לב המאפליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת מהדורה עברית של "לב המאפליה" בהוצאת ספרית פועלים

לב הַמַּאְפֵּלְיָה (תרגומים נוספים: לב האפלה, לב החשכה; באנגלית: Heart of Darkness) היא נובלה מאת הסופר הבריטי ג'וזף קונרד (1857-1924). עלילת הספר מתרחשת בסוף המאה ה-19, בתקופת הקולוניאליזם האירופי. היא מתארת את מסעו של מרלו במעלה נהר קונגו בשליחותה של חברה בלגית העוסקת במסחר בשנהב, בחיפושו אחר הסוכן קורץ. הנובלה פורסמה לראשונה בכתב העת Blackwood Magazine בשנת 1899, והופיעה כספר בשנת 1902.[1] היא נחשבת לאחד מהרומנים הקצרים הגדולים והמשפיעים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית, ולחיבורו הידוע ביותר של קונרד.[2] "לב המאפליה" היא אחת מהיצירות המרכזיות והמדוברות ביותר בשיח הפוסט-קולוניאלי.

הרקע לכתיבת "לב המאפליה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נכתב בתקופת השיא של האימפריאליזם האירופי, והוא אחד מהיצירות המרכזיות מתוך הקנון הספרותי של הסופרים הקולוניאליים. כינוי זה מתייחס לקבוצת סופרים מערביים שחיו בתקופה הקולוניאלית, ואשר חלקם, ובתוכם קונרד, הכירו את הנעשה בקולוניות האירופאיות מכלי ראשון. במקרים רבים, כתיבתם מתארת את המציאות הקולוניאלית מתוך עמדה אמביוולנטית כלפיה.[3]

הקולוניאליזם האירופי ומתנגדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קולוניאליזם

קולוניאליזם הוא מונח המתאר יחסי שליטה של מיעוט פולשים זרים על אוכלוסייה מקומית המהווה את הרוב. במצב זה המדיניות השלטונית המשפיעה על ההיבטים היסודיים ביותר של חיי התושבים המקומיים, נקבעת על פי אינטרסים חיצוניים של השליטים הקולוניאליים, כאשר תהליך קבלת ההחלטות נעשה במרכזי השלטון המרוחקים של המעצמה הכובשת.[4] הקולוניאליזם האירופי, שראשיתו בעידן התגליות שהחל במאה ה-15, הגיע לשיאו בסוף המאה ה-19. ערב מלחמת העולם הראשונה כרבע מאוכלוסיית כדור הארץ הייתה נתונה תחת שליטתה של אחת ממדינות אירופה.[5] הכובשים האירופים תפסו את עצמם עליונים מבחינה תרבותית על-פני אוכלוסיות המקור בארצות הכבושות, ולפיכך ראו עצמם זכאים לשלוט בהם.[6] העמים הכבושים על-ידיהם נתפסו בעיניי האירופים כפראים או כברברים, וכנחותים מבחינה גזעית. לקולוניאליזם האירופי נלוותה אידאולוגיה שגרסה את הצורך בתִרבותם בחינוכם מחדש של עמי אפריקה הברברים, בפן הדתי ובפן החילוני-אזרחי.[7] ממשלות המעצמות האירופאיות עמלו להטמיע אידאולוגיה זו בדעת הקהל באירופה באמצעות מנגנוני תעמולה, שנועדו להצדיק את המדיניות הקולוניאליסטית.[8] ההנחה בדבר עליונות האדם הלבן והאמונה בצדקת משימת תרבות העמים הכבושים הייתה הדעה הרווחת באירופה בעידן הקולוניאלי. עם זאת, קמו באירופה מתנגדים לכיבושים הקולוניאליים. בין הבולטים מביניהם היה העיתונאי הבריטי אדמונד מורל שמחה על גזל האדמות, הניצול הכלכלי והטבח שבוצעו בקרב העמים האפריקנים הכבושים בחסות הקולוניאליזם. מחאה חריפה במיוחד כוונה כנגד שלטון האימים של ליאופולד השני בקונגו.[9]

קונגו תחת שלטונו של ליאופולד השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונגו הבלגית

