לואיג'י לונגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לואיג'י לונגו
Luigi Longo
Luigi Longo 1979.jpg
לידה 15 במרץ 1900
איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 באוקטובר 1980 (בגיל 80)
רומא, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה, ממלכת איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קמפו ורנו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר בית הנבחרים של הרפובליקה האיטלקית
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לואיג'י לונגואיטלקית: Luigi Longo ; ‏15 במרץ 1900, פובינה - 16 באוקטובר 1980, רומא) היה פוליטיקאי איטלקי ומזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בין השנים 1964 ל-1972.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואיג'י לונגו נולד ב-1900 בפובינה שבנפת אלסנדריה, בדרום-מערב מחוז פיימונטה, למשפחת איכרים.

החל את פעילותו הפוליטית כסטודנט להנדסה באוניברסיטה הפוליטכנית של טורינו, כשהצטרף אל התנועה הצעירה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ועסק בהפצת תעמולה פוליטית מנקודת מבט מרקסיסטית. בתקופה זו התוודע לאנטוניו גראמשי ופלמירו טוליאטי, והיה אורח קבוע במשרדי העיתון "ל'אורדינה נואובו" (בעברית: "הסדר החדש"), עיתון מרקסיסטי שנוסד ב-1919 על ידי קבוצת פעילים מרקסיסטים מקרב המפלגה הסוציאליסטית, בהנהגתם של גראמשי וטוליאטי.

בינואר 1921, בקונגרס ה-17 של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית שנערך בליבורנו, היה לונגו מתומכי הפילוג במפלגה. הפילוג אירע בעקבות סירוב המפלגה הסוציאליסטית להיענות לדרישת הקומינטרן לנפות מתוכה פלגים רפורמיסטים, בעקבות כך החליטו תומכי הקו הבולשביקי של לנין לעזוב את המפלגה כדי להקים את "המפלגה הקומוניסטית האיטלקית".

ב-1922 היה לחבר במשלחת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית אל הקומינטרן במוסקבה, שם פגש את לנין. ב-1923 נעצר לונגו כחלק ממסע מעצרים המוני של חברי המפלגה הקומוניסטית על ידי המשטר הפשיסטי באיטליה, כאשר בשבוע אחד נעצרו יותר מ-5,000 פעילים של המפלגה[1]. ב-1926 התחתן עם בת זוגו, תרזה נוצ'ה, גם היא מן המפלגה הקומוניסטית, לזוג נולדו שלושה ילדים, שאחד מהם נפטר בילדותו.

באותה שנה, כאנטי-פשיסט נחרץ, עזב לונגו את איטליה יחד עם אשתו, תחילה למוסקבה ולאחר מכן לפריז, והפך למנהל המרכז החיצוני של ארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (כאשר פייטרו סקייה שימש כאחראי על המרכז של הארגון בתוך איטליה), תפקיד בו החזיק עד 1929. בתפקידו זה בילה כמה חודשים במוסקבה כחבר ההנהלה של ארגון הנוער הקומוניסטי הבינלאומי, שם פגש בסטלין ובשאר מנהיגי המפלגה בקרמלין. בנוסף השתתף בקונגרס השלישי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית שנערך באותה שנה בליון. בתקופה זו יצא לטובת הקו האידאולוגי שהוביל סטלין במפלגה בהפצת רעיון ה"סוציאליזם בארץ אחת", תוך התנגדות לקו האופוזיציה במפלגה בראשותו של טרוצקי, שתמכה ברעיון "המהפכה המתמדת".

ב-1933 הפך לחבר בוועדה הפוליטית של הקומינטרן. שנה לאחר מכן חתם על הסכם שיתוף פעולה בין המפלגה הקומוניסטית האיטלקית למפלגה הסוציאליסטית האיטלקית.

לונגו השתתף במלחמת האזרחים בספרד כמפקח על הכוחות הרפובליקניים של הבריגדות הבינלאומיות וכחלק מ"פלוגת גריבלדי" האיטלקית בבריגדה ה-12, תוך שאימץ לעצמו את השם "גאלו" למשך תקופת המלחמה. בתחילה היה חבר הוועדה המארגנת של הבריגדות הבינלאומיות, ומ-8 בדצמבר 1936 הפך לקומיסר הפוליטי של הבריגדה ה-12 (שנקראה גם "בריגדת גריבלדי" וכללה בין השאר את "פלוגת גריבלדי" האיטלקית), עמה השתתף בקרבות להגנת מדריד מפני כוחותיו של פרנקו. לאחר חודש עזב את הבריגדה ומונה לתפקיד המפקח הכללי של הבריגדות הבינלאומיות, תפקיד אותו מילא עד ל-11 בפברואר 1939 כשעזב את ספרד עם המתנדבים האחרונים שנותרו מקרב הבריגדות הבינלאומיות. לאחר תבוסת הכוחות הרפובליקניים על ידי הכוחות הפשיסטיים של פרנקו, שב לצרפת.

