לב יפימוביץ' מנביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לב יפימוביץ' מנביץ'
Лев Ефи́мович Мане́вич
לידה 20 באוגוסט 1898
צ'אבוסי, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 במאי 1945 (בגיל 46)
אבנזה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פולקובניק לב יפימוביץ' מנביץ'רוסית: Лев Ефи́мович (Изра́илевич) Мане́вич;‏ 20 באוגוסט 189811 במאי 1945, כינויו במודיעין היה "אטיין") היה סוכן חשאי רוסי שביצע משימות מודיעין עבור הצבא האדום של ברית המועצות.[1] ב-1965 הוענק לו, אחרי מותו, הוענקו לו התואר גיבור ברית המועצות ועיטור לנין.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנביץ' נולד ב-20 אוגוסט 1898 בצ'אבוסי שברוסיה, היה הצעיר מבין 7 ילדים, אח לשלוש בנות ושלושה בנים[1] (חווה, חסיה, אמיליה, מויסי, יוסיף ויעקב)[3] בגיל 12, מנביץ' נשלח ללמוד בשווייץ בפוליטכניום. הוא הצטרף לאחיו הבכור יעקב שהיה רופא בז'נבה[1] שברח ממאסר ברוסיה בגלל פעילותו המהפכנית. בשווייץ, מנביץ' צבר ידע בגרמנית, צרפתית ואיטלקית.[2]

שני האחים חזרו לברית המועצות ב20 יולי 1917 ומנביץ' החל להתנדב בסניף המקומי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.[1] שנה אחר כך הצטרף לצבא האדום כממונה על רכבת משוריינת.[3] במהלך מלחמת האזרחים הוא פגש ונשא לאישה אחות. בסוף המלחמה, הצטרף לאקדמיה הצבאית הגבוהה שסיים בהצטיינות ב-1924.[1][2]

הוא נשלח לסייע לצבא הסובייטי בסין לסייע ליועץ הצבאי בליוקר.[3] בחזרתו החל ללמוד בבית הספר לטייס על שם ז'וקוב, שם כמעט נהרג כשהתרסק מטוסו באימונים. כשסיים את לימודים הוא הוצב בטייסת ועמדה בפניו קריירה של מפקד טייסת בחיל האוויר.[1][2] אך הוא עבר משם לשרת במטכ"ל[1] ונשלח לבצע משימות מודיעין מפני שהוא למד בשווייץ, ביקר בארצות באירופה וגם ידע את שפותיהן היטב. בהתחשב בכישרונות שלו, מנביץ' נשלח לעבוד כסוכן עצמאי באירופה ולא כחלק מרשת סוכנים.[2]

פעילותו המודיעינית ומאסרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הבסיס לפעילותו הקים בווינה ב-1932, כאיש עסקים אוסטרי בשם הבדוי "קונרד קרטנר" (כינויו המבצעי במודיעין היה "אטיין") כחלק ממשרד לרישום פטנטים בשם "אאורקה". מנביץ' העביר את המשרד הראשי של אאורקה מוינה למילאנו שבצפון איטליה, שם הוא ייצג חברות גרמניות, אוסטריות וצ'כיות שרצו למכור את תוצריהן באיטליה. במסגרת עסקיו הוא ביקר במדינות רבות באירופה, השתמש בקשרים העסקיים שלו על מנת להשיג מידע מודיעיני, והעביר אותו למוסקבה באמצעות משדר רדיו.[2]

הוא נעצר בסוף 1936 במילאנו על ידי שירות הביטחון של איטליה הפשיסטית. הם לא הצליחו להוציא ממנו שום מידע, הוא המשיך לטעון שהוא חף מפשע ושהוא רק איש עסקים אוסטרי אך הוא עדיין נידון ל-12 שנות מאסר.[1][2][3] הוא ישב בכלא ברומא, הועבר למודנה והוחזר לדרום איטליה.[1] בספטמבר 1943 נפל לידי הגרמנים בעקבות השתלטותם על חלקים מאיטליה. הוא נשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה וכשהגיע הציג את עצמו בתור יעקב ניקיטיץ' סטארוסטין והוחזק שם בתור שבוי מלחמה רוסי.[3] הועבר למחנה אבנזה ושם הפך לחלק ממנהיגי המחתרת שם שארגנו התקוממות.[2]

ב-5 במאי 1945 אנשי האס אס רצו לרכז את האסירים במנהרה ולפוצץ אותה מעליהם, לכן ציוו אותם אחרי מסדר להיכנס למנהרה. מנביץ' חשד בכוונותיהם של אנשי הס"ס לכן צעק במספר שפות לאסירים, על מנת שכולם יבינו אותו, לא להיכנס למנהרה וכך היה. אנשי האס אס עזבו את המחנה באותו היום,[2] ויום למחרת הגיעו הכוחות האמריקאיים ושחררו את האסירים. מנביץ', ששקל אז 37 ק"ג, לא הצליח לשרוד ונפטר כמה ימים לאחר מכן משחפת (טוברקולוזיס).[1][2]

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבריו קברו אותו בלינץ שבאוסטריה תחת השם "פולקובניק יעקב ניקיטיץ' סטארוסטין". מודיעין הצבא הסובייטי התעלם שנים רבות מהאיש, אך חבריו ממחנה הריכוז שאפו לגלות את הסיפור שלו מפני שהציל את חייהם.[2]

סיפורו פורסם בספר שנכתב על ידי הסופר הסובייטי וורוביוב. לאחר מותו, הוענק לו ב-1965 התואר גיבור ברית המועצות ו"עיטור לנין" כהוקרה על מעשיו, גילוי אומץ לב וגבורה בביצוע משימות עבור הממשלה הסובייטית נגד הפשיזם.[1][2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לב יפימוביץ' מנביץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 הלוחם היהודי במלחמת עולם השנייה, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 יצחק ארד, בצל הדגל האדום: יהודי ברית-המועצות בלחימה נגד גרמניה הנאצית, משרד-הביטחון, 2005, עמ' 130-132
  3. ^ 1 2 3 4 5 Gershon Shapiro, Under fire: the stories of Jewish heroes of the Soviet Union, 1988, עמ' 368-387