לה פייטרה דל פרגונה או אבן הבוחן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לה פייטרה דל פרגונה או אבן הבֹּחן
La Pietra del paragone
GiorcesRossini1.jpg
רוסיני, דיוקן מ-1820
מלחין ג'ואקינו רוסיני
ליברטיסט לואיג'י רומנלי
סוגה אופרה בופה
מספר מערכות 2
זמן התרחשות העלילה ראשית המאה ה-19
שפה אטלקית
שנה 1812

אבן הבֹּחַן או "לה פייטרה דל פרגונה" (באיטלקית: La Pietra del paragone) היא האופרה השישית שכתב המלחין ג'ואקינו רוסיני. זו קומדיה (אופרה בּוּפָה). המלחין הגדיר אותה בתור מלודרמה עליזה (melodramma jiocoso). לאופרה שתי מערכות.

היא הוזמנה מרוסיני על ידי תיאטרון לה סקאלה (Teatro alla scala) במילאנו, והבכורה התקיימה באותו האולם ביום 26 בספטמבר 1812, בהיות המלחין בן עשרים וחצי שנים.

עמוד השער של הליברית מ 1812

הלברית נכתבה על ידי ליבריתן הבית של לה סקאלה, לואיג'י רומנלי (אנ').

ההצלחה הייתה מידית והאופרה הוצגה 50 פעמים בעונה הראשונה[1]. אבן הבחן היא אחת הקומדיות המבריקות שהקנו לרוסיני את ראשית תהילתו[2].

עלילת האופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנפשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרוזן אסדרובלה (Asdrubale) באס
  • המרקיזה קלריס (Clarice) אלט
  • הברונית אספסיה (Aspasia) מצו-סופרן
  • דונה פולביה (Fulvia) סופרן
  • האביר ג'וקונדו (Giocondo) טנור
  • העיתונאי מרקוביו (Marcobio) בס-בריטון
  • המשורר פּקוביו (Pacuvio) בריטון
  • סוכן הארמון פבריציו (Fabrizio) באס

הסיפור מתרחש בראשית המאה ה-19[3].

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתחיל בגן ביתו של הרוזן העשיר אסדרובלה.

המשורר (החסר כל כשרון חריזה) פקוביו מקריא משיריו לקהל האדיש. רק דונה פולביה, בה הוא מאוהב, מזכה אותו בתשומת לב. היא מבטיחה לו עתיד ורוד אם היא תצליח להינשא לרוזן, שאת עושרו היא חומדת, כמו גם מִתחרתה הברונית אספסיה. נכנס מרקוביו, עיתונאי בעל אופי מפוקפק והניתן לשיחוד, הוא מחזר אחרי הברונית אספסיה אבל זו כרגע רבה עם האביר ג'וקונדו המאוהב במרקיזה קלריס. קלריס מצידה מאוהבת ברוזן אסדרובלה. היא מנסה להביע את אהבתה לרוזן אך הוא לא נענה. הוא חושד ששלוש המחזרות שלו מעוניינות בכספו ולא בו עצמו. הוא מחליט לנסות האם הן כנות. לשם כך הוא מתכנן אבן בחן ביחד עם סוכן הארמון הנאמן פבריציו.

ג'וקונדו מצהיר בפני קלריס על אהבתו אליה, אך היא אינה שועה לו כי היא דואגת לאחיה התאום לוסינדו (Lucindo) אשר נעלם. שיחתם נקטעת על ידי מרקוביו (העיתונאי) והרוזן.

בינתיים נכנס פבריציו עם מכתב לרוזן, וכשזה קורא את המכתב הוא מחוויר ופורש לחדרו. כולם תוהים לפשר העניין ומנסים לנחש מה קרה. אספסיה ופולביה משערות שהרוזן ירד מנכסיו ושמחות שלא נישאו לו. ואז נכנס אדם זר, טורקי, שבא לקבל תשלום שהרוזן חייב לו. ה"טורקי" אינו אלא הרוזן אסדרובלה עצמו בתחפושת. אליו מתלווים משרתים ועושי דברו. הוא מאיים להחרים את כל נכסי הרוזן אם התשלום לא יינתן מיד.

עתה מתגלה פרצופם האמיתי של הנוכחים. רק קלריס וג'וקונדו מוכנים לתמוך ברוזן בשעתו הקשה. אז נכנס פבריציו בשמחה ומודיע שמצא את המסמך המעיד שחובות הרוזן שולמו במלואם. אז מגלה הרוזן את זהותו האמיתית לשמחת קלריס וג'וקונדו, בעוד האחרים מחפשים מוצא ממבוכתם[3].

