להתראות, אללה

להתראות, אללה

מידע כללי
מאת	לי-אור אמיר
שפת המקור	עברית
סוגה	סיפורת
הוצאה
הוצאה	כנרת, זמורה-ביתן, דביר
תאריך הוצאה	2017
עורך	תמר ביאליק

להתראות, אללה הוא רומן ישראלי מאת לי-אור אמיר העוסק בשירות בצה"ל ביהודה ושומרון ובסכסוך הישראלי-פלסטיני מעיניהם של לוחמי חיל הרגלים, מסתערבים ואנשי חמאס.

הספר ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן דביר בדצמבר 2017, זכה בפרס קרן קק"ל ע"ש גולדברג והיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2018 בקטגוריית ספר ביכורים. בנוסף, הספר והמחברת היו מועמדים לפרס שרת התרבות בתחום היצירה הספרותית לשנת 2018.

הספר מבוסס בחלקו על חוויות השירות הצבאי של המחברת, שלה גם תואר בלימודי המזרח התיכון. לאחרונה חשפה המחברת בטור ב"מאקו" שאחד מהאירועים בספר, ירי מחבלים לעבר כוח צה"ל במחנה פליטים, הוא שחזור מדויק של היתקלות בה הייתה נוכחת. המחברת העידה כי הרושם שהותיר בה תפקוד החיילים באותה היתקלות היה המניע העיקרי לכתיבת הספר.

זוהי אחת היצירות הישראליות הראשונות העוסקות בשירות הצבאי, אשר נוצרו על ידי נשים ומעמידות נשים במרכזן. קדמו לה הספר עם הנצח לא מפחד והסרט אפס ביחסי אנוש, שניהם משנת 2014. המחברת עסקה בסוגיית היעדרה של יצירה נשית בנושא השירות הצבאי בפודקאסט "עוד מעט נהפוך לספר" בהנחייתה, יחד עם אורית מרלין שספרה לגנוב את השמש מבוסס על חוויותיה מקורס מדריכות חי"ר.

תקציר

אריאל, גיבורת הספר, מוצבת בחמ"ל גדודי באזור יהודה ושומרון. בחלקו הראשון של הספר, עבודתה בחמ"ל והקשר המתפתח בינה לבין גיל, מפקד מחלקה בפלוגה לוחמת, שופכים אור הן על השגרה המבצעית של צה"ל ביהודה ושומרון, והן על השפעתו של שירות אינטנסיבי ושוחק זה על הלוחמים ועל יקיריהם. לדברי המחברת, חשוב היה לה לחשוף את הקוראים למציאות המורכבת באזור, בה רוב החיילים והמפקדים מנסים בכל כוחם לשמור על התנהגות מוסרית.

כבר בתחילת הספר מעורר מעצר לילי שהשתבש את חשדה של אריאל, ועד מהרה מסיט את חייה ממסלולם הצפוי. עקב בצד אגודל היא מגלה כי חלק מאנשי הגדוד חברים בכוח מסתערבים אשר אוסף מידע ומסמן מטרות בלב האוכלוסייה הפלסטינית. הערבית בפיה של אריאל כמעט מושלמת לאחר שגדלה כל חייה בביתו של איש מוסד. בילדותה אף חיה תקופה בזהות בדויה במסגרת אחת מ"שליחויותיו". למרות כל זאת, המשימה שמוצעת לה, או נכפית עליה, נועזת במיוחד - לאמץ זהות פלסטינית תפורה למידותיה, ולהתחיל חיים חדשים בלב העיר הפלסטינית שבגזרת הגדוד, קרוב ככל האפשר למנהיגי חמאס שצה"ל מעוניין ללכוד.

יש לאריאל סיבות רבות לסרב, וסיבה איומה אחת להסכים, שדוחפת אותה ברגע האמת למשימה בלתי מוגבלת בזמן, שהסיכוי לחזור ממנה בחיים קלוש. שותפה במשימה הוא אוהד, קצין בגדוד שאף הוא דובר ערבית. הם מתחזים לאח ואחות פלסטינים אמידים החוזרים מגלות ארוכה, והופכים לחבריו הקרובים של טארק עזאם, מנהיגם הצעיר והכריזמטי של לוחמי חמאס בעיר. חברות זו יוצרת עבורם מציאות כמעט מתמדת של סיכון חיים ושל מעשים קשים שמונעים מהצורך לא להיחשף - ואולי גם משיקולים נוספים. במקביל, הקשר של השניים עם ישראל הולך ומצטמצם ככל שהם מעמיקים חדור לשורות חמאס. בצל הסכנה והמצוקה ובמתח שבין זהות למציאות, מתפתח בין השניים קשר אינטימי מורכב וטעון. כשיום הדין מתקרב יהיה עליהם, ביחד ולחוד, לבחור צד בפעם האחרונה - וכלל לא בטוח שיהיה זה אותו צד.

