לב רוחלין
לב רוחלין | |
לידה |
6 ביוני 1947 אראלסק, קזחסטן הסובייטית |
---|---|
נרצח |
3 ביולי 1998 (בגיל 51) קלוקובו, מחוז מוסקבה, רוסיה |
מקום קבורה | בית הקברות טרויקורובסקויה |
מדינה | רוסיה, ברית המועצות |
השכלה |
|
השתייכות | הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית |
דרגה | גנרל-לייטננט |
תפקידים בשירות | |
| |
פעולות ומבצעים | |
עיטורים | |
עיטורי הדגל האדום עיטורי הכוכב האדום | |
תפקידים אזרחיים | |
חבר הדומה השנייה, יו"ר ועדת ההגנה הפרלמנטרית | |
לוטננט גנרל לב רוֺחְלִין (ברוסית: Лев Я́ковлевич Ро́хлин; 6 ביוני 1947 – 3 ביולי 1998) היה מצביא רוסי במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, ואחד המפקדים היהודים הבכירים בתולדות הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית. לב רוחלין שימש כמפקד קבוצת "צפון-מזרח" במלחמת צ'צ'ניה הראשונה, במהלכה יחידתו כבשה בהצלחה את העיר גרוזני מידי הבדלנים הצ'צ'נים. לאחר שירותו הצבאי היה חבר הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית ויושב ראש ועדת ההגנה של הדומה (1996—1998). רוחלין ייסד את התנועה לתמיכה בצבא הרוסי.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוחלין היה הצעיר מבין שלושה ילדים במשפחתו של איש צבא יהודי, שלחם במלחמת העולם השנייה, יעקב לבוביץ' רוחלין. ב-1948, 8 חודשים לאחר לידת בנו, נעצר יעקב לבוביץ' וככל הנראה מת בגולאג. האם, קסניה איוואנובנה גונצ'ארובה, גידלה את שלושת הילדים לבד.
רוחלין סיים את לימודיו בבית ספר 14 על שם נאדז'דה קרופסקאיה בעיר ארלסק, שבקזחסטן ונכנס לבית הספר הגבוה לפיקוד נשק משולב שבטשקנט, אוזבקיסטן הסובייטית. בשנת 1970 הוא סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה לפיקוד נשק משולב, בהצטיינות. אחר כך שירת בקבוצת הכוחות הסובייטיים בגרמניה. לאחר מכן למד באקדמיה הצבאית על שם פרונזה ולאחר סיום לימודיו שם, נשלח לשרת בחוג הארקטי (במחוז מורמנסק) וכן במחוזות הצבא הטרנסקווקזיים של לנינגרד ובטורקמניסטן.
שירותו הצבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1982–1984 שירת באפגניסטן, תחילה כמפקד גדוד הרובאים הממונע ה-860 הנפרד, שהוצב בפאיזאבאד, מחוז בדאקשאן. ביוני 1983 הוא הודח מתפקידו בשל מבצע צבאי לא מוצלח לדעת הפיקוד - במהלך קרב בחבל בחראק, נסוג גדודו מבלי להשלים את המשימה והותיר כמה כלי רכב ללוחמי המוג'אהדין. הוא מונה לסגן מפקד גדוד הרובאים הממונע הנפרד, ה-191, בעיר ע'זני אולם פחות משנה לאחר מכן הוחזר לתפקידו הקודם.
רוחלין נפצע פעמיים בתקופת שירותו באפגניסטן, בפעם האחרונה באוקטובר 1984, עת הופל מסוקו והוא ספג פציעות מרובות ושבר בעמוד השדרה.
לאחר מלחמת אפגניסטן, בפברואר 1985, מונה רוחלין לסגן מפקד דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-58, בקיזיל-ארוואט שבטורקיסטן. ביולי 1986 הוא הועלה בדרגה.
עקב מחלת בנו עבר לגאורגיה ובמרץ 1987 מונה למפקד דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-152, בכותאיסי.
מינואר עד אפריל 1990 פיקד על דיוויזיית הרובאים הממונעים ה-75.
סיים בהצטיינות את האקדמיה הצבאית של המטה הכללי הרוסי ב-1993 ומאז יוני 1993 היה למפקד חיל המשמר השמיני בוולגוגרד ושימש כמפקד חיל המצב של העיר וולגוגרד.
בנוסף לשירותו הצבאי ובמקביל לו עסק גם בארגון מחנה ספורט ונופש לנוער לפני גיוס.
המלחמה בצ'צ'ניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מ-1 בדצמבר 1994 עד פברואר 1995, עמד בראש חיל המשמר השמיני בצ'צ'ניה. החיל בפיקודו הגיע מוולגוגרד לאזור קיזליאר. לאחר שביצע תמרון מטעה, החיל נשלח דרך ערבות דאגסטן להגן על טור החיל מפני התקפת מחבלים צ'צ'נים, שפגעו קשות ביחידות אחרות של חיילים רוסים שהתקדמו לצ'צ'ניה.[1]
עם הגעתו לצ'צ'ניה ליד הכפר צ'רוליונאיה, יזם מהלומה ארטילרית להגן על חיילי הגדוד המבצעי ה-81 של כוחות הפנים של משרד הפנים, כאשר הותקפו על ידי לוחמיו של ג'וחר דודייב. חייליו של רוחלין כבשו קו לאורך רכס טרסקי לא הרחק מגרוזני. ב-15 בינואר 1995 חלקים מהחיל התרכזו 1.5 ק"מ מזרחית לעיירה טולסטוי-יורט, בפרברי גרוזני. בהמשך חייליו כבשו את ארמון הנשיאות ויחד עם איוואן באביצ'ב הגיעו להסכם הפסקת אש עם הצ'צ'נים ב-17 בינואר 1995.[2]
מאוחר יותר, רוחלין סירב לקבל את עיטור גיבור הפדרציה הרוסית (על כיבוש גרוזני) מידי נשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין באומרו כי "במלחמת אזרחים, גנרלים לא יכולים לזכות בתהילה. המלחמה בצ'צ'ניה אינה התהילה של רוסיה, אלא ביש המזל שלה".