תקופת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית והקמת משטר וישי בראשותו של אנרי פיליפ פטן, לונגו נעצר ונכלא במחנה הריכוז בוורנה. ב-1941 הוסגר לידי השלטונות הפשיסטיים באיטליה והושם במעצר באי האיטלקי ונטוטנה. עם הדחתו של מוסוליני על ידי המועצה הפשיסטית העליונה ב-25 ביולי 1943 שוחרר לונגו, וזמן קצר לאחר מכן, ב-8 בספטמבר, נחתם הסכם שביתת הנשק של איטליה. עם פלישת צבאות גרמניה הנאצית לצפון איטליה והקמת ממשלת בובות בראשותו של מוסוליני בשם "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" (שנודעה גם בשם "הרפובליקה של סאלו"), הקימה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית את הזרוע הצבאית שלה ואת "גדודי גריבלדי", שהיוו גדודים של התנגדות פרטיזנית איטלקית לכוחות הנאצים והפשיסטים של "הרפובליקה של סאלו" בצפון איטליה. אנשי "גדודי גריבלדי" היו בעלי אוריינטציה קומוניסטית, בראש המפקדה הכללית הוצבו פייטרו סקייה ולואיג'י לונגו. לאחר מכן הפך לסגן מפקד של ה"Corpo volontari della libertà" (בעברית: חיל המתנדבים של החופש), שהיווה מבנה-על לתיאום פעולותיהם של כלל הפרטיזנים באיטליה, בתקופה זו היה מקורב לפרטיזן נוסף ולראש ממשלת איטליה בעתיד - פרוצ'ו פארי.

באפריל 1945 היה לונגו ממנהיגי המרד בצפון איטליה. ב-27 באפריל נעצרו מוסוליני ופילגשו קלרה פטאצ'י על ידי פרטיזנים מ"גדודי גריבלדי" ליד הכפר דונגו שעל שפת אגם קומו, כשעמם מספר שרים מממשלת הרפובליקה של סאלו וכמה בעלי תפקידים אחרים בממשל הפשיסטי, כשאלה עשו את דרכם לשווייץ תוך כוונה לעלות משם על מטוס ולברוח לספרד שתחת שליטתו של פרנקו. למחרת הוצאו להורג מוסוליני, פילגשו ו-15 האנשים שהיו איתם, בג'ולינו שעל שפת אגם קומו.

חלקו של לונגו בהוצאה להורג נותר שנוי במחלוקת בקרב היסטוריונים עד היום. אורבנו לזרו, אחד מהפרטיזנים שלקח חלק משמעותי בלכידתו של בניטו מוסוליני טען כי לונגו, תחת השם הבדוי "ואלריו" (בו השתמש גם פרטיזן נוסף בשם ולטר אאודיזיו), נתן את מכת המוות למוסוליני. לעומתו טען פרטיזן אחר בשם ג'וליו סניגה כי לונגו לא יכול היה להרוג את הדוצ'ה משום ששניהם היו יחדיו במילאנו[2].

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרס החמישי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בדצמבר 1945 הוא פרסם דו"ח על נקודת המבט האידאולוגית של המפלגה והצורך ב"מפלגה אחת למעמד הפועלים" וזמן קצר לאחר מכן נבחר לתפקיד סגן המזכיר הכללי של המפלגה. אחרי המלחמה היה חבר בקונגרס הלאומי וב-25 ביוני 1946 נבחר לאספה המכוננת מטעם המפלגה הקומוניסטית, בהמשך נבחר לבית הנבחרים האיטלקי ומאז נבחר באופן עקבי כל פעם מחדש מטעם המפלגה הקומוניסטית והיה חבר בהנהגתה. כסגן מזכיר המפלגה שמר על פרופיל פוליטי דומה לזה של חברו פייטרו סקייה, הוא העדיף לתרום את זמנו לפעילות חוץ-פרלמנטרית שכללה מאבקים חברתיים וגיוס המונים על פני פעילות פוליטית פרלמנטרית. אחת מפעילויותיו הייתה יצירת ועריכת המגזין "ויה נואובה" (בעברית: "דרכים חדשות"), לונגו השתמש במגזין שבועי זה ככלי ליישוב בין הצורך של ההמונים בבידור ובתרבות פופולרית והצורך בהעמקת התפוצה של הרעיונות של המפלגה הקומוניסטית בקרב ההמונים.

מזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואיג'י לונגו (ראשון משמאל) בכנס של SED, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (1963)

ב-1964, בעקבות מותו של מזכיר המפלגה פלמירו טוליאטי, מונה לונגו למזכיר המפלגה, תוך שהוא מודיע כי הוא "רק מזכיר, לא בוס". בתפקידו זה המשיך בקו של טוליאטי, שכונה בשם "הדרך האיטלקית לסוציאליזם" כשבתחום יחסי החוץ והתנועה הקומוניסטית הבינלאומית פעל להצנעת כוחה של ההנהגה בברית המועצות על הנעשה במפלגה הקומוניסטית האיטלקית, ופיתח את התאוריה שניסח טוליאטי תחת השם "פוליצנטריזם", תפיסה שראתה את התנועה הקומוניסטית הבינלאומית כמבוססת על קבוצות אזוריות ונפרדות של מפלגות קומוניסטיות המקדמות את פעילותן על פי האינטרסים הלאומיים והאזוריים שלהן, מתפיסה זו נוצרה במשך השנים תיאורית ה"אירוקומוניזם" שהמשיכה את הלחימה על ריבונותן של המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם מכוחה הריכוזי של המפלגה בברית המועצות. לונגו הדגיש את המאפיינים המיוחדים של כל מדינה ואת הדרכים השונות והמתאימות לכל מדינה ומדינה בשאיפת המפלגות הקומוניסטיות השונות לכונן סוציאליזם בארצן.