ייחודו של הספר

רומן זה הוא בין יצירות המקור היחידות המתארות חיי שגרה של גדוד לוחם בשטחי יהודה ושומרון. זוהי גם היצירה היחידה בה יש ייצוג משמעותי לחוויית תומך הלחימה, כפי שהיא נראית מחמ"ל גדודי.

כמו כן, זוהי אחת היצירות הישראליות הבודדות בנושא השירות הצבאי שנכתבו אודות אישה ועל-ידה. לדברי המחברת, חלק גדול מעלילת הספר מבוסס על השירות הצבאי שלה עצמה ועל אירועים אמיתיים שהתרחשו ביהודה ושומרון. במאמר על רקע צאת הספר היא טוענת כי למרות ריבוי הנשים בגופי הביטחון ובחוגים אקדמיים רלוונטיים, מקומן בשיח הצבאי מוגבל, ודעותיהן בנושאי צבא וביטחון זוכות לרוב ליחס מזלזל. לדבריה, היכולת לתאר נאמנה את השירות הצבאי ביהודה ושומרון אינה שמורה לגברים בלבד: "מחזורים רבים של חיילים – לוחמים ותומכי לחימה – עוברים שם את אותם דברים. לכל אחד מהם יש עיניים ואוזניים – חיילות וחיילים כאחד. אחדים משתמשים בהם יותר מאחרים. כולם זוכרים, ואחדים כותבים."

בריאיון ל"מעריב" סיפרה המחברת כי לבחירה באישה כדמות ראשית יש ערך מוסף בעלילה הנעה בין שתי חברות גבריות מאוד - צה"ל וחמאס. דרך עיניה של הגיבורה אריאל נחשף המקום המורכב של נשים בחברות אלו, שהפרדה בין המינים היא עקרון מרכזי בהן. אריאל אינה משלימה עם הצרת צעדיה, נאבקת להשמיע את קולה גם בין גברים, וקונה את מקומה אפילו בין גברי החמאס באמצעות הרגשות שהיא מעוררת בטארק, מנהיגם וחברם האהוב.

ביקורות על הספר

• מאיר עוזיאל: "איזה ספר. הספר העברי הטוב ביותר שקראתי זה חמש שנים. אולי עשר. העמודים האחרונים אפילו העצימו את ההערכה שלי. חששתי מהם. לא. גם הם היו מושלמים ויותר מזה. לסופרת יש כל המילים בעולם לכתיבה, אני נשארתי חסר מילים וחוזר כמו תוכי על שתיים: איזה ספר! העלילה עוצרת נשימה, וזה לא ספר מתח. הסיפור הוא עלינו, על הפלסטינים, על הרוע, ועל מי שעומדים בינינו לבין המציאות: הצעירים הטובים ביותר שלנו. ספר שמתאר סוף־סוף את האמיתות העמוקות ביותר, ואת הצעירים שאנחנו חבים להם את חיינו. איזה צעירים. איזה גיבורים. איזה ספר. איזו אמת שאנחנו מנסים להתכחש אליה. קשה לי להבין איך ספר כזה לא זכה להתייחסות של אלפי מילים משבחות ולתוכניות טלוויזיה ורדיו. אם ספר כזה עובר בשקט, אין ספק שמשהו לא זורם נכון בתרבות."
• איטו אבירם: "בתום שניים-שלושה עמודים התמלאתי הערצה אל הכותבת הצעירה משתי סיבות: הראשונה – יש לה כישרון כתיבה, היא שופעת תיאורים ודימויים, כתיבתה מהירה ומסקרנת, ואף שמדובר בעלילה מותחת ונמרצת, היא איננה גולשת לרמה טלה-נובלית. הדמויות עדיין מאופיינות נכון, יש לגיבורה אופי וזווית ראייה ייחודית והסיפור אינו נכתב בשחור/לבן, אלא יש בו גוני משנה."
• שרה מלול: "יהיה לכם קשה להניח מהיד את הספר. אתם תצללו לתוך העלילה כבר מהשורות הראשונות. גם אם אין לכם רקע צבאי תוכלו להבין ולהישאב פנימה. הכתיבה משובחת, מלאה דימויים, שוטפת, חושנית וסוחפת. לא ישעמם לכם."