קונגו הוכנסה תחת כיבוש קולוניאליסטי בעקבות שאיפות ההתפשטות של המלך הבלגי ליאופולד השני. ליאופולד פעל באפיקים דיפלומטיים, במנותק מהממשלה הבלגית שלא הייתה מעוניינת בהקמת קולוניות, על-מנת להשיג לעצמו שטחים ביבשת אפריקה. את האזור שנפל בחלקו ושעליו שלט במישרין הוא כינה "מדינת קונגו החופשית".[10] כוונותיו המוצהרות של ליאופולד השני בעניין אפריקה תאמו את התעמולה הקולוניאליסטית. בנאום שנשא בבריסל בשנת 1876, הכריז כי מטרתו היא "לפתוח בפני התרבות את המקום היחיד בעולמנו שאליו לא חדרה הנצרות, ולהבקיע דרך בחשכה הסוגרת על האוכלוסייה כולה".[11] בפועל, ליאופולד השליט בקונגו משטר עריץ ואכזרי שתכליתו הייתה ניצול כלכלי של האוכלוסייה המקורית, בעיקר במסגרת ענף ייצור הגומי. התושבים האפריקניים הועסקו בתנאי עבדות גמורה, והופעלה כנגדם אלימות מזעזעת: העונשים שננקטו כנגדם כללו הוצאה להורג וכריתת ידיים. תחת שלטונו של ליאופולד מתו או הוצאו להורג אלפי בני-אדם.[12] זוועות הכיבוש הבלגי בקונגו ממחישות את הפער החריף שהתקיים לא פעם בין הצהרות התעמולה הקולוניאליסטית, ובין המציאות האמיתית ששררה בקולוניות.

מסעו של קונרד במעלה נהר קונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף קונרד היה ימאי בצי הסוחר הבריטי במשך כ-16 שנה. הרומן "לב המאפליה" נכתב בהשפעת חוויותיו של קונרד עצמו במהלך מסע במעלה נהר קונגו, שאליו יצא בשליחותה של חברת מסחר בלגית בשנת 1890, בתקופת שלטונו ליאופולד השני. בין עלילת הרומן ובין מסעו של קונרד בנהר קונגו מתוחים מספר קווי דמיון.[13] עלילת הרומן בדיונית, אם קונרד עצמו העיר שהיא מהווה "התנסות מופרזת מעט (ורק מעט במאוד) בחריגתה מן העובדות הממשיות של ההתרחשות".[14]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה המרכזית של "לב המאפליה" היא סיפור מסעו של מרלו, גיבור הספר, במעלה נהר קונגו. מרלו נשלח לקונגו כקברניט ספינה על-ידי חברה בלגית הסוחרת בשנהב. מוטלת עליו משימה: חידוש הקשר שניתק עם קורץ, הסוכן המצליח ביותר של החברה, אשר נמצא בבסיס הממוקם בלב הג'ונגל במעלה הנהר, במעמקי היבשת. במהלך ההכנות למסע מרלו נחשף לניצול האכזרי של אוכלוסיית הילידים השחורה בקונגו, שמתים בהמוניהם תחת שעבודם הרצחני על-ידי כובשיהם הלבנים.[15] כמו כן הוא מתוודע לצביעות ולריקבון המוסרי של סוכני חברת המסחר בקונגו ושל מנהליה שבבריסל. הללו מציגים כלפי חוץ את הקולוניאליזם כמפעל נאור שנועד להביא את בשורת הקדמה לעמי אפריקה ה"פראים" המוכים בחשכה ובבערות, בעוד שלמעשה הם מונעים מרדיפת בצע ושררה נטולת עכבות מוסריות.[16] בד-בבד, מרלו עצמו חש בכח המשיכה האפל של השממה האפריקנית הלא-מתורבתת, המעורר יצר כיבוש, ומניע להתרת רסן מוסרית. כביטוי ראשי לכך, מרלו הופך למעריץ של אישיותו הכריזמטית של קורץ, הערצה שלא פגה אף לאחר שמתגלה למרלו סוד הצלחתו החריגה. מתברר כי קורץ היה לראש שבט מקומי שסר למרותו. תחת הנהגתו עורכים אנשיו פשיטות בבני שבטים סמוכים לשם בזיזת שנהב. בתאוותו לכיבוש ולשנהב קורץ פורק כל עול מוסרי, ואף לא בוחל ברצח ובבגידה בקרוביו על-מנת לממש את מטרותיו. מרלו לוקח עמו את קורץ במטרה להשיבו לאירופה, אך זה מת בראשית המסע. מילותיו האחרונות הן: "הזוועה! הזוועה!". מרלו שומר אמונים לקורץ אף לאחר מותו, ופועל לשם הסתרת פשעיו והגנת שמו הטוב.