פעילות פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3 בספטמבר 1995, בקונגרס השני של מפלגת רוסיה ביתנו, הוא דורג במקום השלישי ברשימת המפלגה לבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1995. בדצמבר 1995, נבחר לדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית והוא נבחר לשמש כיושב ראש ועדת ההגנה, המפקחת על הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית. ב-9 בספטמבר 1997 עזב את המפלגה בשל חילוקי דעות ולאחר מכן, בספטמבר 1997, יצר את "התנועה לתמיכה בצבא, בתעשייה הביטחונית ובמדע הצבאי". הוועדה המארגנת של התנועה כללה את שר ההגנה לשעבר איגור רודיונוב, מפקד חיל הצנחנים הרוסי לשעבר ולדיסלב אחאלוב, ראש הק.ג.ב. לשעבר ולדימיר קריוצ'קוב.
ב-20 במאי 1998 הודח מתפקיד יו"ר ועדת ההגנה.
בוא נחשב לאחד ממנהיגי האופוזיציה הפעילים ביותר בשנים 1997–1998 ובתקשורת האוהדת את ילצין נטען כי הוא זומם להפיל את נשיא הפדרציה הרוסית, בוריס ילצין ולהקים דיקטטורה צבאית. ב-2 באפריל 1997 מסר דו"ח בישיבת הדומה הממלכתית, בו פרסם נתונים על אספקת נשק בלתי חוקית לארמניה בסכום של יותר ממיליארד דולר, מה שגרם לשערורייה גדולה בחוגים הפוליטיים הרוסיים דא.
רציחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הגרסה הרשמית, אשתו תמרה רוחלינה ירתה לעבר רוחלין הישן, הסיבה הייתה מריבה משפחתית. בנובמבר 2000, בית המשפט בעיר נארו-פומינסק מצא את תמרה רוחלינה אשמה ברצח בכוונה תחילה של בעלה. בשנת 2005, היא פנתה לבית הדין לזכויות האדם והתלוננה על המעצר הארוך לפני המשפט ועל המשפט הממושך. התלונה נענתה, כי יש לסתת[דרושה הבהרה] פיצוי כספי בסך 8,000 אירו. לאחר עיון חדש בתיק, ב-29 בנובמבר 2005, מצא בית המשפט בעיר נארו-פומינסק בפעם השנייה את רוחלינה אשמה ברצח בעלה וגזר עליה ארבע שנות מאסר על תנאי עם תקופת תנאי של 2.5 שנים.
למחרת הרצח, 500 מטרים מבית הקיץ של רוחלין, נמצאו שלוש גופות במכונית שרופה. על פי הבדיקה, הם מתו מיריות בחזה ובראש. הם זוהו כאיש המאפיה הרוסית מאודינצובו ולדימיר פרונין וחבריו אלכסנדר שצ'רבין ואנטולי קרמרנקו מצ'רניגוב. לפי הגרסה הרשמית, הם מתו שלושה ימים לפני רצח רוחלין במהלך עימות פלילי על שליטה בחברות שמוכרות חומרי בניין. רבים ממקורביו של רוחלין האמינו כי במציאות מדובר ברוצחים האמיתיים, שחוסלו על ידי השירותים החשאיים של הקרמלין שהסתירו את עקבותיהם ומעורבותם ברצח רוחלין.
לאחר מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 ביוני 2001 הוקמה מצבה על קברו.
בכפר וילגה, שבמחוז המשנה פריונז'סקי ברפובליקת קרליה, נמצא רחוב לב רוחלין. על בית מס' 1, שהיה שייך ללב רוחלין, הותקן לוח זיכרון לזכרו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, 1994–1996, יגיל הנקין, מערכות, 2007.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הריאיון האחרון של רוחלין לרשת BBC (באנגלית)
- לב רוחלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יגיל ינקין, הקרב על גרוזני – כניסת הצבא הרוסי לעיר, באתר "דיומא", 21 בפברואר 2021
- ^ יגיל הנקין, הקרב על גרוזני – ההתקפה הרוסית השנייה, באתר "דיומא", 14 במרץ 2021
- גנרלים בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית
- יהודים בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית
- גנרלים יהודים סובייטים
- מקבלי עיטור הכוכב האדום
- מקבלי עיטור הדגל האדום
- מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות): אישים
- יהודים רוסים
- יהודים קזחים
- אישים בעימות הרוסי-צ'צ'ני
- חברי הדומה הממלכתית
- יהודים חברי הפרלמנט הרוסי
- קורבנות רציחות פוליטיות ברוסיה ובברית המועצות
- רוסיה: מקרי רצח בלתי מפוענחים
- אישים הקבורים בבית העלמין טרויקורובסקויה
- סובייטים שנולדו ב-1947
- רוסים שנולדו ב-1947
- סובייטים שנפטרו ב-1998
- רוסים שנפטרו ב-1998