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן משועשע מהתירוצים השונים. היות שהוא נדיב מטבעו, הוא מזמין את כולם למסע צייד. בינתיים ג'וקונדו נקרע בין אהבתו לקלריס וחברותו עם הרוזן אבל אינו מוכן לוותר על אהבת קלריס. זו מצידה, מתרגשת מכנותו ומוכנה לאהבו אם רגשותיה כלפי הרוזן ישתנו. רגע אינטימי זה מופר על ידי כניסת מרקוביו, הברונית אספסיה והרוזן, אשר מתחיל לשער כי יש דברים בגו. ג'וקונדו דוחק ברוזן להחליט.

בינתיים קלריס מקבלת מכתב מאחיה האבוד, דבר שמשמח אותה מאד בפרט כשהרוזן מזמין את אחיה להצטרף חבורה.

האביר ג'וקונדו מזמין את העיתונאי מרקוביו לדו-קרב על כך שהאחרון מפיץ עליו שמועות שהתחנן בפני המשורר פקוביו לחוס על חייו. מרקוביו מנסה להתחמק. נכנס אחיה התאום של קלריס (אשר אינו אלא קלריס עצמה, מחופשת) בתלבושת צבאית. אספסיה ופולביה נמשכות מיד לצעיר יפה התואר במדיו הנוצצים ושואפות להנשא לו. ה"אח" מציע את ידה של אחותו לג'וקונדו (המאוהב בה כזכור)? אך בגלל ידידותו עם הרוזן אסדרובלה הוא מסרב. אז מודיע ה"אח" כי הוא מתכוון לקחת את אחותו עמו לתמיד. כשהרוזן שומע זאת ומבין שיותר לא יראה את קלריס הוא נוכח בעומק אהבתו אליה ומנסה לשכנע את האח המדומה לוותר על כוונתו. כשאינו נענה, הרוזן שבור הלב פורש בלווית חברו הטוב ג'וקונדו. סוכן הבית פבריציו מוסר לאח המדומה פתק עבור קלריס. בפתק מבקש הרוזן את ידה. קלריס מודיעה על הסכמתה ומגלה את זהותה האמיתית להשתאות כל החבורה[3].

מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בעת הבכורה מילנו הייתה תחת שלטון צרפת. מפקד חיל המצב הצרפתי כל כך התפעל מגאונותו של רוסיני עד שפטרו מהשירות הצבאי. שנים אחר כך העיר רוסיני שאי גיוסו היה רווח נקי לצבא נפוליון[4].
  • הבלדה על "הרוח השחצנית ממיסיסיפי" (Ombretta sdegonsa del Mississippi) הייתה כל כך פופולרית באטליה עד שבסוף המאה כבר נחשבה לשיר עם. ראו בקישורים חיצוניים קישור ליו טיוב[5].
  • רוסיני השתמש בפתיחה פעם נוספת בתור הפתיחה לאופרה טנקרדי (אנ')

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Francis Toye, Rossini, Arthur Baker, London, 1954, עמ' 35
  2. ^ The Metropolitan Opera Encyclopedia Ed. David Hamilton, Thames and Hudson, 1987, עמ' 274
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 מתרגם לאנגלית Charles JOhnston, חוברת מאמרים מצורפת ל DVD: La pietra del paragone, מספר קטלוגי V 5089, Naïve Records, 2007
  4. ^ Francis Toye, Rossini, Arthur Barker, 1954, עמ' 36
  5. ^ Amanda Holden Ed., The penguin Opera Guide, Penguin Books, 1997, עמ' 329
  6. ^ (Ombretta sdegonsa del Mississippi). הביצוע הוא מתוך הפקה בבימוים של ג'ורג'ו ברבריו קורסטי (Giorgio Barberio Corsetti) ובמאי הווידאו פייריק סורין (Pierrick Sorin). ההפקה הוצגה בכמה בתי אופרה, למשל בפרמה (Parma) שבאטליה (משם יש DVD מסחרי המוזכר בהערת שוליים 3), תאטרו ראל (Teatro Real) במדריד וקליארי (Cagliari) בסרדיניה, משם לקוח הסרטון בשירתו של וינצ'נזו טאורמינה (Vincenzo Taormina ) בתפקיד המשורר פקוביו. בהמשך האופרה יש קטע דומה שבו לועגים לבלדה.