ניתוח העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומן מקופלת ביקורת חברתית נוקבת כנגד החברה האירופית הקולוניאלית.[17] קונרד שם בפיו של מרלו דברים השמים ללעג את התעמולה הקולוניאליסטית, שאותה הוא מכנה "מבול של זבל" ו"שטויות".[18] במספר מקומות ברומן מרלו מצביע על המניע האמיתי שעומד מאחורי הקולוניאליזם, "...מטרות רווח",[19] ומתבטא כנגדו: " כיבוש הארץ, שפירושו ברוב המקרים הוצאתה מידי מי שצבע עורם שונה, או אפם שטוח מעט יותר משלהם, איננו מעשה נחמד אם מתעמקים מדי בדבר".[20] קונרד משתמש בדמותו של קורץ על-מנת לתקוף את הצביעות המאפיינת את המפעל הקולוניאלי. קורץ מוצג ברומן על-ידי סוכני החברה הבלגית כ"שליח הרחמים, המדע והקדמה [..]", אך בפועל הוא מתגלה כפרא שהתיר כל רסן מוסרי לשם השגת תאוותיו; הוי אומר: הכובשים הקולוניאליים שכביכול נושאים עימם את בשורת התרבות והנאורות, הם למעשה פראים המונעים מיצרים אפלים.[21]

ברובד עמוק יותר, הרומן מכוון לחשיפת השורשים הפסיכולוגיים של התופעה הקולוניאלית. נבחנים בו מושגי הפראות מול התרבות המסומלים בהתאמה על ידי חושך ואור. על פי התפיסה המפותחת ברומן, פראות היא תוצר של היעדר ריסון, בעוד שתרבות מותנית במוסר, באיפוק ובשימת גבולות.[22] נפילתו של קורץ לתהום מוסרית מגלה שבליבו של כל בן תרבות שוכן פרא חסר-מעצורים שחתירתו לשם מימוש מאווייו האנוכיים מאיימת על התמדתו של המצב המתורבת. מתחת למצג התרבותי והנאור רוחשת אם כן מציאות אפלה ואלימה, עובדה שאליה מכוונות מילותיו האחרונות של קורץ: "הזוועה! הזוועה!". בתוככי אפריקה, היבשת השחורה הבלתי-מתורבתת, שהיא מרחב שבו חוקי התרבות אינם נאכפים תדיר על ידי גורם חיצוני, אור התרבות מתגלה אפוא כקלוש: ככזה העלול להיבלע בנקל ב"לב המאפליה".[23]

השפעה ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר פרסום "לב המאפליה" קמה באירופה תנועת מאבק כנגד שלטונו של ליאופולד השני בקונגו שלחמה למען רפורמה בקונגו.[24] המאבק הסתיים בהפסקת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו בשנת 1909, והעברת השלטון לידי ממשלת בלגיה. קונרד כמעט שלא נטל חלק פעיל במאבק זה.[25] אין ספק כי "לב המאפליה" עורר הדים באירופה, אלא שקשה להעריך במדויק את מידת התרומה של פרסומו להצלחת תנועת הרפורמה. עם זאת, אדמונד מורל, מראשי תנועת הרפורמה בקונגו, העריך את היצירה כ"הדבר האדיר ביותר שנכתב על הנושא אי פעם".[26] בשנים שלאחר מכן התבסס מעמדו של הרומן כיצירה ספרותית ראשונה במעלה, ויחד עם שאר עבודותיו של קונרד, הייתה לו השפעה ניכרת על הרומן המודרני.[27]

"לב המאפליה" והביקורת הפוסט-קולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוסטקולוניאליזם

