literature.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ספרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.