נושאים מרכזיים

זהו סיפורם של צעירים בני "דור האנתפאדות" משני צדי הגדר, ישראלים ופלסטינים כאחד, אשר אינם מכירים מציאות חיים אחרת מלבד זו של סכסוך אלים. הוא עושה זאת על ידי הצגה נרחבת של המציאות בשטחים משתי נקודות מבט מנוגדות - זו של חיילי צה"ל וזו של האוכלוסייה הפלסטינית, ובפרט של חמושים הפועלים נגד ישראל. החשיפה לאורח חיי החמושים והדילמות המלוות אותו הולכת וגוברת ככל ששהותם של הגיבורים בעיר מתארכת. הספר נוגע ביחסם המורכב של חמושי ארגון חמאס לדת, לישראל, למנהיגי הארגון, לרשות הפלסטינית ולארגון היריב פת"ח, וכן בהתמודדות עם אובדן בחוג החברים והמשפחה, ושאיפותיהם של הצעירים לחיים נורמליים יחסית. לדברי המחברת, הספר "מבקש לפתוח שער לעולם שלמרות קרבתו הגאוגרפית לישראל, הוא זר למרבית הישראלים".

הספר מלווה את גיבוריו בתהליכי טרנספורמציה משמעותיים: אריאל הופכת בהדרגה מחיילת "רגילה" למסתערבת בעלת שתי זהויות המצויות בקונפליקט מתמיד. אוהד, אשר מתחיל את הסיפור כמסתערב מיומן וקר רוח, מפגין רמות מסוכנות של הזדהות עם דמותו הבדויה ועם טארק ההופך לחברו. ואילו טארק מתנער אחת-אחת מאשליות ומוסכמות-יסוד שהפכו אותו לרב-מחבלים בשירות מנהיגי חמאס. כתב "מעריב" מאיר עוזיאל כינה אותו "הספר העברי הטוב ביותר שקראתי זה חמש שנים" וסיכם: "הסיפור הוא עלינו, על הפלסטינים, על הרוע, ועל מי שעומדים בינינו לבין המציאות: הצעירים הטובים ביותר שלנו. ספר שמתאר סוף־סוף את האמיתות העמוקות ביותר, ואת הצעירים שאנחנו חבים להם את חיינו. איזה צעירים. איזה גיבורים. איזה ספר. איזו אמת שאנחנו מנסים להתכחש אליה."

שפת הכתיבה

הספר, המתאר שני עולמות המתקיימים במקביל ביהודה ושומרון, משלב סלנג, שפת קשר והווי צבאיים עם חילופי דברים בערבית, ציטוטים מהקוראן ואלמנטים נוספים מדת האסלאם ומהתרבות הערבית - כולם מתורגמים ומוסברים בהערות שוליים או לחלופין מובנים מההקשר. מקומה של השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל ויחסו של הציבור היהודי אליה היו נושא לדיון ער בעת יציאת הספר, בעקבות כרזות הפרסומת לסדרת הטלוויזיה "פאודה", שעשו שימוש בשפה הערבית. חלקן אף הוסרו כיוון שנתפסו כמאיימות על ידי תושבים שאינם דוברי ערבית. בניגוד לכרזות אלו, השימוש בשפה ב"להתראות, אללה" נעשה בתעתיק פונטי ובתרגום. כך, דוברי עברית יכולים לא רק לקרוא ולהגות נכונה את הדברים, אלא גם להבין את משמעותם ולפתח היכרות עם השפה הערבית המדוברת.

למרות ההשוואה המתבקשת לספרים ישראליים אחרים העוסקים ביחסי ישראלים-פלסטינים, המחברת מציינת דווקא את "גדר חיה" מאת דורית רביניאן כספר שעורר, בעיניה, מהומה רבה על לא דבר.

המחברת הודיעה כי צפוי ספר המשך ל"להתראות, אללה", אשר יעסוק בקורותיה של אריאל כאישה בוגרת.