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 התעורר מחדש הדיון ברומן "לב המאפליה", בעקבות עליית הביקורת הפוסט-קולוניאלית.[28] הביקורת הפוסט-קולוניאלית היא כינוי לגישה ולמתודה מחקרית של קבוצת חוקרים והוגים, שהתגבשה במחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר תום העידן הקולוניאלי. הגרעין האידאולוגי של גישה זו הוא דחיית האידאולוגיה הקולוניאליסטית, אשר מניחה את עליונותו של האדם הלבן ותרבותו על תרבויות אחרות, ובכך מצדיקה את שליטתו בהם. לדברי המבקרים הפוסט-קולוניאליסטיים, בכתיבה המערבית מהעידן הקולוניאלי וכן מהתקופה שלאחריו משוקעים הנחות-היסוד ותפיסות העולם של האידאולוגיה הקולוניאליסטית. המגמה המחקרית של הביקורת הפוסט-קולוניאלית מכוונת אפוא לחשיפתן: היא מבקשת להצביע על נוכחותם הסמויה או הגלויה של יסודות גזעניים, תפיסות מוטות, סטריאוטיפים והבניות, שהאדם הלבן משליך על תרבויות וזהויות לא-מערביות, באמצו במודע או שלא-במודע את השקפת העולם הקולוניאליסטית.[29] דווקא משום שהספר "לב המאפליה" זכה לפרסום ולהוקרה כיצירה המבקרת את הקולוניאליזם האירופי, הוא עמד במרכז תשומת-הלב של הביקורת הפוסט-קולוניאלית.[30] הביקורת הידועה ביותר הופנתה כלפי הספר על-ידי הסופר הניגרי צ'ינואה אצ'בה במאמרו "דימוי של אפריקה".[31] אצ'בה ואחרים, טענו כי הרומן נגוע בגזענות, ובתפיסה הרואה בילידים האפריקנים נחותים, פראיים, ובלתי-אנושיים, ובכך מאמץ הלכה למעשה את נקודת המבט הקולוניאליסטית על אפריקה. במילותיו של אצ'בה: "'לב המאפליה' מציג דימוי של אפריקה כ"עולם אחר", ניגודה המוחלט של אירופה ולפיכך של הציביליזציה". בכך, טוען אצ'בה, קונרד מבצע "דה-הומניזציה של אפריקה ושל האפריקנים".[32] אוהדיו של קונרד דחו את הטענות מצד המבקרים הפוסט-קולוניאלים, וביקשו להגן על מעמדו של הרומן כיצירה המבטאת עמדות אנטי-קולוניאליסטיות. על-פי דעות אחרות, ב"לב-החשכה" מובעת עמדה דו-ערכית כלפי הקולוניאליזם, המבקרת אותו בד-בבד עם קבלת חלק מהנחות היסוד הקולוניאליות. הוויכוח בנושא זה נותר בלתי-מוכרע.[33]

מוטיבים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנובלה "בלב המאפליה" היא סמלית ביותר. סיפורו של מרלו על מסעו בג'ונגל עד לפגישתו עם קורץ מכיל מספר מוטיבים מרכזיים המרכיבים את משמעות הסיפור:

אווירה אבסורדית - מסעו של מרלו למעבי הג'ונגל נראה אבסורדי, גרוטסקי, מצחיק ומפחיד כאחד. הוא מחליף רב חובל שנהרג בקרב על תרנגולות, הוא נתקל בספינה צרפתית היורה ללא הרף אל צמחיית הג'ונגל ללא סיבה ברורה, פוגש במעבי הג'ונגל במנהל חשבונות מהודר, העסוק בספרי החשבונות מבלי לשים כלל לב לסביבתו או לאיש הגוסס בקרבתו, ועוד היתקלויות דומות היוצרות עולם אבסורדי. מרלו עצמו מודיע למאזיניו: "נדמה לי שאני משתדל לספר לכם חלום..".

הג'ונגל - הג'ונגל הוא הרקע לעלילת הסיפור. הג'ונגל בתיאורו של מרלו הוא מסתורי, חסר צורה ומפחיד. בפרק הראשון מגיע מרלו לתחנה החיצונית בג'ונגל והיא הסמל המובהק ביותר למהות הג'ונגל. לכאורה זוהי חורשה אפופה צל ושקט, ולמעשה היא מלאה אנשים שחורים הגוססים אט אט, עירוב של חיים ומוות האופייני לתיאוריו של קונרד את הג'ונגל.

מוטיב החשיכה ו"תרבות" מול "פראיות" - המוטיב "מאפליה" (darkness) מהכותרת חוזר לאורך הסיפור. הוא מסמל את הלא נודע, את הקונספט של "חשכת הפראיות" כנגד "נאורות הציוויליזציה", ואת ה"חושך המוסרי" של חלק מהדמויות. אולם הדיכוטומיה בין תרבות לפראות אינו כה ברור. המספר הראשון מציין בתחילת הסיפור שלונדון, העיר הגדולה והמאוכלסת בעולם, ושבה קונרד כתב והתפרסם, הייתה בעצמה חלק "חשוך" של העולם בימי הרומאים, בדיוק כפי שקונגו היום. נוסף על כך, דווקא אותו בן-תרבות קורץ אשר "כל אירופה תרמה לעיצובו" הופך להיות פרא חסר-מעצורים לחלוטין, ואילו הפראים מגלים איפוק שמרלו אינו מצליח להבין. האימפריאליזם והג'ונגל הפך את בן-התרבות לפרא והפראים מתגלים לעתים כבני תרבות.