הוא תמך באלכסנדר דובצ'ק ובתנועת הרפורמה של האביב של פראג, הוא ראה זאת כהזדמנות לחזק את רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי ואת הריבונות של כל מפלגה באשר לדרך המתאימה למדינתה ביישום הקומוניזם. במאי 1968 נסע לפראג והביע בפני דובצ'ק את התמיכה והסולידריות שרוחשים הקומוניסטים האיטלקים כלפי התפתחות הסוציאליזם הייחודי בצ'כוסלובקיה. לאחר הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, הביעו לונגו והמפלגה הקומוניסטית האיטלקית את התנגדותם הנחרצת לפלישה ואת תמיכתם במדיניות הליברליזציה של המנהיגים הצ'כוסלובקיים, בהודעה שפירסמו בביטאון המפלגה נכתב "איש אינו יכול לשכנע אותנו שצ'כוסלובקיה היא סאנטו דומינגו, שברית המועצות היא האמריקה של ג'ונסון, שהסוציאליזם חייב להשתמש בשיטות של האימפריאליזם, דווקא בימים אלה שבהם חייב היה האימפריאליזם לנפוח את נשמתו. איש לא ישכנע אותנו שכלי רכב משוריינים הם האמצעי היעיל ביותר ליישוב חילוקי דעות בדרך לסוציאליזם"[3][4]. התבטאויות אלו הובילו לתרעומת רבה מצד המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שבמשך זמן רב הייתה לנקודת התייחסות חיובית בקרב המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.

ברמה הבינלאומית המפלגה הקומוניסטית האיטלקית החלה להתנער מרעיון שני הגושים באירופה - המערבי שבראשות ארצות הברית והמזרחי שבראשות ברית המועצות, והחלה לתמוך ברעיון של ביטחון קיבוצי כלל-אירופאי, כך הביעה את תמיכתה במדיניות האוסטפוליטיק של וילי ברנדט, אותה ראתה כדו-קיום מחייב לכלל המפלגות הקומוניסטיות שבאירופה הקפיטליסטית. בתקופתו כמזכיר המפלגה שינתה המפלגה את דעותיה לגבי אינטגרציה כלל-אירופאית, לונגו ראה בתקופה זו כהזדמנות פז לכוחות השמאל ולכוחות הסוציאליסטיים לפתח מדיניות ואסטרטגיה למען בנייתה של אירופה עממית ודמוקרטית, שאינה מתבססת על כוחן של המעצמות. בנוסף התמקד לונגו בצורך לעזור ולעודד תנועות אנטי-קולוניאליסטיות ואנטי-אימפריאליסטיות ב"עולם השלישי" ולתאם בין הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים באזור הים התיכון במאבק למען ריבונותם של העמים וכנגד התערבות זרה.

תחת הנהגתו, הייתה המפלגה הקומוניסטית מפולגת בין שני מחנות - האחד הורכב מהמיעוט השמאלי-מהפכני בקרב המפלגה ובראשותו עמד פייטרו אינגראו, והשני הורכב מהרוב הימני ופרו-סובייטי יותר במפלגה ובראשותו עמד ג'ורג'יו אמנדולה. לונגו ניסה לפייס בין שני המחנות השונים ולייצר חזית אחידה[5][6]

הוא הגיב בחיבה לתנועות "השמאל החדש" שקמו ברחבי העולם ב-1968, וניסה לפתוח בדיאלוג עם המוחים האיטלקים של אותו גל הפגנות. ניסיונותיו אלה לוו בהתנגדות מקרב רבים במפלגה הקומוניסטית האיטלקית. עם זאת, בחודש מאי הוא נפגש עם קבוצה של סטודנטים מרומא שהיו חלק מהשמאל החדש ואשר תמכו בצורך לאחד את מאבק הסטודנטים עם מאבקי העובדים.

בפברואר 1969 צירף אליו את אנריקו ברלינגר כסגנו, וכבר ב-1972 כשנאלץ לפרוש מתפקידו בשל בריאותו הלקויה, תמך במינויו של ברלינגר כמחליפו בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה. מאותה שנה ועד מותו, מונה לנשיא כבוד של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. במסגרת תפקיד זה הביע את התנגדותו לקו עיקרון "הפשרה ההיסטורית", שאומץ מאוחר יותר על ידי המפלגה הקומוניסטית בראשותו של ברלינגר.

לונגו נפטר ב-1980 ברומא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לואיג'י לונגו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]