ה"ריסון" (restraint) - להבנתו של קונרד הריסון הוא ה"כבוד הפרימיטיבי" של האדם כנגד האינסטינקטים הבסיסיים שלו. לבן התרבות מעצורים הנכפים עליו בצורה מלאכותית, על ידי החברה ("השוטר והאיטליז") ואילו לפרא ישנה יכולת פנימית לרסן את עצמו. קורץ, הסמל לתרבות ולנאורות, מגיע לג'ונגל כשהוא נושא רעיונות נשגבים, אך המציאות של הג'ונגל, שבה אין משענות הקיימות בארצות תרבותיות, לוכדת אותו במעגל של הרס-עצמי וחייו הופכים אבסורדיים ומטורפים. בני-התרבות היחידים שמצליחים לעמוד בפני טירופו של הג'ונגל הם מרלו והליצן שהוא פוגש עם קורץ- הראשון בזכות הדבקות ביעילות, העבודה שמסיחה את דעתו מהג'ונגל, והאחרון בזכות טיפשותו ופשטותו.

"הזוועה" - מילותיו האחרונות של קורץ למרלו לפני מותו היו "הזוועה! הזוועה!", מילים המביעות את מהות קיומו של קורץ, ואת האפילה העמוקה שבקיום האנושי.

המבנה העל-מיתי – הירידה למעמקים, החשיכה הגוברת והרגשת המיצר שבמסעו של מרלו מתקשרים ל"תופת" של דנטה מתוך "הקומדיה האלוהית". כמו דנטה וורגיליוס גם מרלו מעמיק חדור אל תוך התופת. בסיפורו הוא מכנה את החדירה לג'ונגל כפסיעה אל התחום הקודר של התופת, ואת המנהלים כ"שדים רכרוכיים". קורץ מתקשר ללוציפר ב"תופת" של דנטה- שטן הבולע אנשים חיים.

עיבודים קולנועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "אפוקליפסה עכשיו" (1979) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה נעשה על פי "לב המאפליה".

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ אורנה קראוס, גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני: יחידה 13 (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012), עמ' 22.
  • ^ קראוס, 25-26. הלל דלסקי, בשר-ודם בקסת-הדיו: עיונים ברומנים אנגליים קלסיים (ירושלים: מוסד ביאליק, 1993), עמ' 9.
  • ^ קראוס, 22.
  • ^ רות ג'ינאו, הקולוניאליזם האירופי: אידיאולוגיה, מדיניות, התנגדות (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2012), 10.
  • ^ ג'ינאו, 9.
  • ^ שם, 10.
  • ^ ג'יניאו, 12.
  • ^ ג'יניאו, 15, 93.
  • ^ ג'יניאו, 14.
  • ^ ג'יניאו, 78-81; נילי דינגוט, גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני: יחידות 1-5 (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2009), עמ' 106.
  • ^ דינגוט, 106. הציטטה לקוחה מתוך: Maurice N. Henessy. Congo. London, Pall Mall Press, 1961, pp. 13-27.
  • ^ ג'יניאו, 79. המספר המדויק אינו ידוע.
  • ^ קראוס, 26; דינגוט, 107; ג'וזף קונרד, לב החשכהֹ (ירושלים: כרמל, 1999), 119-120; ג'ניאו, 103.
  • ^ קונרד, 120.
  • ^ דוגמאות: קונרד, 25-28, 30, 31, 37.
  • ^ דוגמאות: קונרד, 18, 20-21, 30, 32, 36, 39.
  • ^ דינגוט, 107, 144-145.
  • ^ קונרד, 21.
  • ^ קונרד, 21. ועיין לעיל הערה 16.
  • ^ קונרד, 12. הדברים אמנם אמורים בכובשים הרומים אלא שללא ספק רומזים גם לאימפריאליזם המאוחר בן זמנו של מרלו.
  • ^ דינגוט, 78-79, 123, 144-145.
  • ^ דינגוט, 122-123.
  • ^ דינגוט, 125-129, 136-137, 145.
  • ^ ג'יניאו, 14.
  • ^ Hawkins, Hunt, "Joseph Conrad, Roger Casement, and the Congo Reform Movement", Journal of Modern Literature 9 (no. 1), 1981, p. 80.
  • ^ שם; קונרד, 128.
  • ^ דלסקי, 10.
  • ^ קראוס, 22.
  • ^ קראוס, 14-15.
  • ^ קראוס, 25.
  • ^ שם, המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בשנת 1975 באוניברסיטה של מסצ'וסטס.
  • ^ קראוס, 28. הציטוטים במקור זה לקוחים מתוך תרגום המאמר שיצא בהוצאה פנימית של האוניברסיטה הפתוחה: צ'ינואה אצ'בה, "דימוי של אפריקה", תרגום: רוני אמיר (האוניברסיטה הפתוחה, 2008), עמ' 2, 6.
  • ^ קראוס, 